האמת על־אודות ישוע

נראה כי אין סוף לתיאוריות ולהשערות בנושא מי היה ישוע ומה היו מעשיו.‏ אך מה באשר למקרא עצמו?‏ מה מסופר בו על ישוע המשיח?‏

מה אומר המקרא?‏

בקוראך את המקרא בעיון רב,‏ תיווכח בעובדות מרכזיות אלה:‏

▫ ישוע הוא בנו יחידו של אלוהים,‏ בכור כל בריאה (‏יוחנן ג׳:‏16;‏ קולוסים א׳:‏15‏)‏.‏

▫ לפני כ־000,‏2 שנה,‏ העביר אלוהים את חיי ישוע לרחמה של בתולה יהודייה,‏ למען ייוולד כאדם (‏מתי א׳:‏18;‏ יוחנן א׳:‏14‏)‏.‏

▫ ישוע לא היה אדם טוב ותו לא.‏ מכל הבחינות,‏ שיקף ישוע נאמנה את אישיותו הנפלאה של אביו,‏ יהוה אלוהים (‏יוחנן י״ד:‏9,‏ 10;‏ עברים א׳:‏3‏)‏.‏

▫ בשירותו הארצי,‏ הקדיש ישוע באהבה תשומת־לב לצורכי הנדכאים.‏ בדרך נס,‏ ריפא חולים ואף הקים מתים (‏מתי י״א:‏4–6;‏ יוחנן י״א:‏5–45‏)‏.‏

▫ ישוע הכריז על מלכות אלוהים כתקווה היחידה לאנושות השרויה במצוקות,‏ והכשיר את תלמידיו להמשיך בפעילות הטפה זו (‏מתי ד׳:‏17;‏ י׳:‏5–7;‏ כ״ח:‏19,‏ 20‏)‏.‏

▫ בי”‏ד בניסן (‏1 באפריל בקירוב)‏ שנת 33 לספירה,‏ ישוע נעצר,‏ נחקר,‏ נשפט והוצא להורג באשמת הסתה על לא עוול בכפו (‏מתי כ״ו:‏18–20,‏ 48 עד כ״ז:‏50‏)‏.‏

▫ מות ישוע שימש כופר,‏ שחרר את המאמינים מקרב האנושות מן השעבוד לחטא וסלל לפני כל המאמין בו את הדרך לחיי־נצח (‏רומים ג׳:‏23,‏ 24;‏ יוחנן א׳.‏ ב׳:‏2‏)‏.‏

▫ בט”‏ז בניסן,‏ הוקם ישוע לתחייה,‏ וזמן קצר לאחר מכן עלה חזרה השמיימה להגיש לאביו את ערך קורבן חיי האנוש המושלמים שלו (‏מרקוס ט״ז:‏1–8;‏ לוקס כ״ד:‏50–53;‏ מעשי־השליחים א׳:‏6–9‏)‏.‏

▫ לאחר שהוקם לתחייה,‏ ניתנה לישוע,‏ כמלך שמינה יהוה,‏ הסמכות המלאה להוציא לפועל את מטרתו המקורית של אלוהים עבור האנושות (‏ישעיהו ט׳:‏5,‏ 6;‏ לוקס א׳:‏32,‏ 33‏)‏.‏

אם כן,‏ המקרא מציג את ישוע בתור הדמות המרכזית בהגשמת מטרות אלוהים.‏ אולם,‏ כיצד תוכל להיות בטוח שזהו ישוע האמיתי — הדמות ההיסטורית,‏ אשר נולדה בבית־לחם והתהלכה על הארץ לפני כ־000,‏2 שנה?‏

יסוד לביטחון

ספקות רבים יוסרו פשוט על־ידי קריאת כתבי־הקודש המשיחיים ללא דעה משוחדת.‏ בעשותך כן,‏ תיווכח שהתיעוד המקראי אינו סיפור מאורעות מעורפל,‏ כדוגמת המיתולוגיה.‏ נהפוך הוא,‏ מצויינים בו שמות,‏ תאריכים מדויקים ומקומות ספציפיים.‏ (‏לדוגמה,‏ ראה לוקס ג׳:‏1,‏ 2‏.‏)‏ יתרה מזו,‏ תלמידי ישוע מוצגים ביושר ראוי לציון ובכנות הנוטעת ביטחון בלב הקורא.‏ הכותבים לא חיפו על מגרעותיו של איש — אפילו לא על שלהם עצמם — וזאת למען דיוק התיעוד.‏ אכן,‏ אתה תבחין בצליל האמת הניכר במקרא (‏מתי י״ד:‏28–31;‏ ט״ז:‏21–23;‏ כ״ו:‏56,‏ 69–75;‏ מרקוס ט׳:‏33,‏ 34;‏ גלטים ב׳:‏11–14;‏ פטרוס ב׳.‏ א׳:‏16‏)‏.‏

