סיפור חיים

חרף חולשה,‏ חזק אני

סיפורו של לֵיאוֹפּוֹלְד אינגליטנר

קצין האס.‏ אס.‏ שלף את האקדח שלו,‏ הצמיד אותו לראשי ושאל:‏ ”‏האם אתה מוכן למות?‏ אני עומד לירות בך כי אתה מקרה אבוד”‏.‏ ”‏אני מוכן”‏,‏ עניתי,‏ בעודי מנסה לשמור על קול יציב.‏ הכנתי את עצמי נפשית לכך שאני עומד למות,‏ עצמתי את עיניי וחיכיתי שילחץ על ההדק.‏ אך מאומה לא קרה.‏ ”‏אתה אפילו טיפש מכדי למות”‏,‏ הוא צעק וסילק את האקדח מרקתי.‏ איך נקלעתי בכלל למצב מסוכן זה?‏

נולדתי ב־23 ביולי 1905 באַייגֵן־ווֹגְלְהוּבּ,‏ עיר הנחה לה באלפים האוסטריים.‏ הייתי בנם בכורם של עובד מנסרה ושל בתו של איכר מקומי.‏ הוריי היו אומנם עניים אך עובדי כפיים חרוצים.‏ שנות ילדותי עברו עליי בבאד אישֶל שבקרבת זלצבורג,‏ בין אגמים מרהיבי עין ופסגות עוצרות נשימה.‏

כילד,‏ הרהרתי רבות על האי־צדק בחיים — ואין זה רק בשל העובדה שמשפחתי הייתה ענייה אלא גם משום שסבלתי מעקמת מוּלדת בעמוד השדרה.‏ כתוצאה מנכותי סבלתי מכאבי גב וכמעט שלא יכולתי לעמוד זקוף.‏ אסרו עליי בבית־הספר להשתתף בשיעורי התעמלות,‏ וכך הפכתי מטרה ללעג ולקלס בקרב בני כיתתי.‏

בשלהי מלחמת העולם הראשונה,‏ קצת לפני שמלאו לי 14 שנה,‏ החלטתי שהגיע הזמן שאחפש עבודה ואצא ממעגל העוני.‏ הרעב המכרסם היה חברי הקבוע,‏ והייתי חלש מאוד עקב התקפי החום הגבוה שנגרמו כתוצאה מהשפעת הספרדית ששלחה מיליונים לקבר.‏ ”‏איזו עבודה ניתן לאדם חלש כמוך?‏”‏ שאלו אותי רוב החוואים כשחיפשתי עבודה.‏ אבל חוואי טוב לב ניאות להעסיק אותי.‏

נרגש מאהבת אלוהים

אף שאמי הייתה קתולית אדוקה לעתים נדירות פקדתי את הכנסייה,‏ בעיקר מכיוון שאבי היה ליברלי בנושא.‏ באשר לי,‏ פולחן הפסילים שרווח מאוד בכנסייה הרומית־קתולית הציק לי מאוד.‏

יום אחד,‏ באוקטובר 1931,‏ ביקש ממני חבר להצטרף אליו לאסיפה דתית שערכו תלמידי המקרא,‏ שמם של עדי־יהוה דאז.‏ קיבלתי שם תשובות מקראיות לשאלות מהותיות,‏ כגון:‏ האם פולחן הפסילים הוא לרצון אלוהים?‏ (‏שמות כ׳:‏4,‏ 5‏)‏ האם יש אש גיהינום?‏ (‏קהלת ט׳:‏5‏)‏ האם המתים יוקמו לתחייה?‏ (‏יוחנן ה׳:‏28,‏ 29‏)‏.‏

