לא על הלחם לבדו יחיה האדם — כיצד שרדתי במחנות הכפייה הנאציים

סיפורו של ג׳וזף היסיגַר

‏”‏מה אתה קורא?‏”‏ שאלתי את שותפי לתא.‏ ”‏את המקרא”‏,‏ אמר והוסיף:‏ ”‏אני מוכן להתחלף איתך בתמורה למנת הלחם השבועית שלך”‏.‏

נולדתי ב־1 במרס 1914 במחוז מוזֶל,‏ שהיה אז בשטחה של גרמניה.‏ בתום מלחמת העולם הראשונה,‏ שהסתיימה ב־1918,‏ חזר המחוז לידי צרפת.‏ בשנת 1940 שוב סופח האזור לגרמניה.‏ ואז,‏ בתום מלחמת העולם השנייה ב־1945 שוב הוחזר לצרפת.‏ בכל פעם השתנה הלאום שלי,‏ ולכן למדתי לדבר גם צרפתית וגם גרמנית.‏

הוריי היו קתולים אדוקים,‏ ובכל לילה לפני שפרשנו למיטה,‏ כרענו כולנו ברך והתפללנו.‏ הלכנו לכנסייה בימי ראשון ובחגים לאומיים.‏ התייחסתי לדתי ברצינות והשתייכתי לקבוצת לימוד קתולית.‏

מתמסר לעבודת אלוהים

בשנת 1935 ביקרו את הוריי שני עדי־יהוה.‏ השיחה נסבה סביב מעורבותה של הדת במלחמת העולם הראשונה.‏ לאחר השיחה גברה התעניינותי במקרא,‏ וב־1936 שאלתי את הכומר אם אוכל לקבל ספר מקרא.‏ הוא אמר שכדי להבינו עליי ללמוד תיאולוגיה.‏ דבריו גרמו לי לרצות עוד יותר להשיג ספר מקרא ולקוראו.‏

בינואר 1937 החל לשוחח איתי על המקרא חבר לעבודה,‏ אלבין רלוויץ’‏ שמו,‏ שהיה עד־יהוה.‏ ”‏אני מניח שיש לך ספר מקרא”‏ אמרתי.‏ ואכן היה לו.‏ זמן קצר לאחר מכן הראה לי את שם אלוהים,‏ יהוה,‏ בתרגום מקרא לגרמנית,‏ ונתן לי את הספר.‏ קראתי בשקיקה את המקרא והתחלתי לנכוח באסיפות של עדי־יהוה שנערכו בעיר הסמוכה,‏ טיונוויל.‏

באוגוסט 1937 התלוויתי לאלבין לכינוס בינלאומי של עדי־יהוה בפריז,‏ ושם התחלתי לבשר מבית לבית.‏ זמן קצר לאחר מכן נטבלתי ובתחילת 1939 נעשיתי לחלוץ,‏ כלומר הקדשתי את מלוא זמני להפצת הבשורה,‏ ונשלחתי לעיר מֶץ.‏ ביולי קיבלתי הזמנה לשרת בסניף של עדי־יהוה בפריז.‏

סבלות המלחמה

תקופת עבודתי בסניף הייתה קצרת ימים כיוון שבאוגוסט 1939 נקראתי לשרת בצבא צרפת.‏ מטעמי מצפון לא יכולתי לקחת חלק במלחמה ולכן נשלחתי לכלא.‏ בחודש מאי,‏ בעודי בכלא,‏ פתחה גרמניה במתקפת בזק נגד צרפת.‏ בחודש יוני נכבשה צרפת ושוב הייתי אזרח גרמניה.‏ ביולי 1940 שוחררתי מהכלא וחזרתי לבית הוריי.‏

מאחר שחיינו התנהלו תחת השלטון הנאצי,‏ נפגשנו בסתר על מנת ללמוד את המקרא.‏ את חוברות המצפה קיבלנו דרך מאריז אנזיאק,‏ משיחית אמיצה שנהגתי לפגוש במאפייה שהייתה בבעלותו של אחד העדים.‏ עד 1941 הצלחתי לחמוק מהקשיים שפקדו את העדים בגרמניה.‏