אך אין זה הכל.‏ פעמים רבות מִמצאים ארכיאולוגיים מאמתים את התיעוד המקראי.‏ למשל,‏ אם תבקר במוזיאון ישראל בירושלים,‏ תוכל לראות אבן,‏ שעליה חקוק השם פונטיוס פילטוס.‏ תגליות ארכיאולוגיות אחרות מעידות שלִיסַנְיָס וסרגיוס פולוס,‏ המוזכרים במקרא,‏ היו דמויות אמיתיות,‏ ולא פרי דמיונם של המשיחיים הקדומים.‏ אמיתותם של מאורעות המדוּוחים בכתבי־הקודש המשיחיים (‏הברית החדשה)‏ מוכחת על־ידי עדויות רבות בכתביהם של מחברים מימי קדם,‏ כגון יוּבֶנַליס,‏ טקיטוּס,‏ סֶנֶקָה,‏ סְווֶטוֹניוּס,‏ פְּלינְיוּס הצעיר,‏ לוּקיַנוּס,‏ קֶלסוּס וההיסטוריון היהודי יוספוס.‏a

אלפי אנשים בני המאה הראשונה לספירה קיבלו ללא היסוס את התיאורים שבכתבי־הקודש המשיחיים.‏ אפילו אויבי המשיחיות לא הכחישו את אמיתוּת הדיווחים על דבריו ומעשיו של ישוע.‏ אשר לאפשרות שתלמידי ישוע יִיפּו את דמותו לאחר מותו,‏ מציין פרופסור פ.‏ ברוּס:‏ ”‏בשום אופן לא ייתכן שהיה קל כל־כך,‏ כמו שכמה סופרים חושבים כנראה,‏ לבדות מילים ומעשים של ישוע באותן שנים מוקדמות,‏ כשכה רבים מתלמידיו היו בחיים ויכלו לזכור מה אירע ומה לא אירע.‏.‏.‏ התלמידים לא יכלו להרשות לעצמם להסתכן באי־דיוקים (‏שלא לדבר על סילוף עובדות בכוונה תחילה)‏,‏ אשר היו נחשפים מייד על־ידי אנשים שהיו ששים לעשות זאת”‏.‏

מדוע אין הם מאמינים

אף־על־פי־כן,‏ חלק מהלמדנים עדיין ספקנים.‏ בעוד הם מניחים שהתיעוד המקראי הנו דמיוני,‏ הם מחפשים בקדחתנות יצירות מפוקפקות ומקבלים אותן כמהימנות!‏ מדוע?‏ אין ספק שיש במקרא דברים שאינטלקטואלים רבים בני־זמננו אינם רוצים להאמין בהם.‏

בספר Union Bible Companion (‏מדריך יוניון למקרא)‏,‏ שיצא לאור ב־1871,‏ הציב ס.‏ אוסטין אַליבּוֹן אתגר בפני הספקנים.‏ הוא כתב:‏ ”‏שְאל כל אדם,‏ הטוען שהוא מפקפק באמיתוּת ההיסטוריה המתועדת בספרי הבשורה,‏ איזו סיבה יש לו להאמין שקיסר מת בקפיטול,‏ או שהקיסר שרלמן הוכתר ל’‏קיסר המערב’‏ על־ידי האפיפיור לֶאו ה־3 בשנת 800?‏ .‏.‏.‏ אנחנו מאמינים לכל הקביעות הללו.‏.‏.‏ לגבי אותם אנשים;‏ וזאת משום שיש בידינו עדות היסטורית לאמיתותן.‏ .‏.‏.‏ אם לנוכח ראיות כאלה,‏ אי־מי עדיין מסרב להאמין,‏ אנו מתייחסים אליו כאל עקשן חסר כל היגיון או בור גמור.‏ מה נֹאמר,‏ אם כן,‏ על האנשים,‏ שעל אף שפע העדויות המעידות על אמיתוּת כתבי־הקודש,‏ מציגים עצמם כלא־משוכנעים?‏ .‏.‏.‏ הם אינם רוצים להאמין בדברים שיפגעו בגאוותם,‏ ויאלצו אותם לשנות את אורח־חייהם”‏.‏

