אסירת תודה על אורך ימיי בשירות יהוה

כפי שסופר מפי אותיליֶה מידלן

התקופה — שלהי המאה ה־19.‏ ספינות מפרש עגנו זו לצד זו בנמל קוֹפֶּרוִיק שבמערב נורבגיה.‏ בימים ההם,‏ אנשים וסוסים משכו עגלות ברחובות.‏ עששיות שימשו לתאורה,‏ וקוקס ועץ להסקה בבתי העץ הלבנים.‏ שם נולדתי ביוני 1898,‏ שנייה מבין חמישה ילדים.‏

ב־1905,‏ אבי היה מובטל ולכן עבר לארצות־הברית.‏ כעבור שלוש שנים חזר,‏ ובידו מזוודה מלאה במתנות מלהיבות לילדים ובאריגי משי ומתנות נוספות לאמא.‏ אבל היקרים שבחפציו היו כרכי הסדרה עיונים בכתבי־הקודש,‏ מאת צ׳ארלס טייז ראסל.‏

אבי התחיל לספר לידידים ולקרובים על הדברים שלמד מספרים אלה.‏ במפגשים בקַפֶּלוֹת הוא הוכיח על סמך המקרא שאין גיהינום בוער (‏קהלת ט׳:‏5,‏ 10‏)‏.‏ ב־1909,‏ כשנה לאחר שאבי שב מארצות־הברית,‏ ביקר אח ראסל בנורבגיה ונשא נאומים בערים בֶּרגֶן וקריסטיאניה (‏כיום אוסלו)‏.‏ אבי נסע לברגן לשמוע את הנאומים.‏

רוב האנשים האשימו את אבי בתמיכה בעיקרי אמונה כוזבים.‏ ריחמתי עליו ועזרתי לו להפיץ עלונים מקראיים בין השכנים.‏ ב־1912,‏ מסרתי עלון בנושא הגיהינום לבת של כומר.‏ היא החלה לגדף אותי ואת אבי.‏ הזדעזעתי לשמוע בת של כומר מדברת בשפה גסה כזו!‏

כמה מתלמידי־המקרא,‏ שמם הקודם של עדי־יהוה,‏ ביקרו לעתים בקופרוִיק.‏ אחד מהם היה תיאודור סימֶנסן,‏ נואם מוכשר.‏ נהגתי להזמין אנשים לנאומים שנשא בביתנו.‏ לפני הנאום,‏ שר וניגן בציתָר ולאחר הנאום שר שיר סיום.‏ כיבדנו אותו מאוד.‏

אנה,‏ שהיתה קוֹלפּוֹרטֶרית (‏מבשרת בשירות מלא)‏,‏ נהגה גם היא לבקר בביתנו.‏ היא עברה מעיר לעיר בכל רחבי נורבגיה,‏ כשאמצעי התחבורה העיקרי שלה הוא אופניים,‏ והפיצה ספרות מקראית.‏ היא שירתה בעבר כקצינה בצבא הישע והכירה כמה קצינים בקופרוִיק.‏ הם אישרו לה לשאת נאום מקראי במועדון שלהם,‏ ואני הזמנתי אנשים להרצאה.‏

קולפּורטר נוסף שביקר בקופרוִיק היה קרל גוּנבֶּר — איש צנוע,‏ שקט ובעל חוש הומור,‏ ששירת לעתים גם כמתרגם במשרד הסניף באוסלו.‏ בחלוף כמה שנים,‏ עבדנו שם יחד.‏

מושפעת מהשקפות דתיות

אותה עת לרוב האנשים היתה אמונה חזקה לא רק באלוהים ובמקרא,‏ אלא גם בעיקרי דת מושרשים,‏ כגון אש גיהינום ושילוש.‏ תלמידי־המקרא לימדו שדוקטרינות אלה אינן תואמות את המקרא,‏ דבר שעורר תסיסה בעיר.‏ השכנים האשימו בתקיפות את אבי באשמת כפירה,‏ והדבר השפיע עלי.‏ פעם אף אמרתי לו:‏ ”‏הדברים שאתה מלמד אינם נכונים.‏ זו כפירה!‏”‏

‏”‏בואי,‏ אותיליה”‏,‏ קרא לי בנועם,‏ ”‏וראי מה אומר המקרא”‏.‏ הוא קרא לי פסוקים מהמקרא.‏ כך גבר ביטחוני בו ובדברים שלימד.‏ הוא עודד אותי לקרוא את הסדרה עיונים בכתבי־הקודש,‏ ולכן בקיץ 1914 נהגתי לשבת ולקרוא בגבעה המשקיפה אל העיר.‏

