מושל גאה מאבד אימפריה
”ויעש המלך בלשאצר משתה גדול לאלף שריו וישת יין כנגד אלף איש”, כתב דניאל הנביא. אלא שבמהלך המשתה ”השתנה תואר פני המלך ומחשבותיו הבהילוהו. פירקי חלציו הותרו וברכיו רעדו”. עוד ”באותו לילה נהרג בלשאצר, מלך הכשדים”, ואת המלכות קיבל דריווש המדי (דניאל ה׳:1, 6, 30; ו׳:1).
מי היה בלשאצר? מה זיכהוּ בכינוי ”מלך הכשדים”? מה בדיוק היה מעמדו באימפריה הבבלית החדשה? כיצד איבד את האימפריה?
שותף לשלטון או מלך?
דניאל מציג את נבוכדנאצר כאביו של בלשאצר (דניאל ה׳:2, 11, 18, 22). אולם אין מדובר בקשר משפחתי של אב ובן. ריימונד פ. דאוארטי מציין בספרו נבונאיד ובלשאצר (Nabonidus and Belshazzar), שייתכן כי נבוכדנאצר היה סבו של בלשאצר מצד ניטוֹקריס אמו. אפשרות אחרת היא שהואיל ונבוכדנאצר מָלך לפני בלשאצר הוא כונה ”אביו” לשלטון. (השווה בראשית כ״ח:10, 13.) על כל פנים, גלילי חרס שנתגלו במאה ה־19 בדרום עירק, ועליהם כתובות בכתב היתדות, מזהים את בלשאצר כבנו של נבונאיד, מלך בבל.
דניאל פרק ה׳ מתמקד במאורעות שהתחוללו בלילה שבו נפלה בבל ב־539 לפה״ס. לכן אין הוא מספר כיצד קיבל בלשאצר את תפקידו במלוכה. מקורות ארכיאולוגיים שופכים אור על טיב הקשר בין נבונאיד ובין בלשאצר. אלן מילרד, ארכיאולוג ובר־סמכא בשפות השמיות העתיקות, מציין ש”התעודות הבבליות מגלות כי נבונאיד היה שליט תמהוני”. מילרד מוסיף: ”הוא אומנם לא התעלם מאלי בבל, אך... הקדיש תשומת לב רבה מאוד לאל הירח בשתי ערים אחרות, אוּר וחרן. במשך כמה שנים בתקופת שלטונו התגורר בתֵימא, נווה מדבר רחוק בצפון ערב”. נראה כי בחלק ניכר מימי שלטונו לא ישב נבונאיד בבבל בירתו. בהיעדרו הופקד השלטון בפועל בידי בלשאצר.
תעודה כתובה בכתב היתדות המכונה ”סיפורו השירי של נבונאיד” שופכת אור נוסף על מעמדו האמיתי של בלשאצר ומציינת: ”הוא [נבונאיד] הפקיד את ’המחנה’ בידי בכורו, וכל חיילי הארץ שם תחת (פיקודו). הוא ויתר (על הכל), והפקיד בידיו את המלוכה”. אם כן, בלשאצר היה שותף במלוכה.
אך הניתן להחשיב שותף במלוכה למלך? פסל של שליט קדום, שנמצא בשנות ה־70’ בצפון סוריה, מראה שלא היתה זו תופעה נדירה שמושל יכונה מלך, גם אם לאמיתו של דבר לא נשא בתואר כה רם. הפסל היה של מושל גוֹזָן והכתובת שעליו נכתבה באשורית ובארמית. בכתובת האשורית כונה האיש מושל גוזן, ואילו בכתובת הארמית המקבילה כונה מלך. יוצא מכך שהעובדה, שבתעודות הבבליות הרשמיות מכונה בלשאצר בן המלך או יורש העצר ואילו בכתבי דניאל בארמית הוא מכונה מלך, אינה יוצאת דופן.
המלוכה המשותפת של נבונאיד ובלשאצר נמשכה עד נפילת האימפריה הניאו־הבבלית. לכן בליל נפילת בבל לא הציע בלשאצר שדניאל יועלה לדרגת המשנה למלך אלא לדרגת השלישי בממלכה (דניאל ה׳:16).
מושל גאה ובעל ביטחון מופרז
המאורעות האחרונים בימי שלטון בלשאצר מראים שבן מלך זה היה גאה ובעל ביטחון מופרז. הקץ לשלטונו הגיע ב־5 באוקטובר 539 לפה״ס. נבונאיד התבצר בבורסיף לאחר שהובס בידי צבאות מדי ופרס. בבל עצמה היתה נתונה במצור. אך בלשאצר חש כה מוגן בין חומות העיר האדירות, שבאותו לילה עשה ”משתה גדול לאלף שריו”. הרודוטוס, היסטוריון יווני בן המאה החמישית לפה״ס, מוסר כי תושבי העיר ’רקדו והתענגו’.
לעומת זאת, מחוץ לחומות בבל ניצב צבא מדי ופרס דרוך ומוכן. החיילים, בפיקודו של כורש, היטו את מימי נהר הפרת, שזרם במרכז העיר, כדי לצעוד באפיק הנהר אחרי שגובה פני המים יֵרד דייו. הם יעלו במדרון ויחדרו לעיר דרך שערי הנחושת הפתוחים של החומה שלאורך הנהר.
לוּ הבחין בלשאצר בפעילות שהתרחשה מחוץ לעיר, יכול היה לסגור את שערי הנחושת, להעלות את גיבוריו על החומות שעל גדות הנהר וללכוד את האויב. אך כטוב לבו ביין, ציווה בלשאצר היהיר להביא לפניו את כלי בית יהוה. הוא, אורחיו, נשיו ופילגשיו שתו מן הכלים להבעת זלזול והיללו את אלילי בבל. לפתע הופיעה יד פלאית וכתבה כתובת על כותל הארמון. בלשאצר נחרד וקרא לחכמיו לבאר לו את הכתובת. אך הללו ”לא יכלו לקרוא את הכתובת ולהגיד למלך את פישרה”. לבסוף, ”הביאו את דניאל לפני המלך”. נביא יהוה אמיץ זה גילה, בהשראת אלוהים, את משמעות הכתובת הפלאית, וחזה את נפילת בבל בידי מדי ופרס (דניאל ה׳:2–28).
המדים והפרסים כבשו את העיר על נקלה, ובלשאצר לא זכה לראות את אור הבוקר. הוא מת, נבונאיד כנראה הסגיר את עצמו לכורש וכך נפלה האימפריה הניאו־בבלית.
[תמונה בעמוד 9]
דניאל מבאר את הכתובת על אחרית האימפריה הבבלית