אין דבר טוב יותר מהאמת

כפי שסופר מפי ח.‏ נ.‏ פון דר בֶּייל

ביוני 1941,‏ נמסרתי לידי הגסטפו והועברתי למחנה הריכוז בזקסֶנהַאוזֶן שבקרבת ברלין,‏ גרמניה.‏ הייתי אסיר מספר 38190,‏ ושם נשארתי עד למצעד המוות הידוע לשמצה,‏ שנערך באפריל 1945.‏ אך לפני שאתאר אירועים אלה,‏ אסביר כיצד נאסרתי.‏

נולדתי ברוטרדם שבהולנד ב־1914,‏ זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה.‏ אבי עבד בחברת הרכבות,‏ ודירתנו הקטנה היתה קרובה לפסי הרכבת.‏ לקראת תום המלחמה ב־1918 ראיתי רכבות חירום רבות דוהרות ליד ביתי.‏ הן היו בוודאי מלאות חיילים פצועים שהובאו הביתה מן החזית.‏

בגיל 12,‏ עזבתי את בית־הספר כדי לעבוד.‏ כעבור שמונה שנים חתמתי על חוזה עבודה ככלכל בספינת נוסעים,‏ וארבע שנים הפלגתי בקו הולנד–ארצות־הברית.‏

עגנּו בנמל ניו־יורק בקיץ 1939,‏ ובאותה תקופה ריחפה הסכנה שתפרוץ מלחמת עולם נוספת.‏ לכן,‏ כשאיש אחד עלה לספינה והציע לי את הספר ממשלה,‏ הדן בממשלת צדק,‏ קיבלתי את הספר בשמחה.‏ מששבתי לרוטרדם,‏ התחלתי לחפש עבודה ביבשה,‏ שכן נראה היה שהחיים בים כבר אינם בטוחים.‏ גרמניה פלשה לפולין ב־1 בספטמבר,‏ והאומות נכנסו למלחמת העולם השנייה.‏

למדתי את אמת המקרא

במהלך ביקור אצל אחי הנשוי,‏ באחד מימי הראשון במרס 1940,‏ צלצל בפעמון הדלת עֵד־יהוה.‏ אמרתי לו שכבר קיבלתי את הספר ממשלה ושאלתי אותו על העולם הבא ומי עולה לגן־עדן בשמים.‏ התשובה שלו היתה כה ברורה והגיונית,‏ שאמרתי לעצמי,‏ ’‏זו האמת’‏.‏ מסרתי לו את כתובתי והזמנתי אותו לבקר בביתי.‏

לאחר שלושה ביקורים בלבד,‏ ביקורים שניהלנו בהם דיונים מקראיים מעמיקים,‏ התחלתי להתלוות לעֵד בפעילות ההטפה מבית לבית.‏ הגענו לשטח,‏ הוא הראה לי היכן להתחיל,‏ ובישרתי לבדי.‏ כך התוודעו מעוניינים חדשים רבים באותם ימים לפעילות ההטפה.‏ יעצו לי להציג את הספרות רק בפרוזדורי הבתים,‏ כדי שלא יראו אותי מן הרחוב.‏ בראשית המלחמה נדרשה זהירות.‏

כעבור שלושה שבועות,‏ ב־10 במאי 1940,‏ פלש צבא גרמניה להולנד.‏ ב־29 במאי,‏ סַיס־אינקְווארט,‏ קומיסאר־הרייך,‏ הטיל חרם על ארגון עדי־יהוה.‏ התאספנו רק בקבוצות קטנות,‏ והשתדלנו לשמור בסוד את מקומות המפגש.‏ ביקורי המשגיחים הנודדים הם שחיזקו אותנו במיוחד.‏

הייתי מעשן כבד.‏ כשהצעתי סיגריה לעֵד שלימד אותי את המקרא,‏ וגיליתי שהוא אינו מעשן,‏ אמרתי:‏ ”‏לעולם לא אוכל להפסיק לעשן!‏”‏ אך אחר זמן קצר,‏ הלכתי ברחוב וחשבתי לעצמי,‏ ’‏אם אני מתכונן להיות עֵד,‏ אני רוצה להיות עֵד אמיתי’‏.‏ ומאז הפסקתי לעשן.‏

