עקילס ופריסקילה — זוג למופת
”דירשו בשלום פריסקילה ועקילס חבריי לעבודה במשיח ישוע, אשר סיכנו את ראשם בעד נפשי, ולא רק אני מכיר להם טובה, אלא גם כל קהילות הגויים” (רומים ט״ז:3, 4).
כך הביע פאולוס בפני הקהילה המשיחית ברומא את הערכתו הרבה והוקרתו הלבבית כלפי זוג נשוי זה. הוא לא שכח אותם בכותבו את האיגרת אל קהילתם. אך מי היו אותם שני ’חבריו לעבודה’ של פאולוס, ומדוע היו כה יקרים ללבו ולקהילות? (טימותיאוס ב׳. ד׳:19).
עקילס היה יהודי גולֶה יליד פּוֹנטוֹס, איזור בצפון אסיה הקטנה. הוא ואשתו פריסקילה (פריסקה) קבעו מושבם ברומא. בעיר זו התגוררה קהילה יהודית גדולה למדי, שנתקיימה לפחות מאז שכבש פּוֹמפֵּיוּס את ירושלים ב־63 לפה״ס, ושבויים רבים הובלו לרומא והפכו בה לעבדים. למעשה, כתובות רומיות מעידות על קיומם של תריסר בתי־כנסת ואולי אף יותר בעיר קדומה זו. יהודים מרומא היו בירושלים בחג השבועות בשנת 33 לספירה, ושם שמעו את הבשורה הטובה. ייתכן שבאמצעותם הגיעה לראשונה הבשורה המשיחית אל בירת האימפריה הרומית (מעשי־השליחים ב׳:10).
על כל פנים, היהודים גורשו מרומא בשנת 49 או בתחילת שנת 50 לספירה, בפקודת הקיסר קלאודיוס. לפיכך, פאולוס הכיר את עקילס ופריסקילה בעיר היוונית קורינתוס. בהגיעו לקורינתוס, הציעו לו עקילס ופריסקילה באדיבותם קורת־גג וגם עבודה, הואיל ועסקו באותו מקצוע — עשיית אוהלים (מעשי־השליחים י״ח:2, 3).
עשיית אוהלים
לא היתה זו עבודה קלה. בעשיית אוהלים היו כרוכות גזירה ותפירה של יריעות בד או עור קשות ומחוספסות. לדברי ההיסטוריון פרנדדו בֵּיאה, ”מלאכה זו דרשה מומחיות וריכוז” מצד העובדים. הם עיבדו ”אריגים מחוספסים ולא־גמישים, ששימשו מחסה מפני השמש והגשם במסעות או לאחסון בסַפְנוֹת של ספינות”.
אך נשאלת השאלה, האם פאולוס לא אמר ש’גדל לרגלי גמליאל’, ולפיכך נפתחה לפניו האפשרות לפתח קריירה יוקרתית במשך השנים? (מעשי־השליחים כ״ב:3) אכן כך היה, אלא שיהודים במאה הראשונה ראו בהכשרת בחור צעיר למקצוע מסוים דבר מכובד, גם אם הלה התעתד לרכוש השכלה גבוהה יותר. מכאן שסביר להניח שהן עקילס והן פאולוס למדו עשיית אוהלים בצעירותם. הדבר הועיל להם מאוד בבגרותם. אולם, כמשיחיים, הם לא ראו בעבודתם החילונית את מטרתם העיקרית בחיים. פאולוס הסביר, שעבודתו בקורינתוס עם עקילס ופריסקילה שימשה רק אמצעי לקידום פעילותו העיקרית, הלא היא הכרזת הבשורה הטובה מבלי ’להיות למשא על איש’ (תסלוניקים ב׳. ג׳:8; קורינתים א׳. ט׳:18; קורינתים ב׳. י״א:7).
