סיפור חיים
נשענו על כוחו של יהוה
סיפורה של הרז׳בּט הפנר
”לא אתן להם לגרש אותך”, אמר טיבור הפנר כשנודע לו כי נצטוויתי לעזוב את צ׳כוסלובקיה. ואז הוסיף: ”אם תסכימי, אשא אותך לאישה ותישארי איתי לנצח”.
ב־29 בינואר 1938, שבועות ספורים בלבד לאחר הצעת נישואין בלתי צפויה זו, נישאתי לטיבור, האח שדרכו שמעה משפחתי לראשונה על האמת. זו לא היתה החלטה קלה. בדיוק מלאו לי 18 שנה וכמבשרת בשירות מלא של עדי־יהוה, רציתי להקדיש את שנות צעירותי אך ורק לשירות אלוהים. בכיתי. התפללתי. רק אחרי שנרגעתי הבנתי שההצעה של טיבור אינה סתם מחווה מנומסת, וחשתי שברצוני לחיות עם האיש שאוהב אותי אהבת אמת.
אבל מדוע הייתי בסכנת גירוש? הרי התגוררתי במדינה שהתגאתה בשלטונה הדמוקרטי ובחופש הדת שהונהג בה. ובכן, בשלב זה עלי לספר לכם יותר על הרקע שלי.
נולדתי ב־26 בדצמבר 1919 להורים יוונים קתולים בכפר שׁוֹיוּסֶנְטְפֶּטֶר שבהונגריה, כ־160 קילומטר ממזרח לבודפסט. לצערי הרב, אבי נפטר לפני שהספקתי להכירו. כעבור זמן קצר התחתנה אמי עם אלמן, אב לארבעה, ועברנו לגור יחד בלוּצֶ’נֶץ, עיר יפה בשטחה של צ׳כוסלובקיה לשעבר. בשנים ההן, לא היה קל לחיות במשפחה חורגת. בתור הצעירה מבין חמישה ילדים, הרגשתי כמו גלגל חמישי בעגלה. המצב הכלכלי היה בכי רע, ולא רק שסבלתי מקיפוח חומרי, גם לא זכיתי למנה מספקת של תשומת לב ואהבה מצד הוריי.
מישהו יודע את התשובה?
בגיל 16 ניקרו במוחי שאלות חשובות. קראתי בעניין רב את תולדות מלחמת העולם הראשונה ונדהמתי מנהרות הדם ששפכו העמים הנאורים המתיימרים להאמין בישוע המשיח. מלבד זאת, הבחנתי מכל עבר בהתחזקות המיליטריזם. לא היה בזה ולא כלום עם אהבת הרֵע שלמדתי בכנסייה.
לכן, ניגשתי לכומר קתולי ושאלתי: ”לאיזו מצווה עלינו להישמע — לצאת למלחמה ולהרוג את רעינו או לאהוב אותם?” הוא התרגז והשיב שמתפקידו ללמד את מה שמוסרים לו בני סמכא בכירים. כך אירע כששוחחתי עם כומר קלוויניסטי וגם עם רב יהודי. לא קיבלתי תשובה. הם פשוט נדהמו משאלותיי החריגות. לבסוף פניתי לכומר לותרני. הוא הגיב בזעם, אך לפני שיצאתי אמר: ”אם את באמת רוצה לקבל מושג בנושא, פני אל עדי־יהוה”.
ניסיתי למצוא את העדים אך ללא הצלחה. כעבור מספר ימים בדרכי הביתה מן העבודה, ראיתי שדלת ביתנו פתוחה למחצה. גבר צעיר ונאה הקריא לאמי מתוך המקרא. לפתע הבזיקה בראשי המחשבה, ’זהו זה, זה עד־יהוה!’ הזמנו פנימה את האיש, טיבור הפנר, והצגתי בפניו את שאלותיי. במקום להשיב במילים משלו, הוא הראה לי מה אומר המקרא לגבי סימן ההיכר של המשיחיים האמיתיים וגם לגבי משמעות הזמנים שבהם אנו חיים (יוחנן י״ג:34, 35; טימותיאוס ב׳. ג׳:1–5).
בתוך מספר חודשים, בטרם מלאו לי 17, נטבלתי. האמנתי שכל אדם צריך לשמוע את האמת היקרה שמצאתי בקושי רב. התחלתי לבשר בשירות מלא, וזו לא היתה משימה קלה בצ׳כוסלובקיה בשנות ה־30 המאוחרות של המאה שעברה. הפעילות שלנו אומנם היתה מעוגנת בחוק, אך נתקלנו בהתנגדות עזה בעידודה של הכמורה.
