סיפור חיים

‏”‏מי יתן ושום אויב לא ישבור את האמונה”‏!‏

סיפורו של הרברט מולר

חודשים ספורים בלבד אחרי שפלש צבא היטלר להולנד,‏ הוטל חרם על עדי־יהוה.‏ בתוך זמן קצר הכניסו אותי הנאצים לרשימת המבוקשים ביותר,‏ וניסו לצוד אותי כמו חיה.‏

הריצות והמחבואים התישו את כוחי עד שיום אחד אמרתי לאשתי שאולי עדיף כבר שהצבא יתפוס אותי.‏ באותו רגע עלו בזיכרוני מילותיו של שיר אחד:‏ ”‏מי יתן ושום אויב לא ישבור את האמונה”‏.‏a חשבתי על השיר ומחשבות אלו נתנו לי כוח מחודש.‏ הן הזכירו לי את הוריי בגרמניה ואת היום שבו חבריי שרו לי את השיר הזה כשיר פרידה.‏ האם תרשו לי לחלוק איתכם כמה מזיכרונות אלו?‏

הדוגמה שהציבו הוריי

נולדתי ב־1913 בעיירה קופּיץ שבגרמניה להורים שהיו חברים בכנסייה האוונגלית.‏b כעבור שבע שנים,‏ ב־1920,‏ עזב אבי את הכנסייה.‏ ב־6 באפריל ביקש טופס הצהרת פרישה מן הכנסייה (‏Kirchenaustrittsbescheinigung)‏.‏ פקיד המרשם האזרחי של העיירה מילא את הטופס.‏ מקץ שבוע חזר אבי אל המשרד בנימוק ששמה של בתו אינו מופיע בהצהרה.‏ הפקיד מילא טופס שני ובו נאמר שהפרישה מהכנסייה חלה גם על מרתא מרגרטה מולר.‏ אחותי מרגרטה היתה אז בת שנה וחצי.‏ אבי לא היה מוכן לשרת את יהוה באופן חלקי.‏

באותה שנה נטבלו הוריי בידי תלמידי המקרא,‏ כפי שנקראו אז עדי־יהוה.‏ אבי הקנה לנו חינוך קפדני,‏ אבל נאמנותו ליהוה הקלה עלינו לקבל את מרותו.‏ הנאמנות גם הניעה את הוריי לערוך שינויים ולתקן את השקפתם.‏ למשל,‏ היתה תקופה שהם לא הרשו לנו לשחק מחוץ לבית בימי ראשון.‏ אך ביום ראשון אחד ב־1925,‏ הודיעו לנו הוריי שאנחנו יוצאים לטייל.‏ לקחנו ארוחה קלה ובילינו בנעימים.‏ זה היה שונה לגמרי מלהיות כלואים בבית כל היום.‏ אבי אמר שבכינוס שנערך לא מזמן הוא למד כמה נקודות,‏ שעזרו לו להבין שעליו לתקן את השקפתו בנושא הפעילויות בימי ראשון.‏ גם במקרים אחרים היה מוכן לחולל שינויים.‏

למרות מצבם הבריאותי הקשה,‏ מעולם לא חדלו הוריי להשתתף בפעילות ההטפה.‏ למשל,‏ בחלוקת העלון אשמת הכמרים,‏ נסענו ערב אחד ברכבת יחד עם יתר חברי הקהילה אל העיר רֶגֶנְסְבּוּרְג,‏ כ־300 קילומטר מדְרֶזְדֶן.‏ למחרת חילקנו את העלונים בכל רחבי העיר,‏ וכשסיימנו חזרנו הביתה ברכבת.‏ היינו מחוץ לבית בערך 24 שעות.‏

