חיי כמצורע — מלאי אושר וברכות רוחניות
מפי איזייה אדאגבּוֹנה
גדלתי באקוּר, ניגריה. משפחתי גידלה בטטות, בננות, קַסַווָה וקקאו. אבי לא רצה שאלך לבית־הספר. הוא אמר לי: ”אתה חקלאי. אף אחד לא יבקש ממך לקרוא בטטות”.
אבל רציתי ללמוד לקרוא. לכן, נהגתי בערבים לעמוד סמוך לחלון בית ולהקשיב למורה פרטי שלימד שם כמה ילדים. זה היה ב־1940 בהיותי בן 12 בערך. כשהבחין בי אבי הילדים, צעק עלי וגירש אותי מן המקום. אולם תמיד חזרתי. בימים שהמורה לא הגיע התגנבתי פנימה ועיינתי עם הילדים בספריהם. הם לפעמים השאילו לי אותם. כך למדתי לקרוא.
הצטרפתי למשרתי אלוהים
עם הזמן השגתי את המקרא והקפדתי לקרוא בו לפני השינה. ערב אחד קראתי את מתי פרק י׳, ושם כתוב שתלמידי ישוע יהיו שנואים ויירדפו.
נזכרתי שעדי־יהוה ביקרו אצלנו ולא התייחסו אליהם יפה. לפתע הבזיקה במוחי המחשבה שאולי הם האנשים שעליהם דיבר ישוע. עדי־יהוה ביקרו שוב, והפעם לקחתי חוברת. התחלתי להתרועע עם עדי־יהוה והפכתי מטרה ללעג. אולם ככל שניסו לרפות את ידיי, השתכנעתי יותר ויותר שמצאתי את דת האמת ושִמחתי הלכה וגברה.
מה שהרשים אותי במיוחד היא העובדה שעדי־יהוה, להבדיל מקבוצות דתיות אחרות באיזור מגוריי, לא שילבו בדתם את המנהגים והמסורות של הדת האלילית המקומית. למשל, משפחתי נהגה לפקוד את הכנסייה האנגליקנית, אבל אבי לא הסיר מביתו מזבח לאל היורובה, אוֹגוּן.
לאחר מות אבי הייתי אמור לרשת את המזבח. לא רציתי בו משום שידעתי שלפי המקרא אסור לעבוד אלילים. בעזרת יהוה התקדמתי מבחינה רוחנית ונטבלתי בדצמבר 1954.
צרעת
חודשים מספר לפני כן, באותה שנה, הבחנתי בנפיחות ובאובדן תחושה בכפות רגליי. יכולתי ללכת על גחלים לוהטות ולא להרגיש כאב. לאחר זמן מה הופיעו כיבים על מצחי ועל שפתיי. לא ידענו, אני ומשפחתי, במה חליתי; חשבנו שמדובר באקזמה. פניתי ל־12 עשבונאים כדי שירפאו אותי, ולבסוף אחד מהם אמר לי שזו צרעת.
הבשורה ניחתה עלי כרעם ביום בהיר! הייתי מוטרד ושנתי נדדה. היו לי סיוטים. אבל האמת המקראית והאמונה ביהוה סייעו לי להביט בביטחון אל העתיד.
אמרו לאמי שאם אלך לאורקל (כהן דת) ואקריב קורבנות, יחול שיפור במצבי. לא הייתי מוכן ללכת כי ידעתי שאם אעשה זאת אכעיס את יהוה. כשהבינו שאני עומד בסירובי, הציעו חברותיה של אמי שתיקח אגוז קולה ותיגע בו במצחי. אחר כך תגיש את אגוז הקולה לאורקל והוא ישתמש בו כשיקריב קורבנות בעדי. אמרתי לה שאינני חפץ להשתתף בזה. לבסוף נואשה ממאמציה ולא ניסתה עוד לערב אותי בדת אלילית.