אכן,‏ לחלק מהספקנים יש מניעים נסתרים לדחות את כתבי־הקודש המשיחיים.‏ לא אמינותם מטרידה אותם,‏ אלא הערכים שבהם.‏ למשל,‏ ישוע אמר שהנוהים אחריו ”‏אינם מן העולם,‏ כשם שאני אינני מן העולם”‏ (‏יוחנן י״ז:‏14‏)‏.‏ אלא שרבים מהמתיימרים להיות משיחיים מעורבים עמוקות בענייניו הפוליטיים של העולם ואפילו במלחמות עקובות מדם.‏ במקום להתאים את חייהם לערכי המקרא,‏ רבים מעדיפים שהמקרא יתאים את עצמו לאמות־המידה שלהם.‏

תן דעתך גם לעניין ערכי המוסר.‏ ישוע השיא עצה תקיפה לחברי קהילת תיאטירה,‏ שהתייחסו לזנות בסובלנות.‏ ”‏אני הוא החוקר כליות ולב”‏,‏ אמר להם,‏ ”‏ואתן לכם איש איש כמעשיכם”‏b (‏ההתגלות ב׳:‏18–23‏)‏.‏ עם זאת,‏ האין רבים מהמתיימרים להיות משיחיים מתעלמים מערכי מוסר?‏ הם מעדיפים לדחות את דברי ישוע,‏ ולא לוותר על אורח־חייהם הלא־מוסרי.‏

למדנים הנוטים שלא לקבל את ישוע כפי שהוא מתואר במקרא,‏ יצרו ישוע משל עצמם.‏ הם אשמים ביצירת מיתוס,‏ אשמה שהם מייחסים שלא בצדק למחברי ספרי הבשורה.‏ הם מקבלים את החלקים מחיי ישוע שהם רוצים לקבל,‏ דוחים את השאר ומוסיפים כמה פרטים משלהם.‏ למעשה,‏ החכם הנודד או המהפכן החברתי שלהם אינו ישוע,‏ הדמות מההיסטוריה שאותה מתיימרים לחקור;‏ בעצם,‏ אין הוא אלא בדוּתה של דמיונות למדניים וגאוותניים.‏

מציאת ישוע האמיתי

ישוע התאמץ לעורר את לבות האנשים שחיפשו בכנות אמת וצדקה (‏מתי ה׳:‏3,‏ 6;‏ י״ג:‏10–15‏)‏.‏ אנשים כאלה נענו להזמנת ישוע:‏ ”‏בואו אלי כל העמלים והעמוסים ואני אמציא לכם מנוחה.‏ קחו עליכם את עולי ולימדו ממני,‏ כי עניו אני ונמוך רוח;‏ תמצאו מרגוע לנפשותיכם,‏ כי עולי נעים וקל משאי”‏ (‏מתי י״א:‏28–30‏)‏.‏

ישוע האמיתי אינו טמון בספרי הלמדנים בני־ימינו;‏ הוא גם אינו אמור להימצא בכנסיות הנצרות,‏ שהפכו לקרקע פורייה למסורות של בני־אדם.‏ תוכל למצוא את ישוע,‏ הדמות ההיסטורית,‏ בספר המקרא שלך.‏ התרצה ללמוד עוד על־אודותיו?‏ עדי־יהוה ישמחו לעזור לך.‏

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏תיבה בעמוד 6]‏

מאות שנים של ביקורת

הביקורת על כתבי־הקודש המשיחיים היכתה שורש לפני יותר ממאתיים שנה,‏ כשהפילוסוף הגרמני הֶרמן סמואל רַימַרוּס (‏1694–1768)‏ טען:‏ ”‏הצדק עימנו כשאנחנו יוצרים הפרדה מוחלטת בין מה שלימדו השליחים בכתביהם ובין מה שישוע עצמו הצהיר ולימד בחייו”‏.‏ מאז ימי רַימרוס,‏ למדנים רבים חונכו על ברכי השקפה זו.‏

