הבה נשנא את הרע
יהוה הוא אל קדוש. בימי קדם הוא היה ”קדוש ישראל”, ולפיכך דרש מעם־ישראל להיות טהור, ללא רבב (תהלים פ״ט:19). הוא אמר לעמו הנבחר: ”והייתם קדושים, כי קדוש אני” (ויקרא י״א:45). כל מי שרצה ’לעלות בהר יהוה’ נדרש להיות ”נקי כפיים ובר־לבב” (תהלים כ״ד:3, 4). הדבר לא הסתכם רק באי עשיית חטאים. משמעו ”שְׂנֹאת רע” (משלי ח׳:13).
באהבתו, חוקק יהוה חוקים מפורטים, כדי שעם־ישראל יוכל לזהות את הרע ולהימנע מלעשותו (רומים ז׳:7, 12). חוקים אלה כללו קווים־מנחים חד־משמעיים בנושא המוסר. ניאוף, הומוסקסואליות, גילוי עריות ומשכב בהמה, סווגו כולם כמעשים חסרי קדושה המטמאים רוחנית (ויקרא י״ח:23; כ׳:10–17). האשמים במעשים בזויים אלה נכרתו מעם־ישראל.
כאשר קהילת המשיחיים המשוחים נעשתה ל”ישראל השייכים לאלוהים”, הותוו עבורה ערכי־מוסר דומים (גלטים ו׳:16). גם המשיחיים נצטוו ’לשנוא את הרע’ (רומים י״ב:9). דברי יהוה לישראל נגעו גם להם: ”קדושים תהיו כי קדוש אני” (פטרוס א׳. א׳:15, 16). אסור היה שמעשים טמאים, כגון זנות, ניאוף, הומוסקסואליות, משכב בהמה וגילוי עריות, ישחיתו את הקהילה המשיחית. המסרבים לחדול ממעשים אלה לא ייכנסו אל מלכות אלוהים (רומים א׳:26, 27; ב׳:22; קורינתים א׳. ו׳:9, 10; עברים י״ג:4). כיום, ”באחרית הימים”, ’הצאן האחרות’ כפופות לאותן אמות־מידה (טימותיאוס ב׳. ג׳:1; יוחנן י׳:16). בעקבות זאת, המשיחיים המשוחים והצאן האחרות מרכיבים עם טהור ובריא, ומסוגלים לשאת את שם אלוהיהם כעדי־יהוה (ישעיהו מ״ג:10).
שמירה על טוהר הקהילה
בניגוד לכך, העולם מוחל על אי־מוסריות מכל הסוגים. אף שהמשיחיים האמיתיים שונים, אל להם לשכוח כי רבים המשרתים כיום את יהוה היו בעבר בעולם. רבים, לפני שלמדו להכיר את אלוהינו הקדוש, לא ראו כל סיבה מדוע לא לספק את התשוקות והפנטזיות של בשרם הלא־מושלם, והתגוללו ב”שטף זימתם” (פטרוס א׳. ד׳:4). השליח פאולוס תיאר את המנהגים הבזויים של אנשי הגויים ואמר: ”וכאלה היו כמה מכם”. עם זאת, המשיך ואמר: ”אבל אתם רוחצתם, אתם קודשתם, אתם הוצדקתם בשם האדון ישוע המשיח וברוח אלוהינו” (קורינתים א׳. ו׳:11).
מה מנחמת הצהרה זו! אין זה משנה מה עשה האדם בעבר, הוא משתנה ברגע שהבשורה הטובה והנפלאה לגבי המשיח מגיעה אליו ומשפיעה על לבבו. הוא מאמין ומקדיש עצמו ליהוה אלוהים. מאותה עת ואילך, הוא חי חיים מוסריים וטהורים, כשהוא נקי כפיים בעיני אלוהים (עברים ט׳:14). החטאים שעשה בעבר נסלחים לו, והוא יכול ’להיחלץ קדימה אל מה שלפניו’a (פיליפים ג׳:13, 14; רומים ד׳:7, 8).