מה שהרשים אותי במיוחד היה שאלוהים אינו מעלים עין ממלחמות האדם העקובות מדם,‏ גם כשנאמר שהן נעשות בשמו.‏ למדתי ש”‏האלוהים הוא אהבה”‏ ושיש לו שם נעלה,‏ יהוה (‏יוחנן א׳.‏ ד׳:‏8;‏ תהלים פ״ג:‏19‏)‏.‏ התרגשתי לגלות שבאמצעות מלכות יהוה יחיו בני האדם לנצח באושר בגן עדן חובק עולם.‏ עוד למדתי על התקווה הנפלאה הפתוחה בפני מספר אנשים לא־מושלמים שנקראו על־ידי אלוהים לשרת עם ישוע במלכותו השמימית של אלוהים.‏ הייתי מוכן לעשות הכול למען המלכות.‏ ואכן,‏ במאי 1932 נטבלתי והייתי לאחד מעדי־יהוה.‏ צעד זה דרש אומץ לב,‏ וזאת בהתחשב בחוסר הסובלנות הדתית שרווח באוסטריה שהייתה בעלת צביון קתולי מובהק באותה תקופה.‏

עומד בפני התנגדות ובוז

הוריי הזדעזעו כשעזבתי את הכנסייה והכומר מיהר להפיץ את החדשות מעל דוכן הכנסייה.‏ השכנים ירקו לעברי על הקרקע בבוז.‏ בכל זאת,‏ הייתי נחוש להצטרף לשירות המלא והתחלתי את החלוציות בינואר 1934.‏

המצב הפוליטי נעשה מתוח מיום ליום בשל ההשפעה החזקה שצברה המפלגה הנאצית באזור שלנו.‏ בתקופה בה שירתתי כחלוץ בעמק סטיריאן על נהר אֶנְס,‏ המשטרה עקבה אחריי מקרוב והיה עליי להיות ’‏ערום [‏זהיר,‏ ע״ח‏]‏ כנחש’‏ (‏מתי י׳:‏16‏)‏.‏ משנת 1934 ועד 1938,‏ היו הרדיפות חלק בלתי נפרד מחיי.‏ אף־על־פי שהייתי מובטל סירבו לשלם לי דמי אבטלה,‏ ונשלחתי לתקופות מאסר קצרות ולעוד ארבע תקופות מאסר ארוכות יותר כי עסקתי בפעילות ההטפה.‏

חילות היטלר כובשים את אוסטריה

במרס 1938 חצה צבאו של היטלר את גבול אוסטריה.‏ בתוך מספר ימים,‏ למעלה מ־000,‏90 איש — בערך שני אחוזים מהאוכלוסייה הבוגרת — נעצרו ונשלחו לבתי כלא ולמחנות ריכוז והואשמו כמתנגדי המשטר הנאצי.‏ עדי־יהוה היו מוכנים במידת מה לבאות.‏ בקיץ 1937,‏ עשו מספר חברים מקהילת עיר מולדתי מסע אופניים של 350 קילומטר לפראג כדי לנכוח בכינוס בינלאומי.‏ שם הם שמעו על מעשי הזוועות נגד אחינו לאמונה בגרמניה.‏ ברור היה אם כן שאנחנו הבאים בתור.‏

מאותו יום בו פלשו צבאות היטלר לאדמת אוסטריה,‏ לא היה מנוס מכך שהאסיפות ופעילות ההטפה של עדי־יהוה ירדו למחתרת.‏ הספרות המקראית הוברחה דרך הגבול השוויצרי אבל היא לא הספיקה לכולם.‏ לכן,‏ אחינו לאמונה בווינה הדפיסו את הספרות בחשאי.‏ תכופות שימשתי כבלדר והעברתי לעדים את הספרות.‏

אל מחנה הריכוז

שלושה אחים לאמונה ואנוכי נעצרנו ב־4 באפריל 1939 על־ידי הגסטאפו בעת שקיימנו את ערב הזיכרון למות המשיח בבאד אישל.‏ נלקחנו ברכב למטה הראשי של המשטרה בלינץ.‏ זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שנסעתי במכונית אבל הייתי מוטרד מדי מכדי ליהנות מהחוויה.‏ בלינץ,‏ עברתי סדרת תחקורים שלוּותה בעינויים,‏ אך לא התכחשתי לאמונתי.‏ חמישה חודשים לאחר מכן הובאתי בפני שופט חוקר באוסטריה עילית.‏ במפתיע,‏ הופסקו ההליכים הפליליים נגדי;‏ אך נסיונותיי לא תמו בזאת.‏ בינתיים,‏ נשלחו השלושה למחנות ריכוז,‏ שם מצאו את מותם,‏ אך נותרו נאמנים עד הסוף.‏

