יהוה היה עימדי

כפי שסופר מפי מקס הנינג

זו היתה שנת 1933,‏ בדיוק כאשר אדולף היטלר עלה לשלטון בגרמניה.‏ אולם,‏ כ־500 עדי־יהוה באיזור ברלין סירבו להיכנע.‏ צעירים רבים הצטרפו לשירות החלוצי כמבשרים בשירות המלא ואחדים אפילו נשלחו לארצות אחרות באירופה.‏ חברי,‏ ורנר פְלָטֶן,‏ ואני,‏ נהגנו לשאול זה את זה:‏ ”‏מדוע אנחנו מהססים ומבזבזים את זמננו?‏ מדוע לא נצא לשטח ונשרת כחלוצים?‏”‏

שמונה ימים לאחר שנולדתי בשנת 1909,‏ הועברתי לטיפולם של הורים אומְנים אוהבים.‏ בשנת 1918,‏ משפחתי היתה הלומת־צער כאשר אחותי החורגת הקטנה מתה לפתע.‏ זמן קצר לאחר מכן,‏ תלמידי־המקרא,‏ כפי שנקראו עדי־יהוה באותם ימים,‏ ביקרו בביתנו והוריי המאמצים חבקו בהתלהבות את האמת המקראית.‏ הם לימדו גם אותי להעריך דברים רוחניים.‏

התמקדתי בלימודיי בבית־הספר והפכתי לשרברב.‏ אך חשוב מכך,‏ נקטתי עמדה מבחינה רוחנית.‏ ורנר ואני התחלנו לשרת כחלוצים ב־5 במאי 1933.‏ נהגנו לרכוב על אופניים לעיירה המרוחקת כ־100 קילומטר מברלין,‏ ושם נשארנו ובישרנו במשך שבועיים.‏ אזי,‏ שבנו לברלין כדי לדאוג לעניינים הדרושים.‏ לאחר מכן,‏ חזרנו לשטח ההטפה שלנו לשבועיים נוספים.‏

הגשנו בקשה לשרת בארץ אחרת,‏ ובדצמבר 1933 נשלחנו לשרת ביוגוסלביה לשעבר.‏ אולם,‏ בטרם הספקנו לצאת לדרך,‏ נשלחנו במקום זאת לאוּטרֶכט שבהולנד.‏ כעבור זמן קצר נטבלתי.‏ בימים ההם פחות הודגשה הטבילה;‏ השירות היה הדבר החשוב.‏ אותה עת,‏ ביטחון ביהוה הפך למאפיין קבוע של חיי.‏ מצאתי נחמה רבה בדבריו המקראיים של מחבר־התהלים:‏ ”‏הנה,‏ אלוהים עוזר לי;‏ אדני בסומכי נפשי”‏ (‏תהלים נ״ד:‏6‏)‏.‏

חלוציות בהולנד

זמן קצר לאחר שהגענו להולנד,‏ נשלחנו לעיר רוטרדם.‏ במשפחה שאצלה התגוררנו,‏ גם האב והבן שירתו כחלוצים.‏ כעבור חודשים מספר,‏ בלרסם,‏ עיירה לא רחוקה מאוטרכט,‏ נרכש בית־מגורים גדול לחלוצים,‏ וורנר ואני עברנו לגור שם.‏

כשהתגוררנו בבית־החלוצים,‏ רכבנו על אופניים לבשר באזורים בקרבת־מקום ונסענו ברכב בעל 7 מקומות־ישיבה לאזורים מרוחקים יותר.‏ אותה עת,‏ בהולנד כולה היו רק מאה עדים.‏ כיום,‏ שישים שנה לאחר מכן,‏ בשטח שבו בישרנו כשגרנו בבית־החלוצים יש יותר מ־000,‏4 מבשרים בכ־50 קהילות!‏