ואז יום אחד זכיתי לביקורם של אנשי הגסטאפו.‏ הקצין הבהיר לי שהעדים הוצאו אל מחוץ לחוק,‏ ואחר כך שאל אותי אם אני מתכוון להישאר עד־יהוה.‏ כאשר השבתי בחיוב,‏ אמר לי לבוא איתו.‏ אימי שמעה זאת והתעלפה מחרדה,‏ וכראותו זאת הורה לי הקצין להישאר איתה ולטפל בה.‏

במפעל שבו עבדתי לא הצדעתי למנהל במועל יד ובקריאת ”‏הייל היטלר!‏”‏ וסירבתי להצטרף למפלגה הנאצית.‏ לכן,‏ נעצרתי למחרת בידי הגסטאפו.‏ במהלך החקירות סירבתי לגלות את שמותיהם של אחיי לאמונה.‏ החוקר היכה בראשי בחוזקה בקת רובה,‏ ואיבדתי את הכרתי.‏ ב־11 בספטמבר 1942 גזר עליי הזונדרגריכט (‏בית משפט מיוחד)‏ במץ שלוש שנות מאסר ”‏בגין הפצת תעמולה התומכת באגודת עדי־יהוה ותלמידי המקרא”‏.‏

כעבור שבועיים הוציאו אותי מבית הכלא במץ ונלקחתי למסע שהביא אותי בסופו של דבר למחנה העבודה בצווייברוקן.‏ שם עבדתי בצוות התחזוקה של מסילות הרכבת.‏ החלפנו פסי רכבת כבדים.‏ היינו צריכים לחבר את הפסים לקרקע ולכסותם באבנים.‏ מנת המזון שקיבלנו הסתכמה בספל קפה ובכ־75 גרם לחם בבוקר,‏ ובצלחת מרק בצהריים ובערב.‏ אחר כך הועברתי לכלא באחת הערים הסמוכות ועבדתי שם בסנדלרייה.‏ כעבור מספר חודשים הוחזרתי לצווייברוקן והפעם נשלחתי לעבוד בשדות.‏

לחיות אבל לא על הלחם לבדו

שותפי לתא היה צעיר הולנדי.‏ למדתי קצת הולנדית וכך נתאפשר לי לספר לו על אמונתי.‏ הוא התקדם יפה מבחינה רוחנית עד לשלב שבו ביקש ממני להטבילו בנהר.‏ בצאתו מן המים חיבק אותי ואמר:‏ ”‏ג’‏וזף,‏ אני אחיך!‏”‏ כאשר נשלחתי לעבוד שוב במסילות הרכבת נאלצנו להיפרד.‏

הפעם שותפי לתא היה אסיר גרמני.‏ ערב אחד החל לקרוא בספר קטן — במקרא.‏ היה זה באותו ערב שהוא הציע לי את המקרא בתמורה למנת הלחם השבועית שלי.‏ ”‏עשינו עסק”‏,‏ השבתי.‏ למרות שהוויתור על מנת הלחם השבועית היה הקרבה של ממש מצידי,‏ מעולם לא התחרטתי על כך.‏ התחלתי להפנים את משמעות דבריו של ישוע:‏ ”‏לא על הלחם לבדו יחיה האדם,‏ כי על כל מוצא פי יהוה”‏ (‏מתי ד׳:‏4‏)‏.‏

עכשיו כשהיה ברשותי ספר מקרא,‏ הקושי היה לשמור עליו.‏ שלא בדומה לאסירים אחרים,‏ לא הותר לעדים להחזיק ברשותם ספר מקרא,‏ ולכן קראתי בו בחשאי בלילה מתחת לשמיכות.‏ במשך היום תחבתי אותו תחת חולצתי ונשאתי אותו עימי.‏ לא השארתי אותו בתא מחשש שיערכו בו חיפוש.‏

יום אחד בעת מסדר נוכחות שמתי לב ששכחתי את ספר המקרא שלי.‏ בערב מיהרתי בחזרה לתאי,‏ אבל המקרא נעלם.‏ לאחר שהתפללתי לאלוהים הלכתי לשומר והסברתי לו שמישהו לקח לי ספר ושאני רוצה אותו חזרה.‏ השומר לא היה ממש מרוכז,‏ והצלחתי להשיב לחזקתי את המקרא שלי.‏ הודיתי ליהוה על כך מעומק ליבי!‏