הוחזקתי במעצר,‏ וב־5 באוקטובר 1939 הודיעו לי שאלקח למחנה הריכוז בוכנוולד שבגרמניה.‏ רכבת מיוחדת חיכתה לנו האסירים בתחנת הרכבת בלינץ.‏ בכל תא בקרונות המטען אוכלסו שני אנשים.‏ שותפי לתא היה לא אחר מאשר ד״ר הַיינריך גליסנר,‏ המושל לשעבר של אוסטריה עילית.‏

ביני לבין ד״ר גליסנר התפתחה שיחה מעניינת.‏ הוא התעניין בכנות במצבי העגום והזדעזע כששמע שאפילו בימי כהונתו סבלו עדי־יהוה במחוז שלו מבעיות משפטיות רבות.‏ הוא אמר לי בצער רב:‏ ”‏מר אינגליטנר,‏ איני יכול לתקן את העוול שנעשה אבל ברצוני להתנצל.‏ נראה שהממשלה שלנו כשלה באכיפת הצדק.‏ אם אי פעם תזדקק לעזרה כלשהי,‏ אשמח לעשות כל שביכולתי”‏.‏ דרכינו הצטלבו שוב לאחר המלחמה.‏ הוא עזר לי לקבל תשלומי פנסיה מהממשלה עבור קורבנות הנאצים.‏

‏”‏אני עומד לירות בך”‏

הגעתי למחנה הריכוז בוכנוולד ב־9 באוקטובר 1939.‏ כעבור זמן קצר,‏ הודיעו לאחראי הבונקר (‏בית הסוהר)‏ שבין האסירים החדשים יש גם עד־יהוה.‏ מיום זה ואילך הוא נטפל אליי.‏ הוא היכה אותי ללא רחם וכאשר הבין שאין סיכוי שאתכחש לאמונתי,‏ אמר:‏ ”‏אני עומד לירות בך אינגליטנר.‏ אבל לפני כן,‏ אני מרשה לך לכתוב גלויה ובה מילות פרידה להוריך”‏.‏ חשבתי על מילות נחמה שרציתי לכתוב להוריי,‏ אך בכל פעם שניסיתי לכתוב הוא היכה במרפק הימיני שלי,‏ וכתוצאה מכך כל מה שיצא היה קשקוש.‏ הוא לגלג:‏ ”‏איזה אידיוט!‏ הוא אינו מסוגל אפילו לכתוב שתי שורות ישרות.‏ אבל זה לא מפריע לו לקרוא את המקרא,‏ נכון?‏”‏

לאחר מכן,‏ שלף האחראי את האקדח שלו,‏ הצמיד אותו לראשי וגרם לי להאמין שהוא עומד ללחוץ על ההדק — כפי שסיפרתי בפתיח.‏ אחר כך דחף אותי לתא קטן ודחוק.‏ נאלצתי לעבור את הלילה בעמידה.‏ אבל בכל מקרה לא יכולתי לישון,‏ כי כל גופי כאב.‏ ”‏זה בזבוז של ממש למות למען איזו דת טיפשית!‏”‏,‏ אלה היו דברי ”‏הנחמה”‏ היחידים ששמעתי מפי שותפיי לתא.‏ ד״ר גליסנר היה בתא השכן.‏ הוא שמע מה שקרה ואמר בקול נוגה:‏ ”‏שוב נחשף פרצופן המכוער של הרדיפות נגד המשיחיים!‏”‏