טעימה ראשונה מן הרדיפות
יום אחד בשלהי שנת 1937 בישרתי עם אחות אחרת בכפר סמוך ללוּצֶ’נֶץ. כעבור זמן קצר נעצרנו ונלקחנו למאסר. ”אתן הולכות למות כאן”, אמר הסוהר וטרק את דלת התא.
עד הערב הצטרפו אלינו עוד ארבע עצורות. התחלנו לנחם אותן ולתת להן עדות. הן נרגעו, וכל הלילה שוחחנו איתן על האמת המקראית.
בשש בבוקר ביקש ממני הסוהר לצאת מן התא. אמרתי לחברתי: ”ניפגש שוב במלכות אלוהים”. ביקשתי ממנה שאם היא תצא מזה בחיים, שתספר למשפחתי מה קרה. התפללתי תפילה חרישית והלכתי עם הסוהר. הוא לקח אותי לדירתו במתחם הכלא. ”יש לי כמה שאלות בשבילך, ילדה”, אמר. ”אתמול בלילה אמרת ששם אלוהים הוא יהוה. את יכולה להראות לי את זה מתוך המקרא?” איזו הפתעה והקלה! הוא הביא את ספר המקרא שלו, והראיתי לו ולאשתו את השם יהוה. היו לו עוד הרבה שאלות בנוגע לנושאים שעליהם שוחחנו בלילה עם ארבע הנשים. התשובות מצאו חן בעיניו, והוא ביקש מאשתו להכין לי ולשותפה שלי ארוחת בוקר.
כעבור יומיים שוחררנו, אבל השופט ששפט אותנו החליט שמאחר שאני אזרחית הונגריה, עלי לעזוב את צ׳כוסלובקיה. בדיוק לאחר מכן ביקש טיבור הפנר את ידי. התחתנו, ועברתי לגור בבית הוריו.
הרדיפות מתעצמות
המשכנו כזוג במלאכת הכרזת הבשורה, אם כי טיבור עסק גם בעבודות ארגוניות. ימים ספורים בלבד לפני שצעדו החיילים ההונגרים לתוך העיר בנובמבר 1938, נולד בננו טיבור ג׳וניור. מלחמת העולם השנייה עמדה להתרגש על אירופה. הונגריה השתלטה על חלק ניכר משטחי צ׳כוסלובקיה, והדבר הביא להחרפת הרדיפות נגד עדי־יהוה שהתגוררו בשטחים המסופחים.
ב־10 באוקטובר 1942 נסע טיבור אל דֶבְּרֶצֶן להיפגש עם מספר אחים. אלא שהפעם הוא לא חזר. בהמשך סיפר לי מה קרה. במקום למצוא את האחים על הגשר שבו קבעו להיפגש, ציפו לו שוטרים בבגדי עבודה. הם חיכו לבעלי ולפַּאל נוֹיגְ’פַּאל שאמורים היו להגיע אחרונים. השוטרים לקחו אותם לתחנת המשטרה וחבטו בהם באלות על כפות רגליהם היחפות עד אשר התעלפו מכאב.
אחר כך ציוו עליהם לנעול את מגפיהם ולעמוד. חרף הכאב אילצו אותם לצעוד אל תחנת הרכבת. השוטרים הביאו איתם איש אחד שבקושי ראה את הדרך מרוב התחבושות שכיסו את ראשו. זה היה אח אנדרש פילינק שגם נועד להגיע לפגישה. בעלי נלקח ברכבת לנקודת מעצר בכפר אוֹלוֹג, סמוך לבודפסט. אחד השומרים שראה את כפות רגליו החבולות אמר בעוקצנות: ”אנשים יכולים להיות כל כך אכזרים! אל תדאג, אנחנו נרפא אותך”. שני שומרים אחרים החלו להכות בכפות רגליו ודם ניתז לכל עבר. כעבור מספר רגעים הוא איבד את הכרתו.
חלף חודש, וטיבור ויותר מ־60 אחים ואחיות נוספים הועמדו לדין. האחים אוֹנְדְרַשׁ בּוֹרְטוֹ, דִינֶש פַאלוּבֶגִי ויאנוש קונרד נידונו למוות בתלייה. אח אוֹנְדְרַשׁ פילינק נידון למאסר עולם, ובעלי ל־12 שנות מאסר. מה היה פשעם? התובע האשים אותם בבגידה חמורה, בסירוב לשרת בצבא, בריגול ובהשמצת הכנסייה הקדושה. בהמשך הומתקו עונשי המוות למאסרי עולם.