עמלנו היה רב,‏ הקדשנו לשירות עד 14 שעות מדי יום,‏ והדבר שמר על שמחתנו.‏ המטרה העיקרית היתה לחלק כמה שיותר ספרות.‏ בדרך־כלל,‏ מדי יום חילקנו מאה ספרונים ויותר למעוניינים.‏ עריכת ביקורים־חוזרים וניהול שיעורי־מקרא לא היו חלק מפעילותנו הסדירה באותה תקופה.‏

יום אחד,‏ שותפי ואני בישרנו בעיירה בשם פרייסבייק.‏ בשעה שהוא בישר לאיש בשער מבצר צבאי,‏ ניצלתי את הזמן לקריאת המקרא.‏ עותק זה היה מסומן למכביר בעטים בצבעים אדום וכחול.‏ מאוחר יותר,‏ נגר שעבד על הגג בקרבת מקום,‏ הזהיר את האיש שניצב בשער שקרוב לוודאי שאני מרגל כלשהו.‏ בעקבות זאת,‏ באותו יום נאסרתי בשעה שבישרתי לבעל חנות,‏ וספר המקרא שלי הוחרם.‏

הובאתי בפני שופט.‏ האשמה שהועלתה נגדי היתה שהסימנים שסימנתי בספר המקרא שלי היו ניסיון לשרטט את המבצר.‏ הורשעתי והשופט גזר עלי שנתיים מאסר בפועל.‏ אולם,‏ הוגש ערעור וזוכיתי.‏ שמחתי מאוד להיות חופשי,‏ אך שמחתי אף יותר כשספר המקרא שלי עם כל רשימותיי הושב אלי!‏

בקיץ 1936,‏ ריכרט בראונינג,‏ אחד החלוצים שגרו בבית,‏ ואני,‏ בילינו את הקיץ בהטפה בצפון הולנד.‏ בחודש הראשון,‏ הקדשנו 240 שעות לשירות וחילקנו כמויות גדולות של ספרות.‏ גרנו באוהל ודאגנו לכל צרכינו,‏ כיבסנו,‏ בישלנו ועוד.‏

לאחר מכן הועברתי לספינה בשם לייטבֵּרֶר (‏נושאת האור)‏,‏ אשר נודעה בצפון הולנד.‏ חמישה חלוצים גרו בספינה,‏ ובזכותה הצלחנו להגיע לאזורים מבודדים רבים.‏

זכויות נוספות

בשנת 1938,‏ נתמניתי לשרת כמשרת־איזור,‏ כפי שנקראו באותם ימים משגיחי הנפה של עדי־יהוה.‏ לכן עזבתי את לייטברר,‏ והתחלתי לבקר אצל קהילות ועדים מבודדים בשלושה מחוזות דרומיים.‏

האופניים היו כלי התחבורה היחיד שלנו.‏ פעמים רבות המסע מקהילה או מקבוצת מעוניינים אחת לשנייה ארך יום שלם.‏ בין הערים שביקרתי היתה העיר בְּרֶדָה,‏ מקום מגוריי הנוכחי.‏ בעת ההיא,‏ לא היתה בברדה קהילה,‏ אלא רק זוג עדים קשישים.‏

כששירתתי את האחים בלימבורג,‏ הוזמנתי להשיב על שאלות רבות של כורה בשם יוהן פיפר.‏ הוא נקט עמדה נחרצת בעד האמת המקראית והפך למבשר אמיץ.‏ כעבור ארבע שנים,‏ הוא נלקח למחנה־ריכוז,‏ ושם ריצה שלוש שנים וחצי.‏ לאחר שחרורו שוב בישר בהתלהבות,‏ וכיום הוא עדיין משרת כזקן־קהילה נאמן.‏ קהילה קטנה זו בלימבורג שמנתה 12 עדים גדלה,‏ וכיום יש שם 17 קהילות שבהן כ־550,‏1 מבשרים!‏