כשפניתי לבית־החולים הגיעה כבר מחלת הצרעת לשלביה המתקדמים. גופי היה מכוסה כיבים. קיבלתי טיפול תרופתי והעור שב בהדרגה לאיתנו.
חשבו שאני מת
אבל בזה לא תם הסיפור. כף רגלי הימנית נפגעה קשות וב־1962 נאלצו לקטוע אותה. לאחר הניתוח נוצרו סיבוכים. הרופאים חשבו שלא אשאר בחיים. כומר מיסיונר לבן הגיע כדי לשאת תפילות שלפני המוות. מרוב חולשה לא יכולתי לדבר, אך אחות אחת אמרה לו שאני עד־יהוה.
הכומר שאל אותי: ”אתה רוצה להפוך לקתולי כדי שתוכל לעלות השמיימה?” צחקתי בלבי. התפללתי ליהוה שיתן לי כוח להשיב. ”לא!”, אמרתי במאמץ רב, והכומר עזב את המקום.
מצבי החמיר ובשלב מסוים הצוות הרפואי חשב שאני מת. הם כיסו את פניי בסדין. לא הועברתי לחדר המתים משום שרופא או אחות היו צריכים לקבוע את מותי. לא היו רופאים בתורנות, והאחיות הלכו כולן למסיבה. לכן השאירו אותי במחלקה במשך כל הלילה. בביקור הרופאים למחרת בבוקר לא ניגשו למיטתי, כי הייתי מכוסה וחשוב כמת. לבסוף מישהו שם לב שה”גופה” שמתחת לסדין זזה!
מצבי השתפר ובדצמבר 1963 הועברתי למרכז הרפואי לטיפול בצרעת שבאַבֶּאוֹקוּטָה, עיר בדרום־מערב ניגריה, מקום מגוריי מאז.
התנגדות לבשורה
כשהגעתי למושבה חסו בה כ־400 מצורעים והייתי העד־יהוה היחידי במקום. כתבתי לחברה ובתגובה הורו לקהילת אקומוג׳ה ליצור עימי קשר. לכן תמיד עמדתי בקשר עם האחים.
עם הַגעתי למושבה התחלתי לבשר. הכומר המקומי לא כל כך אהב את הרעיון והוא דיווח עלי לפקיד הרווחה שפיקח על המחנה. פקיד הרווחה היה אדם מבוגר שהגיע מגרמניה. הוא אמר לי שאין לי זכות ללמד מקרא כי לא הוסמכתי לכך ואין לי תעודה; בהעדר הסמכה אני אלמד דברים לא־נכונים. עוד אמר שאם אמשיך ללמד, יגרשו אותי מהמושבה ולא יתנו לי טיפול רפואי. הוא לא הרשה לי להגיב על דבריו.
אחר כך הוציא צו האוסר ללמוד איתי את המקרא. מי שהתעניינו בבשורה חדלו לבוא אלי.
התפללתי ליהוה בנושא וביקשתי את חוכמתו ואת הכוונתו. ביום ראשון הלכתי לכנסיית הבפטיסטים במושבה אבל לא השתתפתי בטקסים הדתיים. בשלב מסוים הותר לנוכחים לשאול שאלות. הרמתי יד ושאלתי: ”אם כל האנשים הטובים עולים לשמים וכל הרעים הולכים למקום אחר, אז למה כתוב בישעיהו מ״ה:18 שאלוהים יצר את הארץ כדי שישבו בה?”
נשמעו בכנסייה הרבה מלמולים ולחשושים. לבסוף הכומר המיסיונר אמר שנסתרות דרכי האל. בתגובה לדבריו הצגתי את תשובתי לשאלה וקראתי את הפסוקים המציינים ש־000,144 איש יעלו השמיימה, שהרשעים יישמדו ושהצדיקים יחיו לנצח עלי אדמות (תהלים ל״ז:10, 11; ההתגלות י״ד:1, 4).