בעקבות בעלי
יומיים לאחר שיצא בעלי לפגישה בדֶבְּרֶצֶן, השכמתי לפני שש בבוקר וגיהצתי את בגדינו. לפתע נשמעו חבטות עזות בדלת. ’הם כאן’, חשבתי לעצמי. שישה שוטרים צעדו פנימה והודיעו לי שיש להם רשות לערוך חיפוש. כל יושבי הבית נעצרו ונלקחו לתחנת המשטרה, כולל בננו בן השלוש. באותו יום הועברנו למתקן מעצר בפֶּטֶרְבַשַרָה, הונגריה.
אחרי שהגעתי לשם, פיתחתי חום גבוה והופרדתי מיתר האסירים. כשהתאוששתי, מצאתי בתאי שני חיילים שרבו ביניהם עלי. ”חייבים לירות בה! אני אירה בה!” אמר אחד החיילים. לעומת זאת, השני רצה לבדוק קודם את מצב בריאותי. התחננתי לפניהם שייתנו לי לחיות. לבסוף הם עזבו את התא, והודיתי ליהוה על שעזר לי.
לשומרים היתה שיטת חקירה מיוחדת. הם הורו לי לשכב על הרצפה עם הפנים מטה, תחבו גרביים לפי, קשרו את ידיי ורגליי והצליפו בי עד זוב דם. הם היכו אותי עד שאחד החיילים אמר שהוא תשוש. הם שאלו אותי עם מי בעלי אמור היה להיפגש ביום שבו נעצר. לא גיליתי להם וההלקאות נמשכו במשך שלושה ימים. ביום הרביעי הרשו לי להעביר את בני לאמי. בקור עז נשאתי את בני הקטן על גבי החבול וצעדתי כשלושה עשר קילומטר עד לתחנת הרכבת. משם המשכתי הביתה ברכבת, אך הייתי צריכה לחזור למחנה באותו יום.
נגזרו עלי שש שנות מאסר באחד מבתי הכלא בבודפסט. כשהגעתי לכלא נודע לי שגם טיבור כלוא בו. עד כמה שמחנו שהורשנו לדבר זה עם זה, אם כי לרגעים ספורים ומבעד לגדר ברזל! שנינו חשנו באהבת יהוה ושאבנו כוח מדקות יקרות אלו. לפני שנפגשנו שנית, עברנו נסיונות מחרידים, ולא אחת היינו רחוקים מן המוות כחוט השערה.
מכלא לכלא
היינו כ־80 אחיות דחוסות בתא אחד. נכספנו למעט מזון רוחני, אבל נדמה היה שאי אפשר להכניס שום דבר לבין כותלי הכלא. הנוכל למצוא משהו בתוך הכלא? אספר לכם מה עשינו. התנדבתי לתקן גרביים עבור פקידי הכלא. לאחד הגרביים תחבתי פיסת נייר ועליה בקשה לבירור המספר הקטלוגי של ספר המקרא בספריית הכלא. למניעת חשדות הוספתי את שמותיהם של שני ספרים נוספים.
למחרת קיבלתי מן הפקידים ערימה נוספת של גרביים. באחד מהם נמצאה התשובה. מסרתי את המספרים לסוהר וביקשתי את הספרים. עד כמה שמחנו לקבל את הספרים וביניהם המקרא! את שאר הספרים החלפנו מדי שבוע, אבל השארנו לעצמנו את המקרא. כאשר הסוהר בירר על כך, תמיד אמרנו: ”זה ספר גדול וכל אחת רוצה לקרוא בו”. כך יכולנו לקרוא במקרא.
יום אחד הוזמנתי למשרדו של אחד הפקידים. הוא נראה לי מנומס מדי.
”גברת הפנר, יש לי חדשות טובות בשבילך”, אמר. ”את יכולה ללכת הביתה. אולי מחר. ואם יש רכבת, אפילו היום”.
”זה יהיה נפלא”, השבתי.
”כמובן”, אמר. ”יש לך ילד ואני מתאר לעצמי שאת רוצה לגדל אותו”. אלא שאז הוסיף, ”רק תחתמי על המכתב הזה”.
”מה זה?” שאלתי.
”אל תדאגי”, התעקש. ”רק תחתמי, ואת יכולה ללכת”. ואז אמר לי: ”כשתגיעי הביתה תעשי מה שאת רוצה. אבל כעת את חייבת לחתום שאת כבר לא אחת מעדי־יהוה”.
צעדתי לאחור וסירבתי בכל תוקף.
”אז את תמותי כאן!” צעק בזעם וגירש אותי החוצה.