עזבתי את הבית

ההתרועעות שלי עם קבוצת הנוער (‏Jugendgruppe)‏ בקהילה עזרה לי לגדול מבחינה רוחנית.‏ מדי שבוע היו נפגשים נערים בני 14 ומעלה עם כמה אחים מבוגרים מן הקהילה.‏ שיחקנו וניגנו,‏ למדנו את המקרא ודיברנו על הבריאה ועל נושאים מדעיים.‏ ב־1932,‏ בהגיעי לגיל 19,‏ הסתיימה חברותי בקבוצה הזו.‏

באפריל של אותה שנה הגיע לאבי מכתב ממשרד חברת המצפה שבמַגדֶבּוּרג.‏ החברה חיפשה מישהו שיודע לנהוג במכונית ושמעוניין לשרת כחלוץ.‏ ידעתי שהוריי רוצים שאהיה חלוץ,‏ אבל חשתי שאינני מסוגל לעשות כן.‏ מאחר שהוריי היו עניים,‏ התחלתי בגיל 14 לעבוד בתיקונים של אופניים,‏ מכונות תפירה,‏ מכונות כתיבה וציוד משרדי אחר.‏ איך אוכל לעזוב את המשפחה?‏ הם היו זקוקים לתמיכתי.‏ מה גם שעוד לא הייתי טבול.‏ אבי ישב עימי ושאל אותי כמה שאלות לבדוק אם אני מבין מה כרוך בטבילה.‏ לאחר שהשתכנע מתשובותיי שהתקדמתי מבחינה רוחנית די הצורך ואני מוכן להיטבל,‏ אמר לי אבי:‏ ”‏עליך להתנדב לתפקיד”‏.‏ וכך עשיתי.‏

כעבור שבוע הוזמנתי למַגדֶבּוּרג.‏ כשסיפרתי לחבריי בקבוצת הנוער,‏ הם רצו להיפרד ממני בשיר עליז.‏ להפתעתם,‏ בחרתי בשיר שנשמע להם רציני מאוד.‏ כמה מהם לקחו כינורות,‏ מנדולינות וגיטרות וכולם שרו:‏ ”‏מי יתן ושום אויב לא ישבור את האמונה ושום צרת אנוש לא תמוטט את הנחישות”‏.‏ באותו יום לא תיארתי לעצמי כמה פעמים יחזקו אותי מילים אלו בשנים הבאות.‏

התחלה סוערת

האחים במַגדֶבּוּרג בחנו את יכולתי בנהיגה.‏ לאחר מכן נתנו לי ולעוד ארבעה חלוצים מכונית,‏ ושלחו אותנו לשניפל,‏ חבל ארץ בקרבת בלגיה.‏ עד מהרה הבנו שהמכונית שלנו היא מצרך חיוני.‏ הכנסייה הקתולית באיזור יצאה נגד פעילותנו,‏ ולא אחת חיכו לנו תושבי הכפרים,‏ בעידודם של הכמרים,‏ וגירשו אותנו מהמקום.‏ פעמים רבות חמקנו במכונית מאימת המעדרים והקלשונים שהחזיקו בידיהם.‏

אחרי ערב הזיכרון של שנת 1933,‏ הודיע לנו פאול גרוסמן,‏ משגיח האיזור,‏ שהוטל חרם על הפעילות של החברה בגרמניה.‏ זמן קצר אחר כך התבקשתי על־ידי משרד הסניף להגיע במכונית למַגדֶבּוּרג,‏ להעמיס ספרות ולהעביר אותה למדינת סַכְּסוֹנְיָה,‏ 100 קילומטר בערך ממַגדֶבּוּרג.‏ כשהגעתי למַגדֶבּוּרג,‏ התחוור לי שהגסטאפו (‏המשטרה החשאית של הנאצים)‏ כבר הספיק לסגור את משרד החברה.‏ השארתי את המכונית אצל אח אחד בלייפציג וחזרתי הביתה — אך לא לזמן רב.‏