בקיץ 1940,‏ נצטוו כל האסירים להתייצב לעבודה במחצבות ביום ראשון,‏ אף־על־פי שבדרך כלל יום ראשון היה יום מנוחה.‏ זה היה כדי להתנקם בכמה אסירים ”‏שלא התנהגו יפה”‏.‏ הורו לנו לסחוב סלעים מהמחצבה למחנה.‏ שני אסירים ניסו להניח על גבי סלע ענק וכמעט קרסתי תחת כובד המשקל.‏ על כל פנים,‏ ארתור רוּדל,‏ מנהל המחנה (‏Lagerführer)‏ הידוע לשמצה בא לעזרתי במפתיע.‏ הוא הבחין שאני מתייסר במאמציי לסחוב את הסלע ואמר לי:‏ ”‏לעולם לא תצליח לחזור למחנה כשהסלע הזה על הגב שלך!‏ תוריד אותו תיכף ומייד!‏”‏ זו הייתה פקודה שרווח לי לציית לה.‏ רודל הצביע על סלע קטן בהרבה והורה לי:‏ ”‏תרים את זה ותביא אותו למחנה.‏ קל יותר לשאת אותו!‏”‏ אחר כך פנה רודל לאחראי שלנו ואמר לו:‏ ”‏שלח את תלמידי המקרא לביתנים שלהם.‏ הם עבדו מספיק ליום אחד!‏”‏

בסוף כל יום עבודה,‏ תמיד שמחתי להתרועע עם משפחתי הרוחנית.‏ ערכנו סידורים לחלוקת המזון הרוחני בינינו.‏ אח אחד היה כותב פסוק מקראי על פיסת נייר ומעביר אותה בין האחרים.‏ כמו כן,‏ הוברח אל בין כותלי המחנה ספר מקרא.‏ הוא פורק וחולק לספרים ספרים.‏ ספר איוב הופקד בידי למשך שלושה חודשים.‏ החבאתי אותו בתוך הגרביים שלי.‏ פרשת איוב עזרה לי להישאר נאמן.‏

בסופו של דבר,‏ ב־7 במרס 1941,‏ נלקחתי עם שיירה גדולה שהועברה למחנה הריכוז נִידֶרְהַאגֶן.‏ מצבי החמיר מיום ליום.‏ יום אחד ציוו על שני אחים ועליי לארוז כלים לתוך ארגזים.‏ כשסיימנו וחזרנו לקסרקטינים הצטרפה אלינו קבוצת אסירים.‏ חייל אס.‏ אס.‏ אחד שם לב שאני מפגר מאחור.‏ הוא רתח מזעם וללא כל אזהרה מוקדמת בעט בי מאחור באכזריות ופצע אותי קשות.‏ סבלתי כאבים עזים ובכל זאת התייצבתי למחרת לעבודה.‏

שחרור לא־צפוי

מחנה נידרהאגן פונה לבסוף באפריל 1943.‏ בעקבות כך הועברתי למחנה ההשמדה ברַוֶנְסבּריק.‏ אזי,‏ ביוני 1943 הציעו לי במפתיע להשתחרר ממחנה הריכוז — הפעם לא התנו זאת בהתכחשות לאמונתי.‏ הייתי רק צריך להסכים לבצע עבודת כפייה בחווה למשך שארית חיי.‏ הסכמתי לעשות זאת ולוּ בכדי להימלט מזוועות המחנה.‏ התייצבתי אצל רופא המחנה לבדיקה רפואית אחרונה.‏ הרופא הופתע לראות אותי.‏ ”‏אבל אתה עדיין אחד מעדי־יהוה!‏”‏ אמר.‏ ”‏הצדק עימך,‏ אדוני הרופא”‏,‏ עניתי לו.‏ ”‏ובכן,‏ במקרה כזה איני רואה כל סיבה לשחרר אותך.‏ אבל מצד שני תהיה זו הקלה אמיתית להיפטר מיצור עלוב שכמותך”‏.‏