תחת השלטון הנאצי

במאי 1940,‏ פלשו הנאצים להולנד.‏ הוטל עלי לשרת בסניף חברת המצפה באמסטרדם.‏ היה עלינו לבצע את עבודתנו בזהירות מירבית,‏ דבר שעזר לנו להעריך את המשל המקראי:‏ ”‏הרֵעַ.‏.‏.‏ אח לצרה ייוולד”‏ (‏משלי י״ז:‏17‏)‏.‏ לקשר האחדות הנעים אשר פרח בעת צרה זו,‏ היתה השפעה עזה על התפתחותי הרוחנית,‏ והוא הכין אותי לקראת ימים קשים אף יותר בעתיד.‏

תפקידי היה להשגיח על חלוקת הספרות לקהילות,‏ דבר שנתבצע בדרך־כלל על־ידי בלדרים.‏ הגסטפו חיפש ללא הרף אחר צעירים לעבודות־כפייה בגרמניה,‏ לכן הסתייענו באחיות משיחיות כבלדריות.‏ במשך הזמן,‏ וילהלמינה בייקר,‏ הידועה בכינוי נוני,‏ נשלחה אלינו מהאג,‏ ולקחתי אותה למקום המסתור של משגיח הסניף,‏ ארתור וינקלר.‏ במאמץ שלא לבלוט ככל האפשר,‏ התלבשתי כאיכר הולנדי,‏ בלבוש המסורתי ונעלי העץ,‏ וליוויתי את נוני בחשמלית.‏ מאוחר יותר נודע לי שהיא התאפקה מאוד שלא לצחוק,‏ מאחר שסברה שהייתי מאוד בולט בשטח.‏

ב־21 באוקטובר 1941,‏ מחסן של ספרות ונייר באמסטרדם הוסגר לידי האויב.‏ במהלך פשיטת הגסטפו,‏ וינקלר ונוני נאסרו.‏ בשעה שהובלו לבית־הכלא,‏ שמעו במקרה שיחה של שני סוכני גסטפו על המעקב שלהם אחר ”‏בחור נמוך ששערו כהה”‏,‏ שאת עקבותיו איבדו ברחובות ההומים.‏ היה ברור שמדובר בי,‏ לכן וינקלר הצליח להעביר הודעה לאחים.‏ הועברתי לאלתר להאג.‏

בינתיים,‏ נוני שוחררה מן הכלא ושבה להאג לשרת כחלוצה.‏ שם פגשתי אותה שוב.‏ אך כאשר משרת הקהילה ברוטרדם נאסר,‏ נשלחתי למלא את מקומו.‏ מאוחר יותר,‏ משרת הקהילה בקהילת חאודה נאסר,‏ והועברתי לשם כדי למלא את מקומו.‏ לבסוף,‏ ב־29 במרס 1943,‏ נתפסתי.‏ כאשר בדקתי את מלאי הספרות המקראית שלנו,‏ הפתיעה אותי פשיטת הגסטפו.‏

מלבד הספרות המקראית שהיתה פזורה על השולחן,‏ היתה שם גם רשימה של אחים ואחיות משיחיים,‏ אף ששמותיהם היו רשומים בקוד.‏ בכאב,‏ התפללתי ליהוה שיפתח לפני דרך להגן על אלה שעדיין חופשיים לבשר.‏ מבלי שיבחינו בי,‏ הצלחתי להניח את ידי החופשית על רשימת השמות,‏ לקמט אותה ולקפוץ עליה את אגרופי.‏ אז,‏ ביקשתי רשות לגשת לשירותים,‏ שם קרעתי אותה לחתיכות קטנות,‏ זרקתי אותן לאסלה והורדתי את המים.‏

כאשר הייתי שרוי במצוקות איומות אלה,‏ למדתי לשאוב כוח ממגעיו של יהוה עם עמו בימי קדם ומהבטחותיו להושיע.‏ אחד מדברי העידוד שבהשראה שתמיד הדהד במוחי היה:‏ ”‏לולי יהוה שהיה לנו בקום עלינו אדם,‏ אזי חיים בלעוּנו”‏ (‏תהלים קכ״ד:‏2,‏ 3‏)‏.‏

