שאלות של קוראים
מה על משיחי לעשות כשמְזַמנים אותו לשרת כמושבע?
מערכת המשפט במדינות מסוימות משתמשת בחבר מושבעים הנבחר מקרב האזרחים. היכן שהסידור קיים, על המשיחי להחליט כיצד לפעול כשמוטלת עליו חובת השירות כמושבע. משיחיים רבים הסיקו במצפון נקי כי עקרונות המקרא אינם פוסלים התייצבות, כשם ששדרך, מישך ועבד נגו צייתו לפקודת הממשל הבבלי להתייצב בבקעת דורא, וכשם שיוסף ומרים עלו לבית־לחם בעקבות הצו שיצא מטעם הרשויות הרומיות (דניאל ג׳:1–12; לוקס ב׳:1–4). אולם, יש גורמים אשר להם על משיחיים כנים לתת את הדעת.
השימוש במושבעים אינו כל־עולמי. בארצות מסוימות, שופט מקצועי או חבר שופטים הם הפוסקים בהליכים אזרחיים ופליליים. באזורים אחרים, תקף המשפט המקובל, ומושבעים הם חלק מן ההליך המשפטי.מילון משפטי עמ׳ 130 עם זאת, לרוב האנשים מושג מעורפל בלבד לגבי דרך בחירת המושבעים ותפקידם. לפיכך, סקירה כללית של הנושא יכולה להועיל לך בין שתזומן לשרת כמושבע ובין שלא.
משרתי אלוהים מכירים ביהוה כשופט העליון (ישעיהו ל״ג:22). בעם־ישראל הקדום, גברים מנוסים, שהיו ישרים ולא־משוחדים, שימשו כשופטים כדי ליישב מחלוקות ולהכריע בסוגיות משפטיות (שמות י״ח:13–22; ויקרא י״ט:15; דברים כ״א:18–21). כשישוע היה עלי־אדמות, התנהל השיפוט על־ידי הסנהדרין, בית־הדין היהודי העליון (מרקוס ט״ו:1; מעשי־השליחים ה׳:27–34). לא היה כל סידור שבו יהודי מן השורה יוכל לשרת בחבר מושבעים אזרחי.
ארצות אחרות נעזרו במושבעים שנבחרו מקרב האזרחים. סוקרטס נשפט על־ידי 501 מושבעים. משפטים באמצעות חבר מושבעים נערכו גם ברפובליקה הרומית, אלא שהקיסרים פסלו נוהג זה. לאחר מכן, הנרי ה־3, מלך אנגליה, איפשר לנאשם להישפט בידי אנשים מתושבי הסביבה. הסְבָרה היתה שמאחר שהם מכירים את הנאשם, משפטם יהא צודק יותר מהליכים שבהם ייאלץ הנאשם להוכיח את חפותו במאבק או במבחנים קשים. עם חלוף השנים, מוסד המושבעים נשתנה והפך לסידור שבו קבוצת אזרחים צריכה לשמוע את פרטי המקרה ולהגיע להחלטה בהתבסס על ראיות. שופט מקצועי מנחה אותם לגבי אפיקי־הראיות.
יש סוגים שונים של מושבעים, וקיים שוני במספר המושבעים ובכל הכרוך בדרך קבלת ההחלטות. למשל, בארצות־הברית, חבר מושבעים מוקדם המורכב מ־12 עד 23 חברים מחליט אם יש די ראיות להעמיד אדם לדין על עבירה פלילית; חבר מושבעים זה אינו מכריע להרשעה או לזיכוי. בדומה לכך, בחבר מושבעים חוקר, המושבעים שוקלים את הראיות כדי לפסוק האם בוצע פשע.
כשרוב האנשים חושבים על מושבעים, מצטיירת במוחם תמונה של חֶבֶר המורכב מ־12 אזרחים המאזינים למשפט — בין שמדובר בתיק אזרחי או פלילי — השומעים עדויות כדי לפסוק הרשעה או זיכוי. זה חבר המושבעים המחליטים, להבדיל מחבר המושבעים המוקדם. בדרך־כלל, אנשים שנבחרים מרשימות הבוחרים, בעלי רשיונות הנהיגה וכדומה, מקבלים זימון להופיע לפני בית־המשפט ולשרת כמושבעים. יש שנפסלים אוטומטית, למשל עבריינים בעלי הרשעות קודמות ואנשים שאינם כשירים מבחינה נפשית. על־פי חוקי המקום במקומות מסוימים, אחרים — כגון רופאים, כמרים, עורכי־דין או בעלי בתי־עסק קטנים — יכולים לבקש פטור. (יש העשויים להיות פטורים ממילוי חובה זו, על שום סירובם הנחרץ מטעמי מצפון לשרת כמושבעים.) ואולם, במידה הולכת וגדֵלה הרשויות מבטלות פְּטוֹרים, כדי שהכל יהיו מחויבים להתייצב לשירות כמושבעים, אולי שוב ושוב במשך השנים.