משרד הסניף בשווייץ הזמין אותי לשרת כחלוץ בהולנד.‏ תיכננתי לנסוע לשם בתוך שבוע או שבועיים.‏ אבי יעץ לי לצאת מייד לדרך.‏ שמעתי לעצתו,‏ ובתוך מספר שעות עזבתי את הבית.‏ למחרת הגיעה המשטרה אל בית אבי כדי לעצור אותי באשמת עריקות,‏ אבל הם הגיעו מאוחר מדי.‏

התחלה חדשה בהולנד

ב־15 באוגוסט 1933 הגעתי לבית חלוצים בהמסטד,‏ עיירה המרוחקת 25 קילומטר מאמסטרדם.‏ למחרת יצאתי לבשר בלי לדעת אף מילה בהולנדית.‏ הצטיידתי בכרטיס עדות המכיל דרשה מודפסת,‏ והתחלתי לבשר.‏ אשה קתולית אחת קיבלה ממני את הספר ריצוי (‏בהולנדית)‏‏,‏ והדבר חיזק את ידיי.‏ ביום ההוא חילקתי גם 27 ספרונים.‏ בסוף היום הראשון שלי הייתי במצב רוח מרומם על כך שאני יכול לבשר שוב בחופשיות.‏

בימים ההם לא היתה לחלוצים שום הכנסה מלבד התרומות שהתקבלו עבור הספרות שחילקנו.‏ הכסף שימש לקניית מזון ומצרכים הכרחיים אחרים.‏ אם נותר סכום כסף קטן בסוף החודש,‏ היו מחלקים אותו בין החלוצים להוצאות אישיות.‏ היה לנו מעט מבחינה חומרית,‏ אבל יהוה דאג לנו היטב,‏ וב־1934 יכולתי לנכוח בכינוס בשווייץ.‏

שותפה נאמנה

בכינוס פגשתי את אריקה פינקה בת ה־18.‏ היכרתי אותה עוד בימים שגרתי בבית.‏ היא היתה חברה של אחותי,‏ מרגרטה,‏ ותמיד התרשמתי ממסירותה לאמת.‏ זמן קצר לאחר טבילתה ב־1932,‏ הלשינו לגסטאפו שאריקה סירבה לומר ”‏הייל היטלר!‏”‏ הגאסטפו זימן אותה ותבע ממנה להסביר את סירובה.‏ אריקה הקריאה לשוטר בתחנת המשטרה את הכתוב במעשי השליחים י״ז:‏3 והסבירה שאלוהים בחר במושיע אחד ויחיד,‏ ישוע המשיח.‏ ”‏האם יש עוד אחרים שמאמינים כמוך?‏”‏ שאל אותה השוטר בתקיפות.‏ אריקה לא היתה מוכנה למסור שמות.‏ לאחר שאיים עליה השוטר במעצר,‏ השיבה שהיא מוכנה למות ולא למסור שמות.‏ הוא נעץ בה מבט וצעק:‏ ”‏צאי מפה.‏ לכי הביתה.‏ הייל היטלר!‏”‏

אחרי הכינוס שבתי להולנד,‏ ואריקה נותרה בשווייץ.‏ נרקמה בינינו ידידות עמוקה.‏ בשווייץ נודע לאריקה שהגסטאפו בגרמניה מחפש אותה.‏ היא החליטה להישאר בשווייץ ולשרת שם כחלוצה.‏ כעבור מספר חודשים ביקשה ממנה החברה לעבור לספרד.‏ היא שירתה כחלוצה במדריד,‏ אחר כך בבִּילְבַּאוֹ ומאוחר יותר בסַן סֶבַּסְטְייַן,‏ ושם בעקבות רדיפות שפרצו בהסתת הכמורה הנוצרית הושלכו היא ושותפתה לכלא.‏ ב־1935 נצטוו שתיהן לעזוב את ספרד.‏ אריקה נסעה להולנד ובשנה ההיא התחתַנו.‏