יהוה סלח לדוד שגילה חרטה על רצח וניאוף, וסלח למנשה על עבודת־אלילים נלוזה ועל שפיכות־דמים רבה (שמואל ב׳. י״ב:9, 13; דברי־הימים ב׳. ל״ג:2–6, 10–13). אנו באמת יכולים להיות אסירי־תודה על נכונותו לסלוח גם לנו אם נתחרט ונפנה אליו בכנות ובענווה. עם זאת, חרף סליחת יהוה לדוד ולמנשה, שני גברים אלה — ועם־ישראל עימם — נאלצו לסבול את תוצאות חטאיהם (שמואל ב׳. י״ב:11, 12; ירמיהו ט״ו:3–5). בדומה לכך, בשעה שיהוה סולח לחוטאים המביעים חרטה, אפשר שלא יוכלו להתחמק מתוצאות מעשיהם.
תוצאות בלתי נמנעות
לדוגמה, אדם החי חיי פריצות ונדבק באיידס, עשוי לקבל את האמת ולשנות את חייו עד לשלב ההקדשה והטבילה. אז הוא משיחי טהור מבחינה רוחנית אשר לו קשר עם אלוהים ותוחלת נפלאה לעתיד; אך הוא עדיין חולה איידס. אפשר שבסופו של דבר ימות מן המחלה, תוצאה עגומה של התנהגותו בעבר, אך אין מנוס ממנה. יש משיחיים שתוצאות אי־מוסריותם המשוועת בעבר דבקות בהם בדרכים אחרות. במשך שנים לאחר טבילתם, אולי עד אחרית ימיהם בסדר־דברים זה, אפשר שהם נאבקים בדחפים חושניים לשוב אל אורח־חייהם הלא־מוסרי הקודם. בעזרת רוח יהוה, רבים מצליחים לעמוד בפיתוי. אך הם נתונים במלחמה תמידית (גלטים ה׳:16, 17).
הללו אינם חוטאים כל עוד הם כובשים את יצרם. אך אם מדובר בגברים, ייתכן שיחליטו בתבונה לא ’לשאוף’ לאחריות בקהילה, בעודם נאלצים להיאבק בדחפיהם החושניים רבי־העוצמה (טימותיאוס א׳. ג׳:1). מדוע? משום שהם יודעים כי הקהילה נותנת אמון רב בזקני־הקהילה (ישעיהו ל״ב:1, 2; עברים י״ג:17). הם מבינים שהזקנים מייעצים בנושאים אישיים רבים ושעליהם לטפל במצבים רגישים. לא יהא זה אוהב, נבון או אחראי, שאדם הנאבק ללא הרף בתשוקות בשר טמאות ישאף למעמד אחראי מעין זה (משלי י״ד:16; יוחנן ט״ו:12, 13; רומים י״ב:1).
אדם שהתעלל בילדים לפני שנטבל, עלול לסבול תוצאה נוספת. כאשר הוא לומד את האמת, הוא מתחרט ושב מדרכו הרעה, כדי שלא להביא חטא אכזרי זה אל חיק הקהילה. ייתכן שלאחר מכן הוא מתקדם יפה מבחינה רוחנית, מתגבר לחלוטין על דחפיו הפסולים, ואפילו נוטה ’לשאוף’ לתפקיד אחראי בקהילה. אך, מה אם עבַרו טרם נשכח ויש לו שם בחברה כמי שהתעלל בילדים? האם ייחשב לאיש ”שאין בו דופי... [בעל] שם טוב בפי אלה שבחוץ, שאין [בו] דופי”? (טימותיאוס א׳. ג׳:1–7, 10; טיטוס א׳:7) לא, הוא לא יהיה איש מעין זה. לפיכך, לא יכשר לקבלת זכויות בקהילה.
כאשר משיחי מוקדש חוטא
יהוה מבין שאנו חלשים, ושגם לאחר טבילתנו אנו עלולים לחטוא. השליח יוחנן כתב למשיחיים בימיו: ”כותב אני לכם את הדברים האלה למען לא תחטאו; ואם יחטא איש יש לנו מליץ לפני האב — ישוע המשיח, הצדיק. והוא כפרה על חטאינו, ולא על חטאינו בלבד, אלא גם על חטאי כל העולם” (יוחנן א׳. ב׳:1, 2). אכן, על־סמך קורבנו של ישוע, יסלח יהוה למשיחיים הטבולים הנופלים במלכודת החטא — אם הם אכן מתחרטים ונוטשים את דרכם הפסולה.