נראה שעקילס ופריסקילה שמחו לעשות כל שלאל ידם כדי לעזור לפאולוס בשירותו כשליח. מי יודע כמה פעמים שלושת החברים עשו הפוגה בעבודתם כדי לתת עדות באקראי ללקוחות או לעוברי אורח! ואף שמלאכת עשיית האוהלים נחשבה לעבודה מייגעת של אנשים פשוטים, הם עבדו בשמחה, אפילו ”יומם ולילה” כדי לתרום להגשמת רצון אלוהים — כשם שמשיחיים רבים בימינו מתפרנסים מעבודה במשרה חלקית או מעבודות זמניות כדי להקדיש את רוב הפנאי שלהם לעזרה לזולת להכיר את הבשורה הטובה (תסלוניקים א׳. ב׳:9; מתי כ״ד:14; טימותיאוס א׳. ו׳:6).
הכנסת־אורחים למופת
ביתו של עקילס שימש, קרוב לוודאי, כבסיס לפעילותו של פאולוס כשליח במשך 18 חודשי שהותו בקורינתוס (מעשי־השליחים י״ח:3, 11). לכן סביר להניח שלעקילס ולפריסקילה היה העונג לארח גם את סילא (סילוָנוֹס) ואת טימותיאוס כשהגיעו ממקדוניה (מעשי־השליחים י״ח:5). אפשר שפאולוס כתב את שתי איגרותיו אל התסלוניקים, אשר מאוחר יותר נכללו בקנון המקראי, בתקופת שהותו עם עקילס ופריסקילה.
הגיוני מאוד שבאותה תקופה ביתם של פריסקילה ועקילס היה מרכז שוקק חיים של פעילות תיאוקרטית. ודאי ביקרו בו לעתים קרובות ידידים יקרים — סטפָנַס ומשפחתו, שהיו ראשוני המשיחיים במחוז אכָיה והוטבלו על־ידי פאולוס עצמו; טיטְיוֹס יוּסטוֹס שאיפשר לפאולוס לשאת נאומים בביתו; וקריספּוֹס, ראש בית־הכנסת, שקיבל את האמת הוא וכל בני ביתו (מעשי־השליחים י״ח:7, 8; קורינתים א׳. א׳:16). בנוסף להם, היו פוֹרטוּנָטוֹס ואכַיקוֹס; גָיוֹס, שבביתו נערכו אולי האסיפות המשיחיות, אֶרַסטוֹס, גזבר העיר; טֶרטיוֹס, המזכיר אשר לו הכתיב פאולוס את איגרתו אל הרומים; ופֶבי, אחות נאמנה בקהילת קֶנכְּרֶאה השכנה והיא, ככל הנראה, העבירה את האיגרת מקורינתוס לרומא (רומים ט״ז:1, 22, 23; קורינתים א׳. ט״ז:17).
כיום, משרתי יהוה שנפלה בחלקם הזכות לארח משגיח נודד, יודעים עד כמה מעודד הדבר, ואילו זיכרונות נעימים הוא מותיר. בהזדמנויות אלה, ניתן להחליף חוויות בונות, מקור של רענון רוחני לכל (רומים א׳:11, 12). וכדוגמת עקילס ופריסקילה, אלה הפותחים את ביתם לאסיפות, אולי לשיעור־הספר הקהילתי, נהנים מהשמחה ומהסיפוק הנובעים מתרומתם לקידום עבודת האל האמיתית.
כה אמיצה היתה הידידות בין פאולוס לבין עקילס ופריסקילה, עד כי כשעזב את קורינתוס באביב של 52 לספירה, הם התלוו אליו עד לאפסוס (מעשי־השליחים י״ח:18–21). הם נשארו בעיר זו והכשירו את הקרקע לביקורו הבא של השליח בעיר. שם שני מורים מוכשרים אלה, המלמדים את הבשורה הטובה, ’לקחו אליהם’ את אפולוס, שהיה איש־דברים, והיה להם העונג לעזור לו להבין ”את דרך אלוהים ביתר דיוק” (מעשי־השליחים י״ח:24–26). כשביקר פאולוס שוב באפסוס במסע השליחות השלישי שלו, בערך בחורף של 52–53 לספירה, השדה שעיבד הזוג הנמרץ הזה כבר היה בשל לקציר. במשך שלוש שנים בקירוב, פאולוס הטיף ולימד שם את ”הדרך”, בשעה שהקהילה באפסוס ערכה אסיפות בבית עקילס (מעשי־השליחים י״ט:1–20, 26; כ׳:31; קורינתים א׳. ט״ז:8, 19).