הכל מחאו כפיים לאות הערכה. הכומר אמר: ”מחאו לו כפיים שוב כי האיש באמת יודע את המקרא”. היו שניגשו אלי לאחר מכן ואמרו: ”אתה בקי יותר מהכומר!”
הלחצים לגרשני נמשכים
תודות לכך שככו הרדיפות, ושוב באו אלי ללמוד את המקרא. אולם, נותרו מתנגדים שלחצו על פקיד הרווחה לסלק אותי. כחודש לאחר מה שאירע בכנסייה, הזמין אותי אליו פקיד הרווחה ואמר: ”מדוע אתה ממשיך לבשר? בארצי לא אוהבים את עדי־יהוה וגם כאן לא. למה אתה עושה לי צרות? האינך יודע שאני יכול לגרש אותך?”
”אדוני”, השבתי, ”אני מכבד אותך משלוש סיבות. ראשית כל, אתה מבוגר ממני והמקרא אומר שיש לכבד אנשי שיבה. הסיבה השנייה שאני מכבד אותך היא שעזבת את ארצך ובאת לכאן כדי לעזור לנו. הסיבה השלישית היא שאתה טוב לב, נדיב ועוזר לאנשים במצוקה. אבל באיזה זכות אתה חושב שאתה יכול לגרש אותי? נשיא המדינה אינו מגרש את עדי־יהוה. המושל המסורתי של המחוז אינו מגרש אותנו. גם אם תגרש אותי מן המחנה, יהוה ימשיך לדאוג לי”.
מעולם לא דיברתי איתו בלשון כל כך חריפה, וניכר על פניו שהתרשם מדבריי. הוא הלך משם בלי לומר מילה. לאחר זמן מה ניגש אליו מישהו והתלונן עלי. הוא ענה לו בתסכול: ”אין לי כוונה להתערב עוד בעניין הזה. אם מפריע לך שהוא מבשר, דבר איתו!”
כיתה ללימוד קרוא וכתוב
באי הכנסייה הבפטיסטית שבמחנה המשיכו להתנגד לפעילות ההטפה שלי. יום אחד עלה במוחי רעיון. ניגשתי לפקיד הרווחה ושאלתי אם אוכל לפתוח כיתה ללימוד קרוא וכתוב. כששאל מה השכר שאדרוש, אמרתי שאלמד בחינם.
הם סיפקו לי כיתה, לוח וגיר והתחלתי ללמד כמה מטופלים לקרוא. למדנו כל יום. בחצי שעה הראשונה לימדתי קריאה אחר כך סיפרתי סיפור מקראי והסברתי אותו. לבסוף קראנו את הסיפור ישירות מן המקרא.
נימוטה היתה אחת התלמידות. היא התעניינה מאוד בנושאים רוחניים ונהגה לשאול שאלות הנוגעות לדת הן בכנסייה והן במסגד. משלא קיבלה תשובות מספקות לשאלותיה באה ושאלה אותי. לבסוף, הקדישה את חייה ליהוה ונטבלה. ב־1966 התחתנו.
רוב חברי הקהילה למדו קרוא וכתוב בכיתה הזו. הרעיון לפתוח כיתה לא בא מחוכמתי; ברכת יהוה הורגשה בבירור. מאז איש לא ניסה למנוע בעדי מלבשר.
אולם־מלכות במחנה
עוד לפני שהתחתנתי עם נימוטה נהגנו להיפגש, ארבעה איש, וללמוד את המצפה. התאספנו במשך שנה בחדר שבו שטפו את פצעי המצורעים. יום אחד ניגש אלי פקיד הרווחה, שעד אז כבר הספקנו להתיידד, ואמר: ”לא טוב שאתם עובדים את אלוהיכם בחדר טיפולים”.
