ביד יהוה עתים וזמנים
”לא לכם לדעת עתים וזמנים שקבע האב בסמכותו שלו” (מעשי־השליחים א׳:7).
1. כיצד השיב ישוע על שאלות הקשורות למועדים מסוימים ששאלוהו שליחיו ?
”הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות” בנצרות ובכל רחבי העולם תוהים מתי כבר יקיץ הקץ על סדר־דברים מרושע זה וייכון העולם החדש רב־הצדק של אלוהים. היש דבר טבעי מזה? (יחזקאל ט׳:4; פטרוס ב׳. ג׳:13) שליחי ישוע שאלוהו זמן קצר לפני מותו ותחייתו שאלות הקשורות למועדים מסוימים (מתי כ״ד:3; מעשי־השליחים א׳:6). ישוע השיב על שאלותיהם, אך לא סיפק להם נתונים לחישוב תאריכים. במקרה הראשון נתן להם אות מורכב, ובשני אמר כי ’לא להם לדעת עתים וזמנים שקבע האב בסמכותו שלו’ (מעשי־השליחים א׳:7).
2. מדוע נכון לומר שישוע לא תמיד ידע את לוח הזמנים שקבע אביו לגבי המאורעות הצפויים בעת הקץ?
2 ישוע עצמו, בנו יחידו של יהוה, הוא עצמו לא תמיד ידע את לוח הזמנים שקבע אביו. כשניבא על אחרית הימים, הודה בענווה: ”את היום ההוא והשעה אין איש יודע, גם לא מלאכי השמים וגם לא הבן, אלא האב לבדו” (מתי כ״ד:36). הוא היה מוכן לחכות בסבלנות עד אשר יגלה לו אביו את המועד המדויק שבו יושמד סדר־הדברים המרושע.a
3. מה ניתן ללמוד מן התשובות שנתן ישוע לשאלות על מטרת אלוהים?
3 שתי מסקנות עולות מן התשובות שנתן ישוע לשאלות בדבר מועד התרחשותם של מאורעות שיגשימו את מטרת אלוהים. הראשונה, שליהוה יש לוח זמנים. והשנייה, שרק הוא קובע אותו, ומשרתיו אינם יכולים לצפות ממנו למסור להם מראש מה הם בדיוק העתים או הזמנים שקבע.
העתים והזמנים של יהוה
4. מה פירושן של המילים ביוונית שתורגמו ל”עתים” ול”זמנים” במעשי־השליחים א׳:7?
4 מה פירושן של המילים ”עתים” ו”זמנים”? בדברי ישוע שבמעשי־השליחים א׳:7 יש שני היבטים של זמן. משמעות המילה היוונית שתורגמה ל”עתים” היא ”פרק זמן” (ארוך או קצר). ”זמנים” היא תרגומה של מילה שכוונתה מועד קבוע, תקופה מסוימת המאופיינת בהיבטים מסוימים. וו. א. ויין מציין לגבי שתי מילים יווניות אלה: ”במעשי־השליחים א׳:7 ’קבע האב בסמכותו שלו’ הן את העתים (כְרוֹנוֹס) שהן פרקי הזמן, והן את הזמנים (קאירוֹס) שהם תקופות המאופיינות במאורעות מסוימים”.
5. מתי הודיע יהוה לנוח שבכוונתו להשמיד את העולם המושחת, ואיזו משימה כפולה ביצע נוח?
5 אלוהים הקציב לעולם המושחת שלפני המבול, עולם שהושחת בידי בני אדם ומלאכים מרדנים שלבשו גוף בשר ודם, זמן מוגבל — 120 שנה (בראשית ו׳:1–3). אותה עת היה נוח ירא האלוהים בן 480 שנה (בראשית ז׳:6). לא היו לו ילדים, ורק כעבור 20 שנה היה לאב (בראשית ה׳:32). שנים רבות חלפו, ורק לאחר שבני נוח הגיעו לפרקם ונשאו נשים, הודיע אלוהים לנוח כי בכוונתו למגר את הרֶשע מן הארץ (בראשית ו׳:9–13, 18). גם אז לא גילה לו יהוה את המועד שקבע לעשות כן, אף שכבר הטיל על נוח משימה כפולה: לבנות תיבה ולבשר לבני־דורו (בראשית ו׳:14; פטרוס ב׳. ב׳:5).
6. (א) כיצד הוכיח נוח שהוא מותיר את גורם הזמן בידי יהוה? (ב) כיצד נוכל לחקות את דוגמת נוח?
6 ’נוח עשה ככל אשר ציווה אותו אלוהים’ במשך עשרות שנים, אולי אף יובל שנים. הוא עשה כן ”מתוך אמונה”, מבלי לדעת תאריך מדויק (בראשית ו׳:22; עברים י״א:7). יהוה לא מסר לו את המועד המדויק שבו יחל המבול, אלא שבעה ימים קודם לכן (בראשית ז׳:1–5). ביטחונו המלא של נוח ביהוה ואמונתו השלימה הם שאיפשרו לו להותיר את גורם הזמן בידי יהוה. אין ספק שנוח היה אסיר תודה ליהוה כשחסה בצל כנפיו בשעת המבול וכשיצא מן התיבה לארץ מטוהרת. גם אנו מקווים להינצל כמותו. האין זה מן הראוי אפוא, שאמונתנו באלוהים תהא כאמונתו?