לא כל המתייצבים בבית־המשפט כדי לשרת כמושבעים אכן משמשים כמושבעים במשפט. מתוך קבוצת האנשים שזומנו, יש שנבחרים באקראי כמושבעים אפשריים למקרה מסוים. אז השופט מציג את שני הצדדים ואת עורכי־הדין שלהם, ומתאר את אופי המקרה. הוא ועורכי־הדין בוחנים כל מושבע אפשרי. זו העת שבה על הפרט לשאת דבריו, אם מסיבה מצפונית הוא מסרב לשרת כמושבע בשל אופי המקרה.
הקבוצה צריכה להצטמצם למספרם של מי שאכן ישמשו כמושבעים במשפט שבו יידון המקרה. השופט יפסול כל מי שהאי משוא־פנים שלו מוטל בספק בשל נגיעה אישית אפשרית למקרה. כמו־כן, לעורכי־הדין של כל אחד מהצדדים זכות מיוחדת לפסול כמה מושבעים. שמם של כל הפטורים מלשרת בחבֶר מושבעים זה, מוחזר לרשימת המושבעים האפשריים והם עשויים להיבחר באקראי לשרת כמושבעים במקרים אחרים. יש משיחיים שבמצב זה ניצלו את הזמן לבשר בהזדמנות. כעבור כמה ימים, הפרט ממלא את חובתו לשרת כמושבע, אם אכן מילא תפקיד זה אם לאו.
משיחיים משתדלים ’לעסוק בעניינים שלהם’ ולא ’להתערב בענייני אחרים’ (תסלוניקים א׳. ד׳:11; פטרוס א׳. ד׳:15). כאשר יהודי ביקש מישוע שיפסוק בעניין ירושה, הוא השיב: ”בן־אדם, מי שם אותי לשופט עליכם או למחלק?” (לוקס י״ב:13, 14) ישוע לא בא לשמש כבורר בעניינים משפטיים, אלא להכריז את הבשורה הטובה על המלכות (לוקס ד׳:18, 43). אפשר שתגובת ישוע הניעה את האיש לפנות לדרך יישוב הסכסוכים הכתובה בתורת אלוהים (דברים א׳:16, 17). הכללים שהזכרנו אומנם תקפים, אך היענות להוראה להתייצב ולשרת כמושבעים שונה מהתערבות בענייני אחרים. זה דומה יותר למצבם של שלושת רעי דניאל. הממשל הבבלי ציווה עליהם להתייצב בבקעת דורא, ובמילוי צו זה לא חיללו את תורת אלוהים. מה שעשו לאחר מכן הוא עניין אחר, ככתוב במקרא (דניאל ג׳:16–18).
תורת משה חדלה לחול על משרתי אלוהים, ומאז הם נאלצו לנהל את ענייניהם בבתי־משפט חילוניים בארצות שונות. השליח פאולוס הפציר ב”קדושים” ליישב את חילוקי־הדעות שביניהם בתוך הקהילה. פאולוס אומנם קרא לסגל השופטים בבתי־המשפט החילוניים ”רשעים”, אך לא הכחיש כי בידיהם הסמכות לטפל בעניינים החילוניים (קורינתים א׳. ו׳:1). הוא הגן על עצמו במסגרת מערכת המשפט הרומית, ואפילו הביא את עניינו לפני הקיסר. יוצא מכך שביסודו של דבר, רשויות המשפט אינן פסולות (מעשי־השליחים כ״ד:10; כ״ה:10, 11).
בתי־משפט הם חלק מתפקודי ”רשויות השלטון”. הללו ”נקבעו [”במעמדם היחסי”, ע״ח] מטעם אלוהים”, והם מחוקקים חוקים ואוכפים אותם. פאולוס כתב: ”השלטונות הם משרתי אלוהים לטובתך. אך אם תעשה את הרע, עליך לפחוד; שהרי לא לחינם הם מחזיקים בחרב, כי משרתי אלוהים הם לנקום ולשפוך זעם על עושי הרע”. משיחיים אינם ’מתקוממים נגד השלטון’ המבצע תפקודים שיפוטיים אלה, מאחר שאינם רוצים ’להתנגד’ לו ולהביא על עצמם משפט (רומים י״ג:1–4; טיטוס ג׳:1).