ענני מלחמה מקדירים את פני השמים

לאחר החתונה שירתנו כחלוצים בהמסטד,‏ ומאוחר יותר עברנו לרוטרדם.‏ שם נולד בננו וולפגנג ב־1937.‏ אחרי שנה עברנו לעיר חְרוֹנִינְגֶן שבצפון הולנד,‏ ושם גרנו בשותפות עם זוג חלוצים גרמנים,‏ פרדיננט והלגה הולטורף ובתם.‏ ביולי 1938 הודיעה לנו החברה שממשלת הולנד אוסרת על עדים בעלי אזרחות גרמנית לבשר.‏ בערך באותה תקופה התמניתי למשרת איזור (‏משגיח נפה)‏,‏ ומשפחתי עברה לגור בליכטדרכר (‏נושאת האור)‏,‏ ספינה בבעלות החברה ששימשה כבית עבור חלוצים שבישרו בצפון הולנד.‏ רוב הזמן הייתי רחוק מהמשפחה.‏ רכבתי על אופניים מקהילה לקהילה כדי לעודד את האחים להמשיך לבשר.‏ וכך הם עשו.‏ חלקם אף הגבירו את פעילותם,‏ ואחד מהם,‏ ששימש דוגמה,‏ היה וִים קטלרה.‏

כשהיכרתי את וִים,‏ הוא היה בחור צעיר שהאמין באמת המקראית אבל היה עסוק מאוד כחקלאי שכיר.‏ ”‏אם אתה רוצה שיהיה לך זמן לשרת את יהוה”‏,‏ יעצתי לו,‏ ”‏אתה חייב למצוא עבודה אחרת”‏.‏ וכך עשה.‏ כשנפגשנו בפעם השנייה עודדתי אותו להצטרף לשורות החלוצים.‏ ”‏אבל אני חייב לעבוד כדי שיהיה לי מה לאכול”‏,‏ השיב.‏ ”‏יהיה לך מה לאכול”‏,‏ הבטחתי לו.‏ ”‏יהוה ידאג לך”‏.‏ וִים התחיל לשרת כחלוץ.‏ מאוחר יותר,‏ ואפילו במרוצת מלחמת העולם השנייה,‏ שירת וִים כמשגיח נודד.‏ היום,‏ בשנות ה־80 לחייו,‏ עדיין משרת וִים כעד־יהוה נלהב.‏ יהוה אכן דאג לו.‏

במחתרת ומבוקש

במאי 1940,‏ כשנה אחרי שנולדה בתנו ריינה,‏ נכנע הצבא ההולנדי והנאצים כבשו את הולנד.‏ בחודש יולי החרים הגסטאפו את משרד החברה ואת בית הדפוס.‏ מקץ שנה נעצרו המוני עדים,‏ והייתי אחד מהם.‏ מאחר שהייתי עד־יהוה וגרמני בגיל צבא,‏ לא היה קשה לתאר מה יעשו בי אנשי הגסטאפו.‏ ניסיתי להשלים עם המחשבה שלעולם לא אראה עוד את משפחתי.‏

במאי 1941 שחרר אותי הגסטאפו מן הכלא וציווה עלי להתגייס.‏ לא האמנתי שזה קורה לי.‏ באותו יום ירדתי למחתרת,‏ ובחודש ההוא חזרתי לשרת כמשגיח נפה.‏ הגסטפאו הציב אותי ברשימת המבוקשים ביותר.‏

כיצד התמודדה משפחתי

אשתי והילדים עברו לכפר פורדן שבמזרח הארץ.‏ כדי שלא לסכן אותם יתר על המידה,‏ נאלצתי לצמצם במידה ניכרת את ביקוריי בבית (‏מתי י׳:‏16‏)‏.‏ ליתר ביטחון לא פנו אלי האחים בשמי האמיתי,‏ אלא בשם הבדוי דיטס יאן (‏ג׳ון הגרמני)‏.‏ אפילו אסור היה לבני וולפגנג בן הארבע לדבר על ”‏אבא”‏ אלא רק על ‏”‏אומה יאן”‏ (‏דוד ג׳ון)‏.‏ זה היה לו קשה מאוד מבחינה רגשית.‏

