הישמר מפני ”אפיקוראים”
”הוא כל־כך נחמד! יש לו ערכים גבוהים. הוא לא מעשן, לא משתמש בסמים ולא מנבל את הפה. למעשה, הוא יותר נחמד מכמה אנשים המכנים עצמם משיחיים!”
האם נתקלת בקו חשיבה מעין זה, כצידוק לידידות שאינה במקומה? האם חשיבה זו עולה בקנה אחד עם השקפת המקרא? דוגמתה של קהילה משיחית קדומה שופכת אור על העניין.
במאה הראשונה, הזהיר השליח פאולוס את הקהילה הקורינתית: ”אל תִטעו: חברת אנשים רעים תשחית מידות טובות”. אפשר שחלק מהמשיחיים שם הרבו להתרועע עם אנשים המושפעים מהפילוסופיה היוונית, ובכלל זה האפּיקוריזם. מי היו האפּיקורֶאים? מדוע היוו סכנה רוחנית למשיחיים בקורינתוס? היש בימינו אנשים כמותם, אשר מפניהם עלינו להישמר? (קורינתים א׳. ט״ו:33).
מי היו האפיקוראים?
האפיקוראים היו חסידי הפילוסוף היווני אפיקורוס, שחי מ־341 עד 270 לפה״ס. על־פי משנתו, ההנאה היא הטוב העליון או היחידי. האם זה אומר שהאפיקוראים חיו חיי הפקרות והיו חסרי עקרונות ורודפי תענוגות בעלי התנהגות מחפירה? תופתע לשמוע שלא על אורח חיים כזה המליץ אפיקורוס! להיפך, הוא לימד שהדרך הטובה ביותר להשגת עונג היא לתת לתבונה, לאומץ, לשליטה עצמית ולצדק להנחות את חייך. הוא דגל בחתירה לעונג תמידי, ולא ברדיפת העונג המיידי והרגעי. לפיכך, האפיקוראים נראו אולי מוסריים בהשוואה למי שנהגו לחטוא חטאים חמורים. (השווה טיטוס א׳:12.)
דומה למשיחיות?
אילוּ היית חבר בקהילה הקורינתית הקדומה, האם היית מתרשם לטובה מהאפיקוראים? מאחר שנראה היה כי ערכי המוסר של האפיקוראים גבוהים, היו אולי משיחיים שחשבו כי אין סכנה בהתרועעות עימם. אפשר שבחיפוש אחר צידוקים נוספים, מצאו הקורינתים ”הקבלות” בין אמות המידה האפיקוראיות לבין עקרונות דבר־אלוהים.
לדוגמה, האפיקוראים שמרו על מתינות בחיפושם אחר תענוגות. לדידם, העונג הרוחני עולה על הגשמי. מזון האדם אינו חשוב כיחסיו עם הסועד איתו. האפיקוראים אף נמנעו ממעורבות בפוליטיקה ומעבירות בסתר. עד כמה קל היה להניח: ”הם ממש כמונו!”
אך האומנם דמוּ האפיקוראים למשיחיים הקדומים? בהחלט לא. אלה אשר חושיהם הורגלו כראוי, יכלו להבחין בהבדלים משמעותיים (עברים ה׳:14). האם אתה מבחין בהבדלים? הבה נבחן את תורת אפיקורוס.
הצד האפל של האפיקוריזם
כדי לעזור לאנשים להשתחרר מן הפחד מפני האלים ומפני המוות, לימד אפיקורוס שלאלים אין עניין באנושות ואין הם מתערבים בענייני האדם. הוא טען כי האלים לא יצרו את היקום, וכי החיים באו לידי קיום דרך מקרה. האין השקפות אלה מנוגדות מיסודן לאמונה המקראית ב”אלוהים אחד”, הבורא, הדואג לברואיו בני־האדם? (קורינתים א׳. ח׳:6; אפסים ד׳:6; פטרוס א׳. ה׳:6, 7).
אפיקורוס לימד גם שלא ייתכנו חיים לאחר המוות. הדבר סותר, כמובן, את האמונה המקראית בתחיית מתים. למעשה, כשנשא השליח פאולוס את דבריו באריופגוס, סביר להניח שהאפיקוראים היו בין החולקים עליו בעניין התחייה (מעשי־השליחים י״ז:18, 31, 32; קורינתים א׳. ט״ו:12–14).
החלק המסוכן ביותר בפילוסופיית אפיקורוס היה אולי זה שנראה התמים ביותר. הכחשת האמונה בחיים לאחר המוות הביאה אותו לידי מסקנה שעל האדם לנסות להשיג את מירב האושר בחייו הקצרים על הארץ. כאמור, הרעיון לא היה בהכרח לחיות חיי חטא, אלא ליהנות מן ההווה, כי אין עתיד לאחר המוות.