במקרה אחר נשלחתי להתרחץ.‏ בזמן שפשטתי את בגדיי המלוכלכים,‏ הפלתי בזהירות את המקרא על הרצפה.‏ כאשר השומר הפנה את מבטו,‏ דחפתי את המקרא ברגלי לכיוון המקלחת ושם הסתרתי אותו בצד והתקלחתי.‏ כאשר יצאתי מהמקלחת,‏ חזרתי על אותה פעולה והחלקתי את המקרא לכיוון ערימת הבגדים הנקיים.‏

החוויות הטובות והחוויות המרות במאסר

בוקר אחד ב־1943 בשעה שהאסירים התאספו למסדר בחצר,‏ ראיתי את אלבין.‏ גם הוא נשלח למאסר.‏ הוא הביט בי והניח את ידו על ליבו כסמל לאחוות אחים.‏ אחר כך סימן לי שהוא יכתוב לי.‏ למחרת בעוברו לידי שמט פיסת נייר,‏ אבל השומר הבחין בכך ושנינו הוכנסו לשבועיים לצינוק.‏ קיבלנו רק לחם יבש ומים וישנו על קורות עץ בלי שמיכות.‏

לאחר מכן הועברתי לכלא בעיר זיגבורג,‏ שם עבדתי בבית מלאכה לעבודות מתכת.‏ העבודה הייתה מתישה ומנות המזון דלות.‏ בלילה חלמתי על מעדנים — עוגות ופירות — והתעוררתי עם בטן מקרקרת וגרון ניחר.‏ שקלתי פחות מ־45 קילו.‏ אולם מדי יום קראתי במקרא הקטן שלי ומצאתי טעם לחיים.‏

חירות סוף סוף

בוקר אחד באפריל 1945 נמלטו השומרים במפתיע מהכלא והשאירו את השערים פתוחים לרווחה.‏ הייתי אדם חופשי.‏ אבל קודם כול היה עליי להתאשפז לזמן מה בבית החולים.‏ בסוף חודש מאי הגעתי לבית הוריי.‏ הם כבר איבדו כל תקווה לראות אותי חי.‏ אימי בכתה משמחה בראותה אותי.‏ למרבה הצער הוריי נפטרו זמן קצר לאחר מכן.‏

חידשתי את קשריי עם קהילת טיונוויל.‏ עד כמה שמחתי לראות שוב את משפחתי הרוחנית.‏ היה זה נפלא לשמוע על נאמנותם חרף קשיים ונסיונות רבים.‏ חברי הטוב אלבין מצא את מותו בעיר רגנסבורג שבגרמניה.‏ מאוחר יותר נודע לי שבן דודי ז׳אן היסיגר נעשה לעד־יהוה והוצא להורג כסרבן מצפון.‏ ז׳אן קֵרַה,‏ שעימו עבדתי בסניף בפריז,‏ הצליח להחזיק מעמד חמש שנים במחנה עבודה גרמני.‏a

עד מהרה חזרתי לפעילות הבישור בעיר מץ.‏ באותו זמן יצא לי להיפגש פעמים רבות עם משפחת מינזני.‏ בתם טינה נטבלה ב־2 בנובמבר 1946.‏ היא הייתה מבשרת נלהבת ואני הוקסמתי ממנה.‏ נישאנו ב־13 בדצמבר 1947.‏ בספטמבר 1967 הצטרפה טינה לשורות החלוצים והמשיכה בכך עד למותה ביוני 2003 בגיל 98.‏ טינה מאוד חסרה לי.‏

כיום,‏ בערך באמצע שנות ה־90 לחיי,‏ אני מבין שדבר־אלוהים תמיד העניק לי את הכוח להתמודד עם קשיים ונסיונות ולהתגבר עליהם.‏ היו תקופות שבטני הייתה ריקה אבל תמיד הזנתי את מוחי וליבי בדבר־אלוהים,‏ ויהוה חיזק אותי.‏ ’‏אמרתו חייתני’‏ (‏תהלים קי״ט:‏50‏)‏.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 21]‏

ידידי היקר אלבין רלוויץ’‏

‏[‏תמונה בעמוד 21]‏

מאריז אנזיאק

‏[‏תמונה בעמוד 22]‏

המקרא שעלה לי במחיר מנת הלחם השבועית שלי

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

עם ארוסתי טינה ב־1946

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

ג׳אן קרה ואשתו טיטיקה