הוא אמר שנוכל להתאסף במחסן נגרים ריק, שברבות הימים הפך לאולם־מלכות. השלמנו את בניית האולם ב־1992 בעזרתם של האחים, תושבי העיר. התמונה שבעמוד 24 מראה שהאולם שלנו הוא מבנה יציב — מטויח וצבוע בעל רצפת בטון וגג חזק.
לבשר לחולי צרעת
זה 33 שנה אני מבשר במושבה לחולי צרעת. איך זה לבשר למצורעים? האמונה הרווחת באפריקה היא שהכל בא מאלוהים. לכן אם מישהו לוקה בצרעת את האשמה איכשהו מטילים על אלוהים. יש שמפאת המחלה שקעו בדיכאון עמוק. אחרים כועסים ואומרים: ”אל תדבר איתי על אל אוהב, רחום וחנון. אם זה היה נכון הייתי מתרפא!” אנחנו קוראים את הכתוב ביעקב א׳:13 ומציינים ש’אלוהים אינו מנסה איש ברע’. אחר כך מסבירים למה אלוהים מרשה שבני אדם ילקו במחלות ומפנים את תשומת לבם להבטחה שנתן אלוהים, שיהיה גן־עדן עלי אדמות ובו איש לא יהיה חולה (ישעיהו ל״ג:24).
רבים מגיבים בחיוב לבשורה הטובה. מאז בואי למחנה רצה יהוה ועזרתי ליותר מ־30 חולי צרעת להגיע לידי הקדשה וטבילה. חלק ניכר מהם נרפאו ושבו לביתם, מקצתם נפטרו. כיום יש לנו 18 מבשרי מלכות, ו־25 איש בערך נוכחים באסיפות בקביעות. אני ואח נוסף משרתים כזקני־קהילה, ויש לנו משרת־עוזר אחד וחלוץ־רגיל אחד. עד כמה אני שמח לראות כל כך הרבה אנשים במחנה משרתים את יהוה בנאמנות! כשהגעתי פחדתי שאהיה לבד, אבל יהוה העניק לי ברכות נפלאות.
אני שמח לשרת את אחיי
מ־1960 ועד לפני חמש שנים נטלתי תרופות נגד צרעת. החלמתי כליל וכן גם חברי קהילה אחרים. הצרעת הותירה בי את חותמה — איבדתי רגל מהברך ומטה ואינני מסוגל ליישר את ידיי — אבל המחלה עברה.
מאחר שהבראתי היו ששאלו אותי למה אני נשאר במחנה ולא חוזר הביתה. יש כמה סיבות שהחלטתי להישאר, אבל הסיבה העיקרית היא שאני רוצה לעזור לאחיי כאן. הטיפול בעדר יהוה מקנה לי שמחה גדולה בהרבה מהשמחה שתעניק לי משפחתי אם אחזור אליה.
אני מאוד מאושר שהיכרתי את יהוה לפני שנודע לי שחליתי בצרעת. לולא כן הייתי מתאבד. התמודדתי עם הרבה קשיים ובעיות במשך השנים אבל לא התרופות הן שחיזקוני, אלא יהוה. אני מביט לאחור ולבי גדוש שמחה; וכשאני חושב על העתיד תחת כנפיה של מלכות אלוהים אני שמח שבעתיים.
[תיבה בעמוד 25]
מהי מחלת הצרעת?
הצרעת בת־זמננו היא מחלה הנגרמת מחיידק שזוהה ב־1873 על־ידי אַרמואֶר הַנסֶן. לאות הוקרה על מחקרו, מכונה הצרעת בפי הרופאים גם בשם ”מחלת הנסן”.
החיידק פוגע בעצבים, בעצמות, בעיניים ובאיברים מסוימים. החולה מאבד תחושה, בעיקר בידיים ובכפות הרגליים. ללא טיפול, עלולה המחלה לגרום לעיוותים קשים בפנים ובגפיים. הצרעת ממיתה רק לעתים רחוקות.
היש תרופה?