באוגוסט 1914,‏ התקהלו אנשים ליד בית הוצאה של עיתון מקומי וקראו על פרוץ מלחמת העולם הראשונה.‏ אבי הגיע לשם ושמע על המתרחש.‏ ”‏תודה לאל!‏”‏,‏ קרא.‏ הוא ידע שפרוץ המלחמה מהווה התגשמות נבואות מקראיות שעליהן הטיף (‏מתי כ״ד:‏7‏)‏.‏ רבים מתלמידי־המקרא האמינו אז שבקרוב יעלו השמיימה.‏ משנתבדו ציפיותיהם,‏ היו שהתאכזבו.‏

עֶמדתי לצד אמת המקרא

ב־1915,‏ בגיל 17,‏ סיימתי את לימודיי בחטיבת הביניים והתחלתי לעבוד במשרד.‏ התחלתי לקרוא את המצפה בקביעות.‏ אבל רק ב־1918 החלו להתקיים בקופרוִיק אסיפות סדירות.‏ בהתחלה,‏ היו חמישה נוכחים.‏ קראנו פרסומים של חברת המצפה,‏ כגון עיונים בכתבי־הקודש ודנו בחומר בעזרת שאלות ותשובות.‏ אף שאמי דיברה בשבחם של תלמידי־המקרא,‏ מעולם לא הצטרפה אלינו.‏

במשרד שבו עבדתי,‏ היכרתי ב־1918 את אנטון סַלטנֶס,‏ והיתה לי הזכות לעזור לו להיעשות לתלמיד־מקרא.‏ בתקופה זו הצטרפתי לשורות המבשרים וב־1921 נטבלתי בכינוס בברגן.‏

במאי 1925,‏ נערך באֶרֶבּרוּ,‏ שבדיה,‏ כינוס לכל סקנדינביה.‏ מספר הנוכחים היה יותר מ־500,‏ ועימם נמנה ג׳וזף פ.‏ רתרפורד,‏ נשיא חברת המצפה דאז.‏ כ־30 מאיתנו נסעו ברכבת מאוסלו בקרון שמור במיוחד עבורנו.‏

בכינוס זה הוכרז על הקמת משרד סניף חדש בצפון אירופה.‏ מִשכנוֹ בקופנהַגן,‏ דנמרק,‏ והוא ישגיח על פעילות ההטפה בסקנדינביה ובמדינות הבלטיות.‏ וילייֶם דֵי מסקוטלנד נתמנה להשגיח על פעילות ההטפה.‏ הוא היה חביב מאוד,‏ ועד מהרה נודע בכינוי ”‏הסקוטי הגדול”‏.‏ בהתחלה לא ידע אח דֵי שום שפה סקנדינבית,‏ לכן תמיד ישב מאחור באסיפות ובכינוסים ושמר על הילדים,‏ כדי שהוריהם יוכלו להתרכז בנאמר.‏

בחוברת המצפה מ־1 במרס 1925 הופיע דיון על ספר ההתגלות פרק י״ב‏,‏ והוסבר שהפרק מתאר את הולדת מלכות אלוהים,‏ ושהדבר אירע בשמים ב־1914.‏ התקשיתי להבין זאת,‏ לכן קראתי את המאמר שוב ושוב.‏ כשסוף סוף הבנתי אותו,‏ הייתי מאושרת מאוד.‏

כאשר חלו שינויים בהבנת נושאים מקראיים,‏ היו שנכשלו ועזבו את עם אלוהים.‏ אם קשה לעכל תיקונים אלה,‏ אני תמיד קוראת את החומר כמה פעמים,‏ כדי לנסות להבין את הנימוקים ואת דרך החשיבה.‏ אם בכל זאת אינני מבינה את ההסבר החדש,‏ אני מחכה להבהרה.‏ סבלנות זו באה לא אחת על שכרה.‏

שירות בבית־אל

במשך שנים אחדות עבדתי כמנהלת חשבונות,‏ מזכירה ורואת־חשבון מחוזית.‏ ב־1928,‏ האח שטיפל בעניינים הכספיים של החברה חלה ונאלץ לעזוב את בית־אל.‏ מאחר שהייתי מנוסה בעבודה זו,‏ הוזמנתי למלא את מקומו.‏ התחלתי לשרת בבית־אל ביוני 1928.‏ מדי פעם,‏ ביקר אצלנו אח דֵי ובדק את החשבונות.‏ משפחת בית־אל גם הציבה דוגמה טובה בפעילות ההטפה בציבור באוסלו,‏ שאז היתה בה רק קהילה אחת.‏

אחדים מאיתנו עזרו לאח האחראי על המשלוחים בבית־אל,‏ אח סַקסהָמר,‏ לארוז ולשלוח את חוברות תור הזהב (‏כיום עורו!‏‏)‏.‏ האחים סימנסן וגונבר הושיטו גם הם עזרה.‏ נהנינו לעבוד יחד.‏ נהגנו לשיר ולעבוד.‏