במאי 1943 הועברתי לכלא אחר בבודפסט, ואחר כך לכפר מריהנוסטרה שם התגוררנו במנזר יחד עם כ־70 נזירות. למרות הרעב וקשיים אחרים, השתוקקנו לשתף אותן בתקווה שלנו. אחת הנזירות גילתה עניין של ממש במסר שבפינו ואמרה: ”אלה דברים נפלאים. מעולם לא שמעתי דבר כזה. בבקשה ספרו לי יותר”. סיפרנו לה על העולם החדש ועל החיים הנפלאים שיהיו בו. בעודנו משוחחות הופיעה הנזירה הראשית. הנזירה שגילתה עניין מייד נלקחה משם, הופשטה מבגדיה, והוכתה מכות נמרצות בשוט. כשפגשנו אותה שוב התחננה: ”בבקשה, התפללו ליהוה שיציל אותי וייקח אותי מפה. אני רוצה להיות אחת מכם”.
היעד הבא שלנו היה כלא ישן בקוֹמַרוֹם, עיר על נהר הדנובה המרוחקת כ־80 קילומטר ממערב לבודפסט. תנאי המחיה היו גרועים. חלק מן האחיות, ואני ביניהן, חלו בטיפוס. הקאנו דם והיינו חלשות מאוד. לא היו לנו תרופות, וחשבתי שאני עומדת למות. אלא שהפקידים חיפשו מישהו המסוגל לבצע עבודות משרדיות. האחיות הזכירו את שמי. לכן נתנו לי תרופות, והבראתי.
להתאחד מחדש עם משפחתי
עם קרוב הצבא הסובייטי מן המזרח, אילצו אותנו לעבור מערבה. תקצר היריעה מלספר את כל הזוועות שעברנו. פעמים רבות היה כפשׂע ביני ובין המוות, אך תודות לידו המסוככת של יהוה, ניצלתי. בתום המלחמה, היינו בעיר הצ׳כית טַבּוֹר, כ־80 קילומטר מפראג. חלפו עוד שלושה שבועות עד שגיסתי מוֹגדוֹלֶנָה ואני הגענו לביתנו בלוּצֶ’נֶץ, ב־30 במאי 1945.
ממרחק יכולתי לראות את חמותי ואת בני היקר, טיבור ג׳וניור, בחצר. בעיניים דומעות קראתי, ”טיביקה!” הוא רץ לעברי וזינק לתוך זרועותיי. ”את לא תיסעי עוד פעם, אמא, נכון?” אלו היו מילותיו הראשונות, ולעולם לא אשכח אותן.
יהוה עשה חסד גם עם בעלי, טיבור. מן הכלא בבודפסט, שלחו אותו למחנה עבודה בעיר בּוֹר יחד עם כ־160 אחים נוספים. פעמים רבות היו על סף מוות, אבל הם שרדו כקבוצה. טיבור שב הביתה ב־8 באפריל 1945, כחודש לפניי.
לאחר המלחמה עדיין נזקקנו לכוחו של יהוה כדי לשרוד את כל הנסיונות שעברו עלינו ב־40 שנות השלטון הקומוניסטי בצ׳כוסלובקיה. שוב גזרו על טיבור תקופת מאסר ארוכה, והיה עלי לטפל בבננו בלעדיו. לאחר שחרורו, שירת טיבור כמשגיח נודד. ב־40 שנות השלטון הקומוניסטי, ניצלנו כל הזדמנות לשתף אחרים באמונתנו. עזרנו לרבים ללמוד את האמת, והם הפכו לילדינו הרוחניים.
זו היתה שמחה גדולה לזכות לחופש דת ב־1989! כעבור שנה נכחנו בכינוס הראשון שנערך בארצנו אחרי זמן כה רב. למראה אלפי האחים והאחיות שבמשך עשרות שנים שמרו על נאמנותם, ידענו כי יהוה היה מקור כוח גם עבורם.
בעלי היקר, טיבור, נפטר נאמן לאלוהים ב־14 באוקטובר 1993, וכיום אני מתגוררת קרוב לבני בזִ’ילִינָה שבסלובקיה. לא נותרו לי כוחות רבים מבחינה פיסית, אבל רוחי איתנה בעזרת כוחו של יהוה. אני מאמינה באמונה שלמה שבעזרת כוחו אוכל לעמוד בכל ניסיון בסדר העולמי הישן הזה. אני מייחלת ליום שבו אוכל לחיות לנצח בחסדו של יהוה.
[תמונה בעמוד 20]
בני טיבור ג׳וניור (בגיל 4) שנאלצתי להשאיר מאחור
[תמונה בעמוד 21]
טיבור, בעלי, עם אחים אחרים בבּוֹר
[תמונה בעמוד 22]
עם טיבור ומוֹגְדוֹלֶנָה, גיסתי, ב־1947 בבְּרְנוֹ
[תמונות בעמוד 23]
”פעמים רבות היה כפשׂע ביני ובין המוות, אך תודות לידו המסוככת של יהוה, ניצלתי”