צידדתי באמת

ביוני 1940,‏ כעבור פחות משלושה חודשים מאז פגשתי את העֵד בפתח ביתו של אחי,‏ סימלתי את הקדשתי ליהוה בטבילה.‏ חודשים ספורים אחרי כן,‏ באוקטובר 1940,‏ הצטרפתי לשירות המלא כחלוץ.‏ אז קיבלתי את מה שהיה נקרא ז׳קט החלוצים.‏ היו בז׳קט הזה כיסים רבים לספרים ולספרונים,‏ וניתן היה ללבוש אותו מתחת למעיל.‏

המצוד השיטתי אחר עדי־יהוה ומאסרם נערך כבר מראשית הכיבוש הגרמני.‏ בוקר אחד בפברואר 1941,‏ הייתי בשירות־השדה עם עדים אחדים.‏ הם ביקרו אצל האנשים בצדו האחד של גוש הבתים,‏ ואילו אני בישרתי בצד השני,‏ כשבסוף היינו אמורים להיפגש.‏ כעבור זמן־מה,‏ הלכתי לראות מדוע הם מתעכבים.‏ פגשתי איש ששאל אותי:‏ ”‏גם לך יש מהספרים הקטנים האלה?‏”‏

‏”‏כן”‏,‏ השבתי.‏ מייד הוא עצר אותי ולקח אותי לתחנת המשטרה.‏ הייתי במעצר כמעט ארבעה שבועות.‏ רוב השוטרים היו ידידותיים.‏ כל אחד שטרם הועבר לידי הגסטפו יכול היה להשתחרר אם יחתום על הצהרה שהוא מפסיק להפיץ ספרות מקראית.‏ כשנתבקשתי לחתום על הצהרה זו,‏ השבתי:‏ ”‏גם אם הייתם מציעים לי מיליון או שני מיליון גילדֶן,‏ לא הייתי חותם”‏.‏

הוחזקתי שם עוד זמן קצר ואז הועברתי לידי הגסטפו.‏ נלקחתי למחנה הריכוז זקסֶנהַאוזֶן בגרמניה.‏

החיים בזקסנהאוזן

הגעתי לזקסנהאוזן ביוני 1941,‏ ושם כבר היו כ־150 עדים — רובם גרמנים.‏ אנחנו,‏ האסירים החדשים,‏ נלקחנו לחלק של המחנה שנקרא בידוד.‏ שם לקחו אותנו אחינו המשיחיים תחת חסותם והסבירו לנו לקראת מה לצפות.‏ כעבור שבוע הגיע מהולנד משלוח עדים נוסף.‏ תחילה צוּוינו לעמוד מול הקְסַרקטִין ולא לזוז,‏ משבע בבוקר ועד שש בערב.‏ לפעמים אולצו האסירים לעשות זאת כל יום במשך שבוע או יותר.‏

למרות היחס האכזרי,‏ הבינו האחים שהצורך המיידי הוא להישאר מאורגנים ולאכול מזון רוחני.‏ כל יום הוטל על מישהו אחר להכין חומר על פסוק מהמקרא.‏ לאחר מכן עמד האח בחצר שבה נקהלו כולם,‏ ובכל פעם ניגש אליו עֵד אחר והאזין לחומר שהכין.‏ בדרך זו או אחרת,‏ הוברחה למחנה ספרות באופן סדיר.‏ למעשה,‏ מדי ראשון התאספנו ולמדנו את הספרות המקראית יחד.‏

בקיץ 1941,‏ יצא לאור הספר ילדים בכינוס שנערך בסנט לואיס בארצות־הברית.‏ עותק של הספר הוברח איכשהו לזקסנהאוזן.‏ כדי להקטין את הסיכון שהספר יתגלה ויושמד,‏ פירקנו אותו לחלקים,‏ והעברנו אותם בין האחים כדי שכל אחד יוכל לקרוא אותו בתורו.‏

כעבור זמן־מה,‏ גילתה הנהלת המחנה שאנו עורכים אסיפות.‏ לכן הפרידו בין האחים ופיזרו אותם בקְסַרקטִינים שונים.‏ זו היתה הזדמנות נפלאה לבשר לאסירים אחרים.‏ וכתוצאה מכך,‏ הרבה פולנים,‏ אוקראינים ואחרים,‏ קיבלו את האמת.‏