ביטחון מלא בתקוות המלכות

ב־1935,‏ הבנו ש’‏ההמון הרב’‏ אינו כיתה שמימית משנית.‏ למדנו שהוא מסמל קבוצה שתשרוד מהצרה הגדולה ותזכה להזדמנות לחיות לנצח בגן־עדן עלי־אדמות (‏ההתגלות ז׳:‏9–14‏)‏.‏ לאור הבנה חדשה זו,‏ חלק מהנוטלים מן הסמלים בערב הזיכרון הבינו שתקוותם הינה ארצית ולכן לא נטלו עוד מהסמלים.‏

אף שמעולם לא עלה ספק בלבי בדבר תקוותי השמימית,‏ פעמים רבות תהיתי ’‏מדוע אלוהים בחר בי?‏’‏ חשתי שאיני ראויה לזכות כה נפלאה.‏ כאשה קטנה וביישנית,‏ נראה לי מוזר שאשלוט כמלך עם המשיח בשמים (‏טימותיאוס ב׳.‏ ב׳:‏11,‏ 12;‏ ההתגלות ה׳:‏10‏)‏.‏ אך חשבתי על דברי השליח פאולוס,‏ ש”‏לא רבים חזקים”‏ נקראו,‏ וש”‏אלוהים בחר.‏.‏.‏ בחלשים אשר בעולם כדי לבייש את החזקים”‏ (‏קורינתים א׳.‏ א׳:‏26,‏ 27‏)‏.‏

פעילות בזמן מלחמת העולם השנייה

ב־9 באפריל 1940,‏ פלש צבא גרמניה לנורבגיה,‏ ותוך זמן קצר נכבשה המדינה.‏ עקב המלחמה,‏ רבים היטו אוזן לבשורת המלכות.‏ מאוקטובר 1940 עד יוני 1941 חילקנו יותר מ־000,‏272 ספרים וספרונים.‏ משמע הדבר שכל עד־יהוה בנורבגיה,‏ והיו אז למעלה מ־470 עדים,‏ חילק בממוצע יותר מ־570 ספרים וספרונים בתשעה חודשים אלה!‏

ב־8 ביולי 1941,‏ ביקר הגסטפו בביתם של כל האחים המשרתים בתפקיד המשגיח היושב־ראש בקהילות.‏ נאמר להם שאם פעילות ההטפה לא תיפסק,‏ הם יישלחו למחנות ריכוז.‏ חמישה שוטרים באו לבית־אל ועיקלו חלק ניכר מרכוש חברת המצפה.‏ משפחת בית־אל נלקחה לחקירה,‏ אך איש לא נאסר.‏ לבסוף,‏ ב־21 ביולי 1941,‏ עוקל בניין החברה ששכן באינקוֹגניטוֹגַטן 28 ב׳,‏ ופעילות ההטפה נאסרה.‏ חזרתי לקופרוִיק ומצאתי עבודה למחייתי.‏

אבי שירת אז כחלוץ.‏ יום אחד,‏ באו הנאצים לערוך חיפוש בבית אבי.‏ הם לקחו את כל הספרות שלו,‏ כולל ספרי המקרא והקונקורדנציות למקרא.‏ קיבלנו אספקה זעומה של מזון רוחני אותם ימים.‏ כדי לשמור על חוסננו הרוחני,‏ למדנו שוב ושוב ספרים ישנים,‏ דוגמת הספר ממשלה (‏אנג׳)‏,‏ והמשכנו לבשר.‏

למרבה הצער,‏ במקומות רבים האחים היו מפולגים.‏ חלקם החזיקו בדעה שעלינו לבשר בגלוי וללכת מבית לבית ואילו אחרים סברו שעלינו להיות חשאיים יותר ולבשר בדרכים אחרות.‏ לפיכך,‏ אחים בולטים ואהובים עלינו מאוד,‏ שבעבר פעלו באחדות,‏ חדלו לדבר זה עם זה.‏ הפילוגים ביניהם הכאיבו לי יותר מכל מצב אחר בחיי כעדת־יהוה.‏

חידוש הפעילות לאחר המלחמה

לאחר המלחמה,‏ בקיץ 1945,‏ ביקר אח דֵי בנורבגיה וארגן אסיפות באוסלו,‏ בשִׁיאֶן ובברגן.‏ הוא פנה אל האחים בבקשה להתפייס,‏ והזמין את החפצים בפיוס לעמוד.‏ כולם קמו!‏ המחלוקת יושבה סופית בדצמבר 1945,‏ לאחר ביקורו של נתן ה.‏ נור,‏ נשיא חברת המצפה דאז.‏