הוא לא הגזים.‏ מצבי הבריאותי היה באמת בכי רע.‏ כינים כרסמו בחלק מעורי,‏ כתוצאה מהמכות שקיבלתי התחרשתי באוזן אחת וכל גופי היה מכוסה פצעים מוגלתיים.‏ לאחר 46 חודשי מחסור,‏ רעב מתמיד ועבודות כפייה שקלתי 28 קילו בלבד.‏ זה היה מצבי כששוחררתי מרוונסבריק ב־15 ביולי 1943.‏

נשלחתי לעיר מגוריי ברכבת ללא ליווי,‏ והצטרכתי לדווח למטה הגסטאפו בלינץ.‏ כששוטר הגסטאפו הגיש לי את מסמכי השחרור הוא הזהיר אותי:‏ ”‏אם אתה חושב שאנחנו משחררים אותך כדי שתמשיך בפעילות המחתרתית שלך,‏ אתה טועה טעות מרה!‏ שאלוהים יעזור לך אם אי פעם נתפוס אותך מטיף”‏.‏

סוף סוף הייתי בבית!‏ אמי לא שינתה דבר בחדרי מאז שנעצרתי לראשונה ב־4 באפריל 1939.‏ אפילו המקרא שלי נותר פתוח בשידה שלצד המיטה.‏ כרעתי על ברכיי ונשאתי תפילת הודיה מעומק לבי.‏

עד מהרה נשלחתי לעבוד בחווה הררית.‏ בעל החווה,‏ חבר ילדות,‏ אפילו שילם לי שכר זעום,‏ אף־על־פי שלא היה מחויב לעשות זאת.‏ לפני המלחמה הוא הרשה לי להחביא ספרות מקראית בחצר שלו.‏ שמחתי לנצל לטובה את מלאי הספרות הקטן שעמד לרשותי ולהתחזק רוחנית.‏ כל צרכיי באו על סיפוקם והייתי נחוש להחזיק מעמד בחווה עד לסיום המלחמה.‏

מסתתר בהרים

על כל פנים,‏ תקופת החופש השלווה הייתה קצרת ימים.‏ באמצע אוגוסט של שנת 1943 התבקשתי להתייצב בפני רופא צבאי לבדיקה רפואית.‏ בתחילה הוא קבע שאיני כשיר לשירות סדיר בגלל מצב גבי הגרוע.‏ אבל שבוע לאחר מכן,‏ אותו הרופא שינה את אבחונו וכתב:‏ ”‏כשיר לשירות סדיר בחזית”‏.‏ לזמן מה איבד הצבא את עקבותיי עד שלבסוף ב־17 באפריל 1945,‏ זמן קצר לפני תום המלחמה הצליח לאתר אותי.‏ גויסתי לשרת בחזית.‏

מצויד באספקה מועטה ובספר מקרא חיפשתי מסתור בהרי הסביבה.‏ בתחילה ישנתי תחת כיפת השמים,‏ אבל מזג האוויר הפך להיות סוער וירד שלג בגובה של חצי מטר.‏ התרטבתי עד לשד עצמותיי.‏ הצלחתי להגיע לבקתה בהרים שהייתה כ־200,‏1 מטר מעל גובה פני הים.‏ רעדתי מקור אך הצלחתי להבעיר אש באח,‏ להתחמם ולייבש את בגדיי.‏ נפלתי שדוד על הספסל מול האח ונרדמתי.‏ עד מהרה התעוררתי בפתאומיות בעקבות כאב חד.‏ אש אחזה בי!‏ התגלגלתי על הרצפה במטרה לכבות את הלהבות.‏ נכוויתי בכל גבי.‏

לקחתי סיכון והסתננתי לחווה שבהרים לפני עלות השחר,‏ אך אשתו של בעל החווה כל כך פחדה שהיא גירשה אותי משם וסיפרה לי שעורכים אחריי מצוד.‏ לכן הלכתי להוריי.‏ בתחילה,‏ אפילו הוריי היססו להכניס אותי,‏ אולם לבסוף הרשו לי לישון במתבן ואמא טיפלה בפצעיי.‏ הוריי היו כה מודאגים ולכן לאחר שהייה של יומיים החלטתי שמוטב לשוב ולבקש מקלט בהרים.‏