דוגמה לכך נראתה בקהילה המשיחית בקורינתוס במאה הראשונה לספירה. השליח פאולוס שמע על מקרה של גילוי־עריות בקהילה החדשה, והורה לנדות את האיש המעורב בכך. אחרי כן, התחרט החוטא ופאולוס הפציר בקהילה להשיבו לקרבה (קורינתים א׳. ה׳:1, 13; קורינתים ב׳. ב׳:5–9). לפיכך, בזכות כוחו המרפא של חסד יהוה ובזכות ערכו הרב של קורבן־הכופר של ישוע, טוהר האיש מחטאו. דברים דומים עשויים להתרחש כיום. אך גם אם אדם טבול שביצע חטא חמור, מתחרט ונסלח לו על כך בעיני יהוה, אפשר שבכל זאת ימשיך לחוש על בשרו את תוצאות חטאו (משלי י׳:16, 17; גלטים ו׳:7).
למשל, אם נערה מוקדשת מעורבת באי־מוסריות מינית, אפשר שהיא תתחרט מרות על המעשה ובסופו של דבר תשוב לאיתנה מבחינה רוחנית בעזרת הקהילה. ומה אם הרתה עקב התנהגותה הלא־מוסרית? אזי, באורח בלתי נמנע השתנה כל מהלך חייה עקב המעשה. גבר שנאף עשוי להתחרט ולא להיות מנודה. אך לבת־זוגו החפה מפשע יש בסיס מקראי להתגרש ממנו, והיא יכולה לבחור לעשות כן (מתי י״ט:9). אם היא תעשה זאת, אף שיהוה סלח לגבר על חטאו, תוצאותיו החמורות של חטאו ילווהו עד אחרית ימיו (יוחנן א׳. א׳:9).
ומה לגבי גבר אשר בחוסר אהבה מתגרש מאשתו כדי לשאת אחרת? ייתכן שבסופו של דבר יתחרט וישוב לחיק הקהילה. עם חלוף השנים, אפשר שיתקדם ”אל הבגרות” (עברים ו׳:1). אך כל עוד אין לאשתו הראשונה בן־זוג, הוא לא יהיה כשיר לשרת בתפקיד אחראי בקהילה. אין הוא ”בעל אשה אחת”, משום שלא היה לו היסוד המקראי להתגרש מאשתו הראשונה (טימותיאוס א׳. ג׳:2, 12).
האין אלו סיבות כבדות־משקל לכך שעל המשיחי לטפח שנאה לרע?
מה באשר למי שהתעלל בילדים?
ומה אם משיחי בוגר מתעלל מינית בילד? האם החוטא כה רשע, עד כי יהוה לא יסלח לו לעולם? לא בהכרח. ישוע אמר כי ”המנאץ את רוח־הקודש לא ייסלח לו”. ופאולוס אמר כי לא נשאר קורבן לכפר על חטאים, למי שנוהג לחטוא בזדון לאחר שקיבל את ידיעת האמת (לוקס י״ב:10; עברים י׳:26, 27, ע״ח). אך לא נאמר כלל במקרא שלמשיחי בוגר המתעלל מינית בילד — בגילוי־עריות או בדרך אחרת — לא ייסלח. למעשה, הוא יוכל להיטהר מחטאיו אם יתחרט בכנות, מעומק לבו וישוב מדרכו הפסולה. עם זאת, אפשר שעדיין יהא עליו להיאבק ביצרים הפסולים שטיפח (אפסים א׳:7). כמו־כן, עלולות להיות לכך השלכות בלתי נמנעות.
בהתאם לחוקי ארץ מגוריו, קרוב לוודאי שהמתעלל יהיה חייב לרַצות תקופת מאסר או לספוג עונשים אחרים שהמדינה תקצוב לו. הקהילה לא תגן עליו מפני הדבר. זאת ועוד, האיש גילה חולשה חמורה שמאז ואילך יביאו אותה בחשבון. אם ניכר שהוא מתחרט, יעודדו אותו להתקדם רוחנית, ליטול חלק בשירות־השדה, ואפילו לשאת נאומים בבית־הספר לשירות התיאוקרטי ולהגיש חלקים שאינם נושאים אופי של הוראה באסיפת־השירות. אולם, אין בזה לומר שהוא יהיה כשיר לתפקיד אחראי בקהילה. מהו היסוד המקראי לכך?