כשהמשיחיים שוקלים את ההיבטים השונים, עליהם לבדוק אם הם יכולים להיכנע לדרישות מסוימות שדורש הקיסר. פאולוס יעץ: ”תנו לכל אדם [לרשויות השלטון] מה שמגיע לו: מס למי שעל המס; מכס למי שעל המכס; יראה למי שראוי לירוא ממנו” (רומים י״ג:7). מידע זה נוגע ישירות לתשלום מסים (מתי כ״ב:17–21). אם הקיסר אומר כי על האזרחים להקדיש מזמנם או ממרצם לניקיון כבישים או לביצוע עבודה כלשהי במסגרת תפקודי הקיסר, על כל משיחי להחליט אם להיכנע לו (מתי ה׳:41).
יש משיחיים שבעיניהם שירות כמושבעים נחשב לנתינה לקיסר את אשר לקיסר (לוקס כ׳:25). במילוי החובה לשרת כמושבעים כלולות שמיעת עדויות והבעת דעה כנה בנוגע לעובדות או לחוק. למשל, בחבר מושבעים מוקדם המושבעים מחליטים אם העדויות מצדיקות את העמדת הנאשם לדין; אין הם מרשיעים. מה באשר למשפט ציבורי? בהליכים אזרחיים, חבר המושבעים עשוי לפסוק דמי נזק או פיצויים. בהליכים פליליים, הם מכריעים אם הראיות מרשיעות. לעתים הם ממליצים על גזר־הדין שיש לפסוק על־פי החוק. אז הממשלה מנצלת את סמכותה ”לשפוך זעם על עושי הרע” או ’לנקום בעושי הרע’ (פטרוס א׳. ב׳:14).
כיצד ינהג משיחי החש כי מצפונו אינו מרשה לו לשרת בחבר מושבעים מסוים? חובת השירות כמושבעים אינה מוזכרת במקרא, ולכן אין הוא יכול לומר ש’שירות כמושבע מנוגד לדת שלי’. בהתאם לנסיבות, הוא יכול לציין כי מצפונו אינו מרשה לו לשרת כמושבע במקרה המסוים. ניתן לטעון זאת אם המקרה כולל אי־מוסריות מינית, הפלה, רצח או נושא אחר שבו השקפתו כבר מגובשת על־סמך ידע מקראי, ולא רק על־פי חוקי המדינה. אך למעשה, ייתכן בהחלט שהמשפט שבו הוא אמור לשמש כמושבע אינו נוגע לנושאים אלה.
משיחי בוגר ישקול כמו־כן אם חלק מן האחריות בפסק־הדין שיפסקו השופטים תרבוץ גם עליו. (השווה בראשית ל״ט:17–20; טימותיאוס א׳. ה׳:22.) אם ההרשעה בטעות יסודה, ונגזר על אדם דין מוות, האם המשיחי שישב בחבר המושבעים, שותף לאשמת־הדמים? (שמות כ״ב:1; דברים כ״א:8; כ״ב:8; ירמיהו ב׳:34; מתי כ״ג:35; מעשי־השליחים י״ח:6) במשפט של ישוע, פילטוס רצה להיות ”נקי... מדמו של זה”. היהודים אמרו ללא היסוס: ”דמו עלינו ועל בנינו” (מתי כ״ז:24, 25).
אם משיחי מתייצב לחובת השירות כמושבע, כפי שמצווה עליו הממשלה, אך מסרב בשל צו מצפונו לשמש כמושבע במקרה מסוים, הגם שהשופט עומד על כך, עליו להיות מוכן לשאת בתוצאות — קנס או מאסר (פטרוס א׳. ב׳:19).
בסיכומו של דבר, כל משיחי שמוטלת עליו החובה לשרת כמושבע צריך להחליט כיצד לנהוג על־סמך הבנתו את המקרא ועל־סמך צו מצפונו. יש משיחיים שהתייצבו ומילאו את חובת השירות כמושבעים במקרים מסוימים. אחרים ראו חובה לעצמם לסרב גם לנוכח עונש. על כל משיחי להחליט בעצמו כיצד לפעול, ואל לאחרים למתוח ביקורת על החלטתו (גלטים ו׳:5).