גליל חרס ועליו השם בלשאצר
הידעת?
כיצד הארכיאולוגיה מאששת את תפקידו של בלשאצר מבבל?
במשך שנים רבות טענו מבקרי מקרא שהמלך בלשאצר, המוזכר בספר דניאל, לא היה ולא נברא (דנ׳ ה׳:1). הם החזיקו בהשקפה זו מפני שארכיאולוגים לא יכלו למצוא אף ראיה לכך שהוא אכן היה קיים. אולם הדבר השתנה בשנת 1854. מדוע?
באותה שנה קונסול בריטי בשם ג׳. ג׳. טיילור חקר כמה חורבות בעיר העתיקה אוּר, השוכנת בדרום עיראק של ימינו. שם, בתוך מגדל גדול, מצא החוקר כמה גלילי חרס. על הגלילים, שאורך כל אחד מהם כ־10 ס״מ, היה חרות כתב יתדות. הכתובת על אחד הגלילים כללה תפילה לאריכות ימים עבור המלך הבבלי נבונאיד ובכורו בלשאצר. אפילו המבקרים נאלצו להודות: תגלית זו מוכיחה שבלשאצר אכן היה קיים.
אולם המקרא אינו מציין רק שבלשאצר היה קיים, אלא גם שהוא היה מלך. גם כאן הטילו המבקרים ספק. המדען האנגלי בן המאה ה־19 ויליאם טלבוט, לדוגמה, כתב שיש הטוענים ש”בֵּל־שר־אֻצֻר [בלשאצר] שלט במקביל לאביו נבונאיד. אך בעניין זה אין אפילו שמץ של ראיה”.
אולם המחלוקת יושבה כאשר הכתובות על גלילי חרס אחרים חשפו כי אביו של בלשאצר, המלך נבונאיד, שהה בכל פעם למשך שנים אחדות מחוץ לבירה. מה התרחש בהיעדרו? ”כאשר היה נבונאיד בגלות”, מציינת אנציקלופדיה בריטניקה (אנג׳), ”הוא הפקיד בידי בלשאצר את הכתר ואת רוב צבאו”. מכאן שבמהלך אותה תקופה שימש למעשה בלשאצר כשליט שותף בבבל. לפיכך הארכיאולוג והבלשן אלן מילארד ציין שמתאים אפוא ש”ספר דניאל מכנה את בלשאצר ’מלך’”.
עבור משרתי אלוהים העדות העיקרית לכך שספר דניאל מהימן ונכתב בהשראת אלוהים מצויה, כמובן, בין דפי המקרא עצמם (טימ״ב ג׳:16).