בתי־כלא ומחנות־ריכוז

נלקחתי לכלא רוטרדם,‏ כשאני אסיר־תודה שברשותי ספר המקרא שלי.‏ היו עימי גם הספר ישועה,‏ חלקים מן הספר ילדים,‏ וזמן רב כדי לקרוא את כל הספרות הזו.‏ לאחר שישה חודשים חליתי במחלה קשה ונאלצתי להתפנות לבית־החולים.‏ לפני שעזבתי את הכלא,‏ החבאתי את הספרות מתחת למזרון שלי.‏ לאחר מכן נודע לי שאח אחר,‏ פיט ברורטג׳ס,‏ הועבר לתא שלי וגילה אותה.‏ כך המשיכה הספרות לחזק גם את אמונת הזולת.‏

כאשר החלמתי,‏ הועברתי לכלא בהאג.‏ במהלך שהותי שם,‏ פגשתי את ליאו ס.‏ ואן דר טס,‏ סטודנט למשפטים אשר ישב בכלא באשמת התנגדות לכיבוש הנאצי.‏ הוא מעולם לא שמע על עדי־יהוה קודם לכן,‏ והיתה לי הזדמנות לבשר לו.‏ לפעמים,‏ נהג להעיר אותי באישון לילה ולשאול שאלות.‏ הוא לא הסתיר את ההערצה שחש כלפי העדים,‏ במיוחד לאחר שנודע לו שאנו יכולים להשתחרר אם רק נחתום על הצהרה שאנו מתכחשים לאמונתנו.‏ לאחר תום המלחמה,‏ ליאו נעשה לעורך־דין וייצג את חברת המצפה בעשרות משפטים הקשורים לחופש דת.‏

ב־29 באפריל 1944,‏ העלו אותי על רכבת למסע ייסורים לגרמניה שארך 18 יום.‏ ב־18 במאי,‏ באתי בשעריו של מחנה־הריכוז בוכנוולד.‏ עד ששוחררנו בידי כוחות הברית כעבור כשנה,‏ החיים היו מחרידים באופן בל־יתואר.‏ אלפים מתו,‏ רבים ממש לנגד עינינו.‏ מאחר שסירבתי לעבוד בבית־חרושת סמוך שיִיצר חומרי לחימה,‏ הטילו עלי לעבוד בתעלת הביוב.‏

יום אחד,‏ בית־החרושת הופצץ.‏ רבים מיהרו לחפש מקלט בקסרקטין,‏ ואחרים רצו אל היערות.‏ פצצות תועות פגעו בקסרקטין,‏ ופצצות תבערה פגעו ביער והעלו אותו באש.‏ זה היה מחזה נורא!‏ רבים נשרפו חיים!‏ אני מצאתי מחבוא בטוח,‏ וכאשר דעכה האש,‏ חלפתי על־פני אינספור גוויות בשובי אל המחנה.‏

רוב האנשים כיום מודעים לזוועות השואה שהמיטו הנאצים.‏ אני מודה ליהוה על שחיזק את כושר־החשיבה שלי,‏ כך שהזוועות שעברתי לא השתלטו על מחשבותיי במשך השנים.‏ כאשר אני חושב על תקופת המאסר שלי,‏ הרגשתי העיקרית היא שמחה על שנשארתי נאמן ליהוה לתפארת שמו (‏תהלים קכ״ד:‏6–8‏)‏.‏

פעילותי לאחר המלחמה

לאחר השחרור,‏ שבתי לאמסטרדם ומייד דיווחתי על כך למשרד־הסניף כדי לקבל תפקיד.‏ הייתי להוט להתעדכן בדברים שהתרחשו בהעדרי.‏ נוני כבר עבדה שם.‏ במהלך השנה האחרונה של המלחמה,‏ היא שירתה כבלדרית והעבירה ספרות מקראית לקהילות.‏ היא לא נאסרה שוב,‏ אף שהיו עשרות מקרים שבהם כמעט נתפסה.‏