בתקופה שהייתי במנוסה,‏ טיפלה אריקה בילדים והמשיכה לבשר.‏ כשהיתה ריינה בת שנתיים,‏ נהגה אריקה להושיב אותה על מושב הסַבָּל שבאופניים ולצאת לבשר איתה בכפרים.‏ קשה היה למצוא מזון,‏ אבל אריקה מעולם לא סבלה ממחסור קשה באוכל עבור המשפחה (‏מתי ו׳:‏33‏)‏.‏ חוואי קתולי,‏ שבעבר תיקנתי את מכונת התפירה שלו,‏ נתן לה תפוחי אדמה.‏ הוא גם העביר מסרים ממני לאריקה.‏ פעם אחת שילמה אריקה גילדֶן עבור פריט שקנתה בבית מרקחת.‏ בעל החנות,‏ שידע שהיא חיה במחבוא ושאין ביכולתה להשיג תלושי מזון,‏ נתן לה את הפריט ובנוסף גם שני גילדנים.‏ גילויי חיבה אלו עזרו לה לשרוד (‏עברים י״ג:‏5‏)‏.‏

עבודה עם אחים אמיצי לב

בינתיים,‏ המשכתי לבקר את הקהילות — אבל יצרתי קשר אך ורק עם האחים האחראים שבקהילה.‏ מאחר שהגאסטפו היה בעקבותיי,‏ לא יכולתי להישאר במקום אחד יותר מכמה שעות.‏ אסור היה לרוב האחים והאחיות להיפגש עימי.‏ הם הכירו אך ורק את העדים שהיו שייכים לקבוצת שיעור הספר שלהם.‏ כתוצאה מכך,‏ שתי אחיות בבשר הגרות באותה עיר גילו רק אחרי מלחמת העולם השנייה ששתיהן נעשו עדות־יהוה בתקופת המלחמה.‏

משימה נוספת שהוטלה עלי היתה למצוא מקומות מסתור לספרות של החברה.‏ החבאנו גם נייר,‏ מכונות סְטֶנְסִיל ומכונות כתיבה כדי שבמקרה הצורך נוכל להדפיס את המצפה.‏ נאלצנו לעתים להעביר את הספרים שהדפיסה החברה ממקום מחבוא אחד למשנהו.‏ אני זוכר שהעברתי פעם בחשאי 30 קופסות קרטון עמוסות בספרות — משימה מצמררת!‏

בנוסף לכך,‏ אירגַנו משלוחי מזון מן החוות שבמזרח הולנד אל הערים שבמערב,‏ אף־על־פי שזה היה אסור.‏ העמסנו מזון על עגלות רתומות לסוסים ונסענו מערבה.‏ כשהגענו לנהרות לא יכולנו לחצות דרך הגשרים משום שחיילים פטרלו שם.‏ פרקנו את הסחורה לתוך סירות קטנות,‏ העברנו אותה לצדו השני של הנהר,‏ והעמסנו את הסחורה על עגלה אחרת.‏ כשהגענו למחוז חפצנו,‏ חיכינו עד רדת החשיכה,‏ גרבנו את רגלי הסוסים בשקים והלכנו בשקט אל מחסן המזון הסודי של הקהילה.‏ משם חולק המזון לאחים הנזקקים.‏

אילו גילו הגרמנים את מחסני המזון,‏ עלולים היו האחים לשלם בחייהם.‏ למרות הסכנה,‏ היו כמה אחים שהסכימו לעזור.‏ משפחת בלומינק בעיר אַמֶרְסְפוֹרְט,‏ למשל,‏ היתה מוכנה שחדר האורחים שלה ישמש כמחסן מזון,‏ וזאת למרות שביתה היה קרוב מאוד לבסיס של צבא גרמניה!‏ עדים אמיצים אלו שמו נפשם בכפם למען אחיהם.‏