בינתיים,‏ ב־17 ביולי 1945,‏ קיבלתי ממְשרת הסניף,‏ אח אנוֹק אֵמַן,‏ מברק האומר:‏ ’‏מתי תוכלי לחזור לבית־אל?‏’‏ היו שאמרו שעלי להישאר בבית ולטפל באבי,‏ שהיה בשנות השבעים לחייו.‏ אך אבי עודד אותי לחזור לשירות בית־אל,‏ וכך עשיתי.‏ ב־1946,‏ מרווין פ.‏ אנדרסון,‏ אח מארצות־הברית,‏ התמנה למשגיח הסניף,‏ ופעילות ההטפה אורגנה מחדש.‏

בחופשות הקיץ ביקרתי אצל משפחתי בקופרוִיק.‏ שני אחיי ושתי אחיותיי אינם עדים,‏ אבל הם תמיד היו נחמדים אל אבא ואלי.‏ אחד מאחיי היה ממונה על נמל ושימש כאחראי על נתבי ספינות והשני היה מורה.‏ על אף העובדה שהייתי דלת אמצעים,‏ אבי נהג לומר להם:‏ ”‏אותיליה עשירה מכם”‏.‏ והוא צדק!‏ קנייניהם לא השתווּ לעושר הרוחני שממנו נהניתי!‏ אבי נפטר ב־1951 בגיל 78.‏ אמי הלכה למנוחות ב־1928.‏

אחד האירועים הבלתי נשכחים בחיי היה הכינוס הבינלאומי של עם יהוה בעיר ניו־יורק ב־1953.‏ אותה שנה,‏ מספר המבשרים בשדה העולמי עבר את ה־000,‏500,‏ ויותר מ־000,‏165 איש נכחו בכינוס!‏ לפני הכינוס של 1953,‏ עבדתי שבוע ימים בבית־אל בברוקלין,‏ המרכז הראשי של ארגון יהוה עלי־אדמות.‏

עושה כמיטב יכולתי

בשנים האחרונות הידרדרה ראייתי בשל קַטָרַקטים.‏ אני מסוגלת עדיין לקרוא בקושי הדפסה באותיות גדולות בעזרת משקפי קריאה חזקים וזכוכית מגדלת.‏ אחיות לאמונה מבקרות אותי ומקריאות עבורי פעמיים בשבוע,‏ ועל כך אני מודה מקרב לבי.‏

גם פעילות ההטפה שלי מוגבלת.‏ אחיות לאמונה לוקחות אותי מדי פעם בקיץ בכיסא הגלגלים למקומות שבהם אני יכולה לבשר.‏ כמו־כן,‏ אני שולחת בדואר בקביעות כתבי־עת וחוברות לבתי־ספר בקופרוִיק,‏ ובהם בית־הספר היסודי שבו למדתי לפני כ־100 שנה.‏a אני שמחה שאני עדיין יכולה לשרת כמבשרת סדירה.‏

לשמחתי,‏ חדר האוכל ואולם המלכות נמצאים בקומה של חדרי בבית־אל,‏ השוכן מ־1983 בעיירה איטרֶה אֶנֶבַּק בקרבת אוסלו.‏ לכן,‏ אני מסוגלת להגיע לתוכנית הבוקר הרוחנית,‏ לארוחות ולאסיפות באמצעות הליכון.‏ אני שמחה שאני עדיין יכולה לנכוח בכינוסים.‏ אני נהנית לפגוש אחים שאני מכירה משכבר הימים וכן אחים ואחיות חדשים וילדים נחמדים רבים.‏

אמונה איתנה עד הקץ

זו ברכה להיות בין אנשים פעילים,‏ ידידותיים ורוחניים כאן בבית־אל.‏ כשהתחלתי לשרת בבית־אל,‏ כל חברי המשפחה היו בעלי תקווה שמימית (‏פיליפים ג׳:‏14‏)‏.‏ כעת,‏ כל חברי בית־אל מלבדי מצפים לחיות לנצח על הארץ.‏

ציפינו אומנם שיהוה ינקוט פעולה מוקדם יותר.‏ עם זאת,‏ אני שמחה לראות את ההמון הרב הולך וגדל.‏ עד כמה רב הגידול שזכיתי לראות!‏ בתחילת דרכי כמבשרת,‏ היו כ־000,‏5 מבשרים בכל רחבי העולם.‏ היום יש יותר מ־000,‏400,‏5!‏ חזיתי בהתגשמות הנבואה ”‏הקטון יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום”‏ (‏ישעיהו ס׳:‏22‏)‏.‏ עלינו לחכות ליום יהוה,‏ כפי שכתב הנביא חבקוק:‏ ”‏אם יתמהמה,‏ חכה לו;‏ כי בוא יבוא”‏ (‏חבקוק ב׳:‏3‏)‏.‏

‏[‏הערת שוליים]‏