מאוחר יותר, כששבו לרומא, שני רעיו אלה של פאולוס המשיכו ’לשאוף להכניס אורחים’, וביתם היה פתוח לאסיפות המשיחיות (רומים י״ב:13; ט״ז:3–5).
הם ”סיכנו את ראשם” בעד פאולוס
אפשר שפאולוס התגורר עם עקילס ופריסקילה גם באפסוס. האם היה עימם בזמן המהומה שפרצה בגלל הצורפים? כמסופר במעשי־השליחים י״ט:23–31, בעלי המקצוע שיִיצרו את תבניות ההיכל האלילי התקוממו כנגד הטפת הבשורה הטובה, והאחים נאלצו לעצור בעד פאולוס מלהיכנס אל תוך ההמון ולסכן את עצמו. כמה פרשני מקרא משערים שבדיוק במצב מסוכן כזה אמר פאולוס ש’לא חשב שיישאר בחיים’, ושאז עקילס ופריסקילה התערבו בדרך כלשהי ו”סיכנו את ראשם” בעדו. (קורינתים ב׳. א׳:8, ע״ח; רומים ט״ז:3, 4).
אחרי ש”פסקה המהומה”, נהג פאולוס בחוכמה ועזב את העיר (מעשי־השליחים כ׳:1). אין ספק שגם עקילס ופריסקילה נתקלו בהתנגדות ובלעג. האם נפלה רוחם? להיפך, הם המשיכו באומץ לב בפעילותם המשיחית.
יחסי הקִרבה בין בני־הזוג
עם תום שלטונו של קלאודיוס, חזרו עקילס ופריסקילה לרומא (רומים ט״ז:3–15). אולם, בפעם האחרונה שהם מוזכרים בכתבי־הקודש, הם נמצאים שוב באפסוס (טימותיאוס ב׳. ד׳:19). גם הפעם, כמו בשאר המקרים, בעל ואשה אלה מוזכרים בכתבי־הקודש ביחד. אילו יחסים הדוקים ומאוחדים בין בעל ואשה! פאולוס לא יכול היה לחשוב על האח היקר עקילס מבלי להיזכר בשיתוף־הפעולה הנאמן של אשתו. זוהי דוגמה טובה עבור זוגות משיחיים כיום, הממחישה שסיוע נאמן מצד בן־זוג מסור מאפשר לשותפו לעשות רבות ב”עבודתו של האדון”, ולעתים אף יותר משיכול היה לעשות כרווק (קורינתים א׳. ט״ו:58).
עקילס ופריסקילה שירתו בכמה קהילות. כמותם, משיחיים נלהבים רבים בימינו מוכנים לעבור לשרת היכן שהצורך רב יותר. גם הם שמחים ומתמלאים סיפוק בראותם שענייני המלכות מתקדמים יפה, ובטפחם קשרים לבביים ויקרים של ידידות משיחית.
עקילס ופריסקילה הציבו דוגמה נפלאה של אהבה משיחית, ועל זאת הוקירו אותם פאולוס ואחרים. אך חשוּב מכך, הם קנו לעצמם שם טוב אצל יהוה עצמו. הכתוב מבטיחנו: ”אלוהים לא יעוות צדק ולא ישכח את פעולכם ואת האהבה שהראיתם למען שמו בכך ששירתּם את הקדושים ועודכם משרתים אותם” (עברים ו׳:10).
גם אם אין באפשרותנו להקריב מעצמנו בדרכים דומות לאלה של עקילס ופריסקילה, אנו יכולים לחקות את דוגמתם המצוינת. סיפוק עמוק יהא מנת חלקנו, אם נקדיש את מרצנו ואת חיינו לשירות המקודש, ולא נשכח לעולם ’לגמול חסד ולשתף את הזולת באשר לנו, כי זבחים כאלה יֶערבו לאלוהים’ (עברים י״ג:15, 16).