לפיכך, אפיקורוס התנגד לעבירות בסתר כדי להימנע מחשש החשיפה, צל כבד המעיב ללא ספק על האושר בהווה. הוא הטיף למתינות כדי לחסוך את תוצאות ההתענגות המופרזת, מכשול נוסף לאושר עכשווי. הוא גם היה בעד יחסים טובים עם אחרים, משום שיחסי הגומלין שייווצרו יועילו לפרט. מובן שאין רע בהימנעות מחטאים נסתרים, במתינות ובטיפוח קשרי ידידות. אם כן, מדוע היתה פילוסופיית אפיקורוס מסוכנת למשיחיים? מכיוון שמשנתו התבססה על תפיסת עולם חסרת אמונה: ”הבה נאכל ונשתה, כי מחר נמות” (קורינתים א׳. ט״ו:32).
המקרא מלמד, כמובן, כיצד ליהנות מחיים מאושרים בהווה. עם זאת, הוא מייעץ: ”שימרו את עצמכם באהבת האלוהים וחכו לרחמי אדוננו ישוע המשיח לשם חיי עולם” (יהודה 21). אכן, המקרא שם דגש בעתיד הנצחי יותר מאשר בהווה החולף. ייעודו העיקרי של המשיחי הוא שירות אלוהים, ומניסיונו יודע המשיחי שכאשר עבודת אלוהים ניצבת בראש מעייניו, הוא מאושר ושבע נחת. גם ישוע לא התמקד כל כולו בענייניו האישיים, אלא השקיע את כל מרצו, מבלי לבקש את טובת עצמו, בשירות יהוה ובעזרה לזולת. הוא לימד את תלמידיו להיטיב עם הבריות מתוך אהבה אמיתית, בלי לצפות לגמוּל. אין ספק שהמניעים הבסיסיים לאפיקוריזם ולמשיחיות שונים בתכלית (מרקוס י״ב:28–31; לוקס ו׳:32–36; גלטים ה׳:14; פיליפים ב׳:2–4).
סכנה סמויה
למרבה האירוניה, אף שהאפיקוראים יִיחסו חשיבות רבה לאושר, אושרם היה, במקרה הטוב, מועט. בהעדר ”חדוות יהוה”, החיים כונו בפי אפיקורוס ”מתנה מלאת כאב” (נחמיה ח׳:10). מה מאושרים היו המשיחיים הקדומים לעומתם! ישוע לא המליץ על חיי סגפנות אומללים. למעשה, הליכה בעקבותיו היא הדרך להשגת האושר הרב ביותר (מתי ה׳:3–12).
אילוּ היו בקהילה הקורינתית משיחיים שדימו בנפשם שהתרועעות עם אנשים המושפעים מהחשיבה האפיקוראית לא תסכן את אמונתם, הרי שטעות היתה בידם. כשפאולוס כתב את איגרתו הראשונה אל הקורינתים, חלקם כבר איבדו את אמונתם בתחיית המתים (קורינתים א׳. ט״ו:12–19).
אפיקוריזם בימינו?
האפיקוריזם נעלם אומנם מבימת ההיסטוריה במאה הרביעית לספירה, אך יש המאמצים כיום גישה דומה של ’חיה את הרגע’. אמונתם בהבטחת אלוהים לחיי־נצח מועטה או לא קיימת. עם זאת, לחלקם יש ערכי התנהגות גבוהים יחסית.
משיחי עלול להתפתות ליצור קשרים הדוקים עם שכמותם, אולי מתוך הנחה שמידותיהם הטובות מצדיקות ידידוּת איתם. ואולם, אף שאיננו מתנשאים על זולתנו, עלינו לזכור שכל ”חברת אנשים רעים” — כולל אלה שהשפעתם אינה כה גלויה — ”תשחית מידות טובות”.
השקפת העולם האומרת ’חיה את הרגע’ מבצבצת גם בסמינרים לעסקים, ספרי הדרכה, רומנים, סרטים, תוכניות טלוויזיה ומוסיקה. אף שאין היא מעודדת במישרין התנהגות חוטאת, היכולה השקפה חסרת אמונה זו להשפיע עלינו בדרכים ערמומיות? למשל, האם ההתמקדות בהגשמה עצמית יכולה להסיח את דעתנו מהמחלוקת בדבר ריבונות יהוה? האם ייתכן שנתפתה ’לקחת את השירות בקלות’, במקום להיות ”עתירי פועל בעבודתו של האדון”? האם ניתן להוליכנו שולל ולגרום לנו לפקפק בצדקת עקרונותיו של יהוה ובתועלתם? עלינו לעמוד על המשמר לבל ניחשף לאי־מוסריות, לאלימות ולספיריטיזם בוטים וגם להישמר מפני אנשים המושפעים מדרכי החשיבה של העולם! (קורינתים א׳. ט״ו:58; קולוסים ב׳:8).
לכן, הבה נרקום קשרי ידידות בראש ובראשונה עם מי שמצייתים בלב שלם להדרכת יהוה (ישעיהו מ״ח:17). כך תשתפרנה מידותינו הטובות. אמונתנו תתחזק. נהיה מאושרים, ולא רק בהווה, אלא גם בעתיד עם התוחלת לחיי־נצח (תהלים כ״ו:4, 5; משלי י״ג:20).
[תמונה בעמוד 24]
אפיקורוס לימד שלאלים אין עניין באנושות
[שלמי תודה]
Courtesy of The British Museum