ראשית, זקן־קהילה חייב להיות איש ה”כובש את יצרו” (טיטוס א׳:8). אמת, מכולנו נעדרת שליטה־עצמית מושלמת (רומים ז׳:21–25). אך משיחי בוגר ומוקדש החוטא בהתעללות מינית בילד, חושף חולשת בשר לא־טבעית. הניסיון מוכיח כי מבוגר זה עלול להתעלל בילדים נוספים. נכון שלא כל מי שהתעלל בילד שב לסורו, אך רבים כן. והקהילה אינה יכולה לקרוא את לבבו כדי לדעת אם האיש עתיד להתעלל שוב בילדים אם לאו (ירמיהו י״ז:9). לפיכך, עצת פאולוס אל טימותיאוס מקבלת משנה תוקף במקרה של מבוגרים טבולים אשר התעללו בילדים: ”אל תמהר לסמוך ידיים על איש, ואל תהא שותף לחטאי אחרים” (טימותיאוס א׳. ה׳:22). כדי להגן על ילדינו, איש הידוע כמי שהתעלל בילדים אינו כשיר לקבלת תפקיד אחראי בקהילה. יתרה מזו, הוא לא יוכל לשרת כחלוץ או לשרת בכל סוג אחר של שירות מלא מיוחד. (השווה עם העיקרון המופיע בשמות כ״א:28, 29.)
יש שישאלו, ’האין זה נכון שהיו שביצעו חטאים מסוגים אחרים וככל הנראה התחרטו, ואז חזרו לסורם?’ כך אכן אירע, אך נשקלים גורמים נוספים. אם למשל, אדם מנסה לגשש גישושים לא־מוסריים אצל מבוגר אחר, המבוגר מסוגל להתנגד לניסיונותיו או לניסיונותיה. קל בהרבה להתעות, לבלבל או להפחיד ילדים. המקרא מדבר על האיוולת של הילד (משלי כ״ב:15; קורינתים א׳. י״ג:11). ישוע הזכיר את הילדים כדוגמה לתמימות ענווה (מתי י״ח:4; לוקס י״ח:16, 17). חלק מתמימותו של הילד נובעת מחוסר ניסיון מוחלט. רוב הילדים פתוחים, להוטים לשאת חן, ולכן חשופים להתעללות מצד מבוגר ערמומי, שהם מכירים ובוטחים בו. לפיכך, האחריות המוטלת על הקהילה לפני יהוה, היא להגן על הילדים שבקרבה.
ילדים מחונכים היטב לומדים לציית ולכבד את הוריהם, את זקני־הקהילה ואת יתר המבוגרים (אפסים ו׳:1, 2; טימותיאוס א׳. ה׳:1, 2; עברים י״ג:7). זו תהא סטייה מזעזעת אם אחד מבני הסמכא הללו ינצל את ביטחונו ותמימותו של הילד כדי לפתות או לאלץ אותו או אותה להסכים למגע מיני. לעתים קרובות, קורבנות ההתעללות המינית, נאבקים במשך שנים כדי להתגבר על הטראומה הרגשית הנובעת מכך. לפיכך, אדם שהתעלל בילדים נתון למשמעת קהילתית חמורה ולהגבלות. השיקול המכריע אינו צריך להיות תפקידו האחראי של האיש, אלא טוהר הקהילה והיותה ללא דופי (קורינתים א׳. ה׳:6; פטרוס ב׳. ג׳:14).
אם אדם שהתעלל בילדים מתחרט בכנות, הוא יכיר בחוכמה שביישום עקרונות המקרא. אם הוא ילמד באמת ובתמים לשנוא את הרע, הוא יתעב את מעשהו ויאבק כדי לא לחזור לסורו (משלי ח׳:13; רומים י״ב:9). יתרה מזו, הוא בוודאי יודה ליהוה על גודל אהבתו, שהודות לה חוטא מתחרט כמוהו יכול עדיין לעבוד את אלוהינו הקדוש ולקוות להימנות עם ה”ישרים” אשר ישכנו על הארץ לעד (משלי ב׳:21).
[הערת שוליים]
a ראה ”שאלות של קוראים” בחוברת המצפה מ־1 במאי 1996.
[קטע מוגדל בעמוד 28]
בעוד יהוה סולח לחוטאים שהביעו חרטה, למעשיהם עלולות להיות השלכות בלתי נמנעות