הספר The Real Jesus (‏ישוע האמיתי)‏ מציין,‏ שמבקרים רבים בעבר לא החשיבו את עצמם לכופרים.‏ אדרבה,‏ ”‏הם ראו בעצמם משיחיים אמיתיים יותר,‏ היות שהשתחררו מכבלי הדוֹגמה והאמונות התפלות”‏.‏ ביקורת המקרא היתה,‏ לדעתם,‏ ”‏צורה מטוהרת של נצרות”‏.‏

המציאות העגומה היא,‏ שהנצרות הפכה לקרקע פורייה למסורות של בני־אדם.‏ הדוקטרינות של הישארות־הנפש,‏ השילוש והגיהינום הבוער הן רק מעט מזער מעיקרי־האמונה המנוגדים למקרא.‏ אך כתבי־הקודש המשיחיים אינם הגורמים לסילוף האמת.‏ להיפך,‏ הם נאבקו בניצנים הראשונים של עיקרי־האמונה הכוזבים באמצע המאה הראשונה,‏ כשפאולוס כתב שהכפירה בקרב הטוענים להיות משיחיים ’‏כבר פועלת’‏ (‏תסלוניקים ב׳.‏ ב׳:‏3,‏ 7‏)‏.‏ אנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים,‏ שהכתוב בכתבי־הקודש המשיחיים הוא תיעוד של היסטוריה אמיתית ועיקרי־אמונה נכונים.‏

‏[‏תיבה בעמוד 7]‏

מתי נכתבו ספרי הבשורה?‏

רבים ממבקרי הברית החדשה בטוחים שספרי הבשורה נכתבו זמן רב אחרי התרחשות המאורעות שבהם,‏ ולכן קרוב לוודאי שיש בהם אי־דיוקים.‏

אולם,‏ הראיות מלמדות שספריהם של מתי,‏ מרקוס ולוקס נכתבו בתקופה מוקדמת יותר.‏ הערות בסופם של כמה כתבי־יד עתיקים של ספר מתי מציינות,‏ שהספר נכתב במקור אפילו כבר בשנת 41 לספירה.‏ לוקס נכתב,‏ ככל הנראה,‏ בין 56 ל־58 לספירה,‏ שכן בספר מעשי־השליחים (‏שהושלם ככל הנראה עד שנת 61 לספירה)‏ נאמר שלוקס,‏ מחברו,‏ כבר השלים את ה”‏חיבור הראשון”‏ שלו,‏ ספר הבשורה (‏מעשי־השליחים א׳:‏1‏)‏.‏ דומה שהבשורה על־פי מרקוס נכתבה ברומא בעת מאסרו הראשון או השני של השליח פאולוס — סביר להניח בין 60 ל־65 לספירה.‏

פרופסור קרייג בלוֹמברג דוגל בתִארוך מוקדם יותר של ספרי בשורה אלה.‏ לדבריו,‏ גם אם נצרף את ספר הבשורה של יוחנן,‏ שנכתב בסוף המאה הראשונה,‏ ”‏אנחנו עדיין קרובים בהרבה לתאריך ההתרחשויות לעומת ביוגרפיות עתיקות רבות.‏ למשל,‏ שני הביוגרפים הקדומים ביותר של אלכסנדר הגדול,‏ אריאנוס ופְּלוּטַרְך,‏ כתבו יותר מ־400 שנה לאחר מותו של אלכסנדר בשנת 323 לפני הספירה,‏ ועם זאת היסטוריונים בדרך־כלל מחשיבים אותם לאמינים.‏ סיפורי מעשיות על חיי אלכסנדר התפתחו במרוצת הדורות,‏ אך רובן צמחו רק במאות הראשונות שלאחר תקופתם של שני מחברים אלה”‏.‏ ללא ספק,‏ הקטעים ההיסטוריים של כתבי־הקודש המשיחיים ראויים לאמון,‏ לא פחות מההיסטוריה החילונית.‏

‏[‏תמונה בעמוד 8]‏

בגן־עדן הארצי הקרב ובא,‏ תמשול השמחה בכיפה ותהא נחלת הכלל