הנאצים לא הסתירו שבמטרתם לשבור או להרוג את הבּיבֶּלפורשֶר‏,‏ שמם של עדי־יהוה בגרמניה באותם ימים.‏ בעקבות זאת,‏ הופעל עלינו לחץ אדיר.‏ נאמר לנו שנוכל להשתחרר אם נחתום על הצהרת התכחשות לאמונתנו.‏ חלק מהאחים החלו לשקול זאת באמתלה:‏ ”‏אם אשתחרר,‏ אוכל לשרת יותר את יהוה”‏.‏ מעטים אומנם חתמו,‏ אך רוב האחים נשארו נאמנים חרף המחסור,‏ ההשפלה וההתעללות.‏ על כמה מהמתפשרים לא שמענו יותר.‏ אך למרבה השמחה,‏ אחרים שבו לאמת והם ממשיכים להיות פעילים כעדים.‏

דרך קבע הכריחו אותנו לצפות בענישת אסירים בעינויים אכזריים,‏ כגון 25 מכות אַלָּה.‏ פעם אחת,‏ אולצנו לצפות בתליית ארבעה גברים.‏ חוויות כאלה מותירות באדם חותם עמוק.‏ אח אחד,‏ גבר גבוה ונאה,‏ שהתגורר איתי באותו קסרקטין,‏ אמר לי:‏ ”‏לפני שבאתי הנה,‏ לא יכולתי לראות דם מבלי להתעלף בו במקום.‏ עכשיו,‏ התחשלתי”‏.‏ אומנם התחשלנו,‏ אך למרות זאת לא נעשינו קשוחים.‏ עלי לציין שמעולם לא נטרתי איבה לרודפינו ולא נמלאתי שנאה כלפיהם.‏

לאחר שעבדתי זמן־מה עם הקומנדו (‏צוות עבודה)‏,‏ הובהלתי לבית־החולים קודח מחום.‏ רופא נורבגי לבבי ואח צ׳כי עזרו לי,‏ וקרוב לוודאי שטוב־לבם הציל את חיי.‏

מצעד המוות

עד אפריל 1945,‏ כבר היה ברור שגרמניה מפסידה במלחמה.‏ בעלות הברית המערביות התקדמו במהירות מן המערב,‏ והסובייטים מן המזרח.‏ הנאצים לא יכלו לחסל את מאות אלפי האנשים שהיו במחנות הריכוז ולהיפטר מן הגופות בתוך ימים אחדים,‏ מבלי להותיר כל זכר.‏ לכן הם החליטו להרוג את החולים ולהוביל את יתר האסירים לנמלים הקרובים ביותר.‏ הם תכננו להעלות אותם על ספינות ולטבע אותן בלב ים.‏

המצעד של כ־000,‏26 אסירים מזקסנהאוזן החל בלילה ה־20 באפריל.‏ לפני שעזבנו את המחנה,‏ חילצנו את אחינו החולים מן המרפאה.‏ השגנו עגלה כדי שנוכל להעבירם באמצעותה.‏ סך הכל,‏ היינו 230 אחים משש מדינות שונות.‏ בין החולים היה אח ארתור וינקלר,‏ שתרם רבות להרחבת הפעילות בהולנד.‏ אחרוני הצועדים היו העדים.‏ ללא הרף עודדנו זה את זה להמשיך לצעוד.‏

בהתחלה,‏ צעדנו 36 שעות ברציפות.‏ נרדמתי תוך כדי הליכה כתוצאה מהסבל הרב והעייפות.‏ לא היתה כל אפשרות להישאר מאחור או לנוח,‏ שכן השומרים ירו במי שעשו כן.‏ בלילה,‏ ישנּו בשדות הפתוחים או ביערות.‏ היה מעט מאוד מזון,‏ אם בכלל.‏ כשהרעב הציק לי ללא נשוא,‏ ליקקתי את משחת השיניים שנתן לנו הצלב האדום השבדי.‏

בשלב מסוים,‏ השומרים הגרמנים לא ידעו בדיוק היכן החיילים הרוסים והאמריקנים.‏ לכן עצרנו ביערות לארבעה ימים.‏ זה היה נס משמים,‏ שכן כתוצאה מכך,‏ לא הגענו למפרץ לִיבֶּק במועד ולא הועלנו על הספינות,‏ שבהן היינו אמורים למצוא את מותנו.‏ לבסוף,‏ אחרי 12 יום וצעידה של כ־200 קילומטר,‏ הגענו ליער קריביץ.‏ היער היה די קרוב לשְוֶרִין,‏ השוכנת כ־50 קילומטר מליבק.‏