יהוה עזר לאשתי ולי להישאר נאמנים בשנות החרם.‏ במאי 1945 הובס הצבא הגרמני וחיי המחתרת שלי תמו.‏ החברה ביקשה ממני להמשיך לשרת כמשגיח נודד עד שניתן יהיה להשתמש באחים אחרים.‏ ב־1947 החליף אותי ברטוס פון דר בייל.‏c בעת ההיא נולד ילדנו השלישי,‏ והשתקענו במזרח הארץ.‏

עצב ושמחה

לאחר המלחמה נודע לי שכשנה אחרי שעזבתי את הבית ועברתי להולנד,‏ השליכו את אבי לכלא.‏ הוא שוחרר פעמיים בשל מצבו הבריאותי הירוד,‏ ובכל פעם כלאו אותו שוב.‏ בפברואר 1938 נשלח למחנה הריכוז בוכנוולד ואחר כך למחנה הריכוז דַכַאוּ.‏ ב־14 במאי 1942 מת שם אבי.‏ הוא נותר נאמן עד מותו.‏

גם אמי נשלחה למחנה דַכַאוּ.‏ היא היתה שם עד שחרורה ב־1945.‏ מאחר שדוגמתם האיתנה של שני הוריי תרמה רבות לברכות הרוחניות שזכיתי להן,‏ ראיתי בכך זכות שאמי עברה לגור איתנו ב־1954.‏ אחותי מרגרטה — ששירתה כחלוצה בגרמניה המזרחית הקומוניסטית מאז 1945 — הצטרפה אליה.‏ אמי אומנם היתה חולה ולא ידעה הולנדית,‏ אך היא המשיכה להשתתף בשירות השדה וסיימה את חייה הארציים בנאמנות באוקטובר 1957.‏

ב־1955 נערך בנירנברג,‏ גרמניה,‏ כינוס וקרה בו דבר מיוחד.‏ לאחר שהגענו ניגשו אחים מדְרֶזְדֶן לאריקה וסיפרו לה שאמהּ נמצאת אף היא בכינוס.‏ הואיל ודְרֶזְדֶן היתה אז בשליטת גרמניה המזרחית,‏ לא נפגשו אריקה ואמהּ 21 שנה.‏ ארגנו ביניהן פגישה,‏ והאֵם והבת נפלו זו על צוואר רעותה.‏ זה היה איחוד מרגש מאין כמוהו!‏

עם הזמן גדלה משפחתנו והיו לנו שמונה ילדים.‏ לאסוננו,‏ אחד מבנינו נהרג בתאונת דרכים.‏ יתר הילדים משרתים את יהוה.‏ אנחנו שמחים שבננו וולפגנג משרת כמשגיח נפה עם אשתו,‏ ובנם משרת אף הוא כמשגיח נפה.‏

עד כמה אני מאושר שזכיתי לראות את התקדמותה של מלאכת יהוה בהולנד.‏ כשהתחלתי לשרת כאן כחלוץ ב־1933,‏ היו מאה עדים בערך.‏ היום יש יותר מ־000,‏30.‏ גופנו אומנם נחלש,‏ אך אריקה ואני נחושים בדעתנו לחיות על־פי מילות השיר ששרנו לפני שנים רבות:‏ ”‏מי יתן ושום אויב לא ישבור את האמונה”‏.‏

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

‏”‏קבוצת הנוער”‏ בהפסקה אחרי שירות השדה

‏[‏תמונה בעמוד 24]‏

אני וחלוצים אחרים מבשרים בשניפל.‏ הייתי אז בן 20

‏[‏תמונה בעמוד 25]‏

אריקה עם וולפגנג ב־1940

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

משמאל לימין:‏ נכדי יונתן ואשתו,‏ מיריאם;‏ אריקה,‏ אני,‏ בני וולפגנג ואשתו,‏ יוליה

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

אח שהיה בכלא עם אבי צייר את דיוקנו ב־1941