התעוררתי משנתי לשמע רעש מחריש אוזניים.‏ היה זה ב־5 במאי 1945.‏ הבחנתי במטוסי בעלות הברית שטסו נמוך.‏ מייד הבנתי שהמשטר של היטלר נפל!‏ רוח יהוה נסכה בי את הכוח להחזיק מעמד בסבל בלתי רגיל.‏ נוכחתי באמיתות המילים שבתהלים נ״ה:‏23‏,‏ שהיו לי לנחמה רבה עוד בראשית צרותיי.‏ ’‏השלכתי יהבי על יהוה’‏ ולמרות חולשתי הפיסית הוא תמך בי כשהלכתי ”‏בגיא צלמוות”‏ (‏תהלים כ״ג:‏4‏)‏.‏

גבורת יהוה ’‏הושלמה בחולשה’‏

לאחר המלחמה חזרו החיים אט אט למסלולם.‏ בהתחלה המשכתי לעבוד כשכיר בחוותו של חברי בהרים.‏ ורק באפריל 1946,‏ לאחר התערבות צבא הכיבוש האמריקני,‏ שוחררתי מעבודת הכפייה בחקלאות לשארית ימיי.‏

בתום המלחמה,‏ החלו האחים מבאד אישל ומהמחוז בסביבה לקיים אסיפות בקביעות.‏ הם החלו לבשר במרץ מחודש.‏ קיבלתי הצעת עבודה כשומר לילה במפעל ובזכות כך התאפשר לי להמשיך בחלוציות.‏ לבסוף תקעתי יתד באזור סנט וולפגנג וב־1949 נשאתי לאישה את טרזה קורץ שגידלה בת מנישואיה הקודמים.‏ חיינו זה לצד זה 32 שנה עד למותה של אשתי היקרה ב־1981.‏ סעדתי אותה יותר משבע שנים.‏

לאחר פטירתה של טרזה חזרתי לשירות החלוצי.‏ השירות עזר לי להתאושש מהאובדן הקשה.‏ כיום אני משרת כחלוץ וכזקן־קהילה בקהילתי שבבאד אישל.‏ היות ואני מרותק לכיסא גלגלים,‏ אני מציע לאנשים ספרות מקראית ומשוחח איתם על תקוות המלכות בפארק שבבאד אישל או בחזית ביתי.‏ הדיונים המקראיים הטובים מהווים מקור שמחה אמיתי עבורי.‏

במבט לאחור אני יכול לומר שאיני ממורמר על שנאלצתי לסבול נסיונות נוראיים.‏ כמובן,‏ היו ימים שבהם חשתי דיכאון עקב הקשיים.‏ אבל הקשר ההדוק והלבבי עם יהוה אלוהים עזר לי להתגבר על תקופות קשות אלו.‏ דבריו של האדון לפאולוס,‏ ”‏בחולשה תושלם גבורתי”‏,‏ הוכחו כנכונים גם בחיי.‏ כעת,‏ בהיותי בן 100 כמעט,‏ אני יכול לצרף קולי לשליח פאולוס ולומר:‏ ”‏מרוצה אני בחולשות,‏ בחרפות,‏ במצוקות מחסור,‏ ברדיפות ובצרות הבאות עליי למען המשיח;‏ כי כאשר אני חלש,‏ דווקא אז חזק אני”‏ (‏קורינתים ב׳.‏ י״ב:‏9,‏ 10‏)‏.‏

‏[‏תמונות בעמוד 25]‏

נעצרתי על־ידי הגסטאפו,‏ אפריל 1939

מסמך הרשעות של הגסטאפו,‏ מאי 1939

‏[‏שלמי תודה]‏

שתי התמונות:‏ Privatarchiv; B. Rammerstorfer

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

הרי הסביבה היו לי למחסה

‏[‏שלמי תודה בתמונה בעמוד 23]‏

Foto Hofer,‏ בּאד אישל,‏ אוסטריה