מימיננו — הסובייטים,‏ ומשמאלנו — האמריקנים.‏ רעמי התותחים והירי הבלתי פוסק בישרו לנו שאנו קרובים לחזית.‏ השומרים הגרמנים נתפסו לפניקה;‏ היו שברחו,‏ אחרים החליפו את מדי הצבא שלהם במדי האסירים שפשטו מן המתים,‏ בתקווה שלא יזהו אותם.‏ בתוך כל המהומה,‏ אנו העדים,‏ התאספנו והתפללנו להדרכת אלוהים.‏

האחים הממונים החליטו שלמחרת,‏ עם עלות השחר,‏ עלינו לעזוב בכיוון צבא ארצות־הברית.‏ מחצית האסירים שהחלו את מצעד המוות מתו או נהרגו בדרך,‏ אך כל העדים נשארו בחיים.‏

כמה אנשי צבא קנדים הסיעו אותי לעיר נֵימֶכֶן,‏ עיר מגוריה של אחותי.‏ אך כשהגעתי למקום,‏ גיליתי שהיא עברה משם.‏ לכן התחלתי ללכת לכיוון רוטרדם.‏ לשמחתי,‏ בדרך עצר לי רכב פרטי ולקח אותי היישר למחוז חפצי.‏

האמת היתה חיי

ביום שהגעתי לרוטרדם,‏ שוב הגשתי בקשה לשרת כחלוץ.‏ כעבור שלושה שבועות,‏ כבר הייתי במקום השליחות שלי,‏ העיר זֶטְפֶן,‏ שבה שירתתי במשך שנה וחצי.‏ באותה תקופה כמעט שבתי לאיתני.‏ אז נתמניתי למשגיח נפה,‏ כך נקראים המשגיחים הנודדים.‏ אחר חודשים ספורים,‏ הוזמנתי ללמוד בגלעד,‏ בית־הספר למקרא מיסודה של חברת המצפה,‏ שהיה בדרום לנסינג,‏ ניו־יורק.‏ סיימתי את לימודיי במחזור ה־12 של בית־הספר בפברואר 1949,‏ ונשלחתי לבלגיה.‏

השתתפתי בהיבטים שונים של השירות בבלגיה.‏ בין היתר,‏ שירתתי כשמונה שנים במשרד הסניף ועשרות שנים כמשגיח נודד,‏ בין שכמשגיח נפה ובין שכמשגיח מחוז.‏ בשנת 1958,‏ נשאתי לאשה את ג׳סטין,‏ שהצטרפה אלי בפעילותי כמשגיח נודד.‏ עתה,‏ כשהשנים נותנות בי את אותותיהן,‏ אני שמח שאני עדיין מסוגל לשרת כממלא מקום של משגיח נודד,‏ אם כי באופן מוגבל.‏

במבט לאחור על שנות השירות שלי,‏ אני בהחלט יכול לומר:‏ ”‏אין דבר טוב יותר מהאמת”‏.‏ כמובן,‏ לא תמיד היה קל.‏ גיליתי שעלי ללמוד מן הטעויות והמגרעות שלי.‏ לכן,‏ כשאני משוחח עם צעירים,‏ לא אחת אני אומר להם:‏ ”‏גם אתם תִּטעו,‏ ואולי אף תעברו עבירות חמורות.‏ אך אל תשקרו בקשר לכך.‏ דונו בזה עם ההורים או עם זקן־קהילה,‏ ואז עשו את השינויים הדרושים”‏.‏

אני משרת בבלגיה בשירות המלא כ־50 שנה.‏ בשנים הללו,‏ זכיתי לראות את מי שהיכרתי כילדים,‏ משרתים כזקני־קהילה וכמשגיחי נפה.‏ כמו־כן ראיתי כיצד נעשו כ־700,‏1 מכריזי המלכות בבלגיה ליותר מ־000,‏27.‏

שְאֵלָתי היא ”‏היש אורח חיים מבורך יותר משירות יהוה?‏”‏ מעולם לא היה,‏ אין,‏ וגם לא יהיה.‏ אני מתפלל שיהוה ימשיך להדריך ולברך את אשתי ואותי כדי שנוכל להמשיך לשרתו לעד.‏

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

עם אשתי זמן קצר לאחר נישואינו ב־1958