הם עשו את רצון יהוה

מריעים לישוע כמשיח וכמלך!‏

ההמון ההומה שנכנס לירושלים בט’‏ בניסן שנת 33 לספירה,‏ הפתיע רבים מתושבי יהודה.‏ אף שלא היה זה יוצא דופן לראות אנשים נוהרים העירה לפני חג הפסח,‏ מבקרים אלה היו שונים.‏ הדמות המרכזית בקרבם היתה איש רכוב על עַיִר.‏ האיש היה ישוע המשיח,‏ והאנשים פרשו את בגדיהם ושטחו כפות תמרים על הדרך וקראו:‏ ”‏הושע־נא לבן־דוד!‏ ברוך הבא בשם יהוה!‏ הושע־נא במרומים!‏”‏ הדבר עודד רבים שכבר היו בירושלים,‏ וראו את ההמון,‏ להצטרף לתהלוכה (‏מתי כ״א:‏7–9;‏ יוחנן י״ב:‏12,‏ 13‏)‏.‏

אף שאותה שעה הם הריעו לו,‏ ישוע ידע שצפויים לו ניסיונות.‏ שכן כעבור חמישה ימים בלבד,‏ הוא הוצא להורג באותה עיר!‏ ישוע אומנם ידע שירושלים היא סביבה עוינת,‏ אך ארגן כניסה ראוותנית זו לעיר דווקא בשל מחשבה זו!‏

הגשמת נבואה קדומה

בשנת 518 לפה״ס,‏ ניבא זכריה על כניסת הניצחון של ישוע לירושלים.‏ הוא כתב:‏ ”‏הריעי בת ירושלים.‏ הנה מלכך יבוא לך,‏ צדיק ונושע הוא;‏ עני,‏ ורוכב על חמור ועל עַיִר בן אתונות.‏.‏.‏ ודיבר שלום לגויים;‏ ומָשלוֹ מיָם עד ים ומנהר עד אפסי ארץ”‏ (‏זכריה ט׳:‏9,‏ 10‏)‏.‏

אם כן,‏ כניסת ישוע אל ירושלים בט’‏ בניסן הגשימה נבואת מקרא.‏ לא היה זה אירוע אקראי,‏ אלא מתוכנן בקפידה.‏ קודם לכן,‏ בשעה שהיה מחוץ לירושלים,‏ הורה ישוע לשניים מתלמידיו:‏ ”‏לכו אל הכפר אשר ממולכם ומייד תמצאו אתון קשורה ועַיִר איתה.‏ התירו אותם והביאו אלי.‏ ואם מישהו יאמר לכם דבר,‏ תאמרו ’‏האדון זקוק להם’‏ ומייד ישלח אותם”‏ (‏מתי כ״א:‏1–3‏)‏.‏ אך מדוע רצה ישוע להיכנס אל ירושלים רכוב על עַיִר,‏ ומה היתה משמעות תגובת ההמון?‏

מֶסר על מלוכה

לא אחת,‏ לתמונה מוחשית עוצמה רבה מדברים אמורים.‏ לכן לעתים ציווה יהוה על נביאיו לגלם את המסר שבפיהם כדי לתת משנה תוקף לבשורתם הנבואית (‏מלכים א׳.‏ י״א:‏29–32;‏ ירמיהו כ״ז:‏1–6;‏ יחזקאל ד׳:‏1–17‏)‏.‏ אמצעים חזותיים אלה ליצירת תקשורת הותירו חותם עמוק אפילו במוחו של צופה קשה־לב ביותר.‏ בדומה לכך,‏ ישוע המחיש מסר רב־און ונכנס לירושלים כשהוא רכוב על עיִר.‏ כיצד?‏

בתקופת המקרא,‏ עַיִר שימש למטרות אציליות.‏ למשל,‏ שלמה רכב למשיחתו כמלך על ה”‏פִּרְדָּה”‏ אשר לאביו,‏ דהיינו על בן־כלאיים של חמורa (‏מלכים א׳.‏ א׳:‏33–40‏)‏.‏ לכן כניסת ישוע לירושלים כשהוא רכוב על עַיִר משמעה שהוא הציג עצמו כמלך.‏ מעשי ההמון נתנו משנה תוקף למסר זה.‏ חברי הקבוצה,‏ שברובה היתה מורכבת קרוב לוודאי מגליליים,‏ פרשו את בגדיהם לפני ישוע — מחווה המזכירה את ההכרזה הפומבית על מלוכת יהוא (‏מלכים ב׳.‏ ט׳:‏13‏)‏.‏ פנייתם אל ישוע כאל ”‏בן־דוד”‏ מדגישה את זכותו החוקית למלוך (‏לוקס א׳:‏31–33‏)‏.‏ וכן,‏ השימוש שעשו בכפות תמרים מעיד כנראה על כניעתם לסמכותו כמלך.‏ (‏השווה ההתגלות ז׳:‏9,‏ 10‏.‏)‏

אם כן,‏ התהלוכה שנכנסה לירושלים בט’‏ בניסן העבירה מסר ברור,‏ ישוע הוא משיח אלוהים והמלך שמינה.‏ כמובן,‏ לא הכל היו מאושרים לראות את ישוע מוצג באור זה.‏ הפרושים במיוחד היו סבורים כי כבוד מלכות זה שהורעף על ישוע היה לגמרי בלתי הולם.‏ ”‏רבי,‏ גער בתלמידיך”‏,‏ תבעו ממנו כשזעם ניכר בוודאי בקולם.‏ ישוע השיב:‏ ”‏אומר אני לכם,‏ אם אלה ישתקו,‏ האבנים תזעקנה”‏ (‏לוקס י״ט:‏39,‏ 40‏)‏.‏ מלכות אלוהים היתה בהחלט הנושא של הטפת ישוע.‏ הוא הכריז באומץ בשורה זו בין שהאנשים קיבלו אותה ובין שדחו אותה.‏

לקח עבורנו

נדרש מישוע אומץ רב כדי להיכנס לירושלים באופן שנובא בפי הנביא זכריה.‏ הוא ידע שכניסה זו תביא עליו את זעם אויביו.‏ לפני עלייתו השמיימה,‏ ציווה ישוע על תלמידיו לבשר את הבשורה הטובה על מלכות אלוהים ו’‏לעשות תלמידים מאנשי כל העמים’‏ (‏מתי כ״ד:‏14;‏ כ״ח:‏19,‏ 20‏,‏ ע״ח‏)‏.‏ גם לביצוע פעילות זו דרוש אומץ.‏ לא הכל מאושרים לשמוע בשורה זו.‏ יש אדישים אליה,‏ אחרים מתנגדים לה.‏ יש ממשלות שמטילות הגבלות על פעילות ההטפה ויש שאף אוסרות אותה לחלוטין.‏

בכל זאת,‏ עדי־יהוה מבינים כי חיוני לבשר את הבשורה הטובה על הקמת מלכות אלוהים,‏ אם האנשים ישמעו ואם יחדלו (‏יחזקאל ב׳:‏7‏)‏.‏ הם ממשיכים לבצע פעילות מצילת־חיים זו,‏ וסומכים על הבטחת ישוע:‏ ”‏הנה איתכם אני כל הימים עד קץ העולם [‏”‏סדר־הדברים”‏,‏ ע״ח‏]‏”‏ (‏מתי כ״ח:‏20‏)‏.‏

‏[‏הערת שוליים]‏