שירתתי כחלוץ במשך תקופה קצרה בהַרְלֶם,‏ אך ב־1946,‏ נקראתי לסניף באמסטרדם כדי לעבוד במחלקת המשלוחים.‏ בשלהי 1948,‏ נשאתי את נוני לאשה ועזבנו את הסניף כדי לשרת יחדיו כחלוצים.‏ הוטל עלינו לשרת באֶסֶן.‏ שתים־עשרה שנה קודם לכן,‏ ריכרט בראונינג ואני בילינו שם את הקיץ,‏ גרנו באוהל ובישרנו.‏ נודע לי שריכרט נורה למוות בדרכו למחנה־ריכוז.‏

תקופת המאסר שלי פגעה מאוד בבריאותי.‏ שש שנים לאחר ששוחררתי מבוכנוולד,‏ מפאת מחלה רותקתי למיטה למשך ארבעה חודשים.‏ כעבור שנים,‏ בשנת 1957,‏ נפלתי למשכב למשך שנה שלימה עקב מחלת השחפת.‏ מבחינה גופנית,‏ תש כוחי,‏ אך עדיין בערה בי רוח החלוציות.‏ במהלך מחלתי,‏ ניצלתי כל הזדמנות לבשר.‏ אני סבור שרוח חלוציות זו היא גורם חשוב,‏ שלא התיר לחוליי להפוך אותי לחולה בטל.‏ נוני ואני נחושים בדעתנו להחזיק מעמד בשירות החלוצי כל עוד בריאותנו מאפשרת.‏

לאחר שהחלמתי,‏ נשלחנו לעיר ברדה.‏ עשרים ואחת שנה חלפו מאז הפעם הראשונה שבה ביקרתי בעיר כמשרת־איזור.‏ כאשר הגענו ב־1959,‏ היתה שם קהילה קטנה שמנתה 34 מבשרים.‏ כיום,‏ כעבור 37 שנה,‏ חל גידול ויש שם שש קהילות שבהן יותר מ־500 מבשרים,‏ המתאספים בשלושה אולמי־מלכות!‏ באסיפות ובכינוסים המקומיים,‏ אנו פוגשים רבים אשר הגיעו להכרת האמת המקראית בעקבות מאמצים מסוימים מצדנו.‏ לעתים קרובות,‏ אנו חשים כשליח יוחנן כאשר כתב:‏ ”‏אין לי שמחה גדולה מלשמוע שילדיי מתהלכים באמת”‏ (‏יוחנן ג׳.‏ 4‏)‏.‏

הזדקַנו.‏ אני בן 86 ונוני בת 78,‏ אך עלי להודות שהחלוציות היא עיסוק בריא.‏ מאז שאנו בברדה,‏ התגברתי על רוב בעיות הבריאות שדבקו בי בתקופת מאסרי.‏ גם נהניתי משנים פוריות רבות בשירות יהוה.‏

הזיכרונות מכל השנים הרבות של שירות פורה הם אכן מקור שמחה לשנינו.‏ מדי יום אנו מתפללים ליהוה שיתן לנו את הרוח והעוז להמשיך לשרתו כל עוד נשמה באפנו.‏ אנו מביעים את עצמנו בביטחון במילותיו של מחבר־התהלים:‏ ”‏הנה,‏ אלוהים עוזר לי.‏ אדני בסומכי נפשי”‏ (‏תהלים נ״ד:‏6‏)‏.‏

‏[‏תמונות בעמוד 23]‏

עומדים לצד האוהל ששימש אותנו בשירות החלוצי בשנות ה־30’‏

‏[‏תמונות בעמוד 23]‏

הספינה שבה שטנו כדי להגיע לאזורים מבודדים

‏[‏תמונות בעמוד 23]‏

מרואיינים בתוכנית הכינוס שנת 1957

‏[‏תמונה בעמוד 24]‏

כיום,‏ בחברת אשתי