מי שלקו בצרעת קלה מתרפאים ללא שום טיפול. מקרים קשים יותר ניתן לרפא בתרופות.
התרופה הראשונה נגד צרעת, שהוכנסה לשימוש ב־1950, פעלה באיטיות ואיבדה בהדרגה את יעילותה משום שהחיידק מחולל הצרעת התחסן בפניה. פותחו תרופות חדשות, ומתחילת שנות ה־80׳, הפך הטיפול הרב־תרופתי (MDT) לטיפול הסטנדרטי בעולם כולו. בטיפול משולבות שלוש תרופות — דַפּסון, ריפַמפּיצין וקלופזימין. הטיפול הרב־תרופתי אומנם מחסל את החיידק, אך אינו מתקן את הנזקים שנגרמו.
הטיפול הרב־תרופתי מרפא את המחלה ביעילות מרבית. כתוצאה מכך צנח מספר חולי הצרעת מ־12 מיליון ב־1985 ל־3.1 מיליון באמצע 1996.
עד כמה מידבקת המחלה?
הצרעת אינה כל כך מידבקת יבנה לרוס כרך 12 עמ׳ 266 . לרוב האנשים מערכת חיסון חזקה דיה להתמודד עם המחלה. מרבית הנדבקים חיו במגע קרוב וממושך עם מי שכבר לקו במחלה.
הרופאים אינם יודעים בוודאות כיצד החיידק חודר לגוף האדם, אבל חושדים שהוא מוצא את דרכו דרך העור או האף.
העתיד
המטרה היא לחסל את הצרעת ”כבעיית בריאות ציבורית” עד שנת 2000. משמע הדבר שמספר מקרי הצרעת בכל חברה לא יעלה על אחד לכל 000,10 איש. כשתשלוט מלכות אלוהים תמוגר המחלה כליל (ישעיהו ל״ג:24).
מקורות: ארגון הבריאות העולמי; הפדרציה הבינלאומית של האגודות למלחמה בצרעת; Manson’s Tropical Diseases, מהדורת 1996.
[תיבה בעמוד 27]
האם הצרעת בת־זמננו היא הצרעת שתוארה במקרא?
ספרי רפואה מגדירים היום את הצרעת במונחים מדויקים; שמו המדעי של החיידק מחולל הצרעת הוא מִיקוֹבַּקטֶריוּם לֶפּרָה (Mycobacterium leprae). המקרא, כמובן, אינו ספר ללימוד רפואה. המילה צרעת מקפלת בתוכה משמעות רחבה בהרבה. למשל, הצרעת במקרא מלוּוה בסיפטומים בולטים לעין שהופיעו לא רק בגוף אלא גם בבגדים ובבתים, דבר שאינו יכול להיגרם על־ידי חיידק (ויקרא י״ג:2, 47; י״ד:34).
יתרה מזו, הסימפטומים שבגוף אדם החולה בצרעת בת־זמננו אינם זהים לתיאור הצרעת של ימי המקרא. יש אומרים שהסיבה להבדל נעוצה בעובדה שאופי המחלות משתנה עם הזמן. אחרים סבורים שהצרעת במקרא מקיפה שורה של מחלות, שאולי כוללות את המחלה הנגרמת על־ידי החיידק מ. לֶפּרָה.
מילון תיאולוגי של הברית החדשה מוסר שהמילה צרעת בעברית וגם מקבילתה ביוונית ”התייחסה למחלה מסוימת, או לקבוצת מחלות. ... לא ניתן לדעת בוודאות אם זו הצרעת בת־זמננו. אולם הזיהוי הרפואי המדויק של המחלה אינו גורע בעינינו מעוצמת סיפורי הריפוי [ריפוי מצורעים בידי ישוע ותלמידיו]”.
[תמונה בעמוד 24]
חברי הקהילה מחוץ לאולם־המלכות שבמחנה המצורעים
[תמונה בעמוד 26]
איזייה אדאגבונה ואשתו, נימוטה