7, 8. (א) כיצד התפתחו האומות ומעצמות העולם? (ב) באיזה מובן ”יעד [יהוה] זמנים קבועים וקבע את גבולות מושבם” של בני האדם?
7 רוב צאצאי נוח נטשו את עבודת יהוה האמיתית לאחר המבול. הם החלו לבנות עיר ומגדל לפולחן כזב משום שרצו להישאר במקום אחד. יהוה החליט שהגיעה העת להתערב. הוא בלבל את שפתם ’והפיץ... אותם משם [מבבל] על פני כל הארץ’ (בראשית י״א:4, 8, 9). קבוצות האנשים דוברי השפות השונות התפתחו אחרי כן לאומות. חלקן חברו לאומות אחרות והיו למעצמות אזוריות ואף למעצמות עולם (בראשית י׳:32).
8 למימוש מטרתו קבע אלוהים מדי פעם גבולות לאומיים ומתי אומה זו או אחרת תזכה לעליונות או תשלוט כמעצמה עולמית (בראשית ט״ו:13, 14, 18–21; שמות כ״ג:31; דברים ב׳:17–22; דניאל ח׳:5–7, 20, 21). השליח פאולוס דן בהיבט זה של העתים והזמנים שקבע יהוה, באומרו למשכילי אתונה היוונים: ”האל אשר עשה את העולם וכל אשר בו... מאדם אחד הוא יצר את כל עממי בני אדם להושיבם על פני כל הארץ, ויעד זמנים קבועים וקבע את גבולות מושבם” (מעשי־השליחים י״ז:24, 26).
9. כיצד ’משנה יהוה את העתים ואת הזמנים’ לגבי המלכים?
9 אין בזה לומר שיהוה אחראי לכל הכיבושים והשינויים הפוליטיים שבקרב האומות. ברם, הוא יכול להתערב בנעשה כל אימת שירצה לעשות כן למימוש מטרתו. לכן, דניאל הנביא, שחזה בנפילת המעצמה העולמית בבל ובעליית מדי ופרס, אמר על יהוה: ”הוא משנה את העתים ואת הזמנים, מעביר מלכים ומקים מלכים, נותן חוכמה לחכמים ודעת ליודעי בינה” (דניאל ב׳:21; ישעיהו מ״ד:24 עד מ״ה:7).
’קָרַב המועד’
10, 11. (א) כמה זמן מראש קבע יהוה את המועד לשחרור צאצאי אברהם מן העבדות? (ב) מה מלמד שבני ישראל לא ידעו בדיוק מתי יגאל אותם אלוהים?
10 יותר מארבע מאות שנה מראש קבע יהוה באיזו שנה ישפיל את מלכה של מצרים, המעצמה העולמית דאז, וישחרר את צאצאי אברהם מן השעבוד. הוא גילה את מטרתו לאברהם והבטיח: ”ידוֹע תדע כי גֵר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום, ועינו אותם ארבע מאות שנה. וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול” (בראשית ט״ו:13, 14). סטפנוס דיבר על תקופה זו בת 400 השנה, כשסיכם את תולדות ישראל לפני הסנהדרין: ”כשקָרַב מועד קיום ההבטחה שנשבע אלוהים לאברהם, גדל העם והתרבה במצרים, עד שקם מלך־חדש אשר לא־ידע את־יוסף” (מעשי־השליחים ז׳:6, 17, 18).
11 הפרעה החדש שִעבד את בני ישראל. ייתכן מאוד שבאותם ימים הועברו ההבטחות שהבטיח יהוה לאברהם מדור לדור בעל פה או בכתב, שכן משה טרם כתב את ספר בראשית. על כל פנים, נראה שלא היה די במידע שבידי בני ישראל כדי לחשב את מועד גאולתם המדויק. אלוהים ידע מתי יגאל אותם, אך מן הסתם לא הודיע זאת לבני ישראל הסובלים. הן כתוב: ”ויהי בימים הרבים ההם וימָת מלך מצרים, וייאנחו בני־ישראל מן העבודה ויזעקו, ותעל שַוְעָתם אל האלוהים מן העבודה. וישמע אלוהים את נאקתם, ויזכור אלוהים את בריתו את אברהם, את יצחק ואת יעקב. ויַרא אלוהים את בני־ישראל, ויֵדע אלוהים” (שמות ב׳:23–25).
12. כיצד הראה סטפנוס שמשה פעל לפני העת שקבע יהוה?
12 סיכום חייו של משה מפי סטפנוס תומך במסקנה שבני ישראל לא ידעו מתי בדיוק יזכו לגאולה. ”כשמלאו לו ארבעים שנה עלה על לבו לפקוד את אחיו בני ישראל. כראותו איש אחד מוּכה הגן עליו ונקם את נקמתו של הנפגע בהמיתו את המצרי. הוא חשב שאחיו יבינו כי על־ידיו יתן להם אלוהים תשועה, אלא שהם לא הבינו” (מעשי־השליחים ז׳:23–25). במקרה זה פעל משה 40 שנה לפני עתו של אלוהים. סטפנוס ציין כי משה נאלץ לחכות 40 שנה עד אשר ’נתן אלוהים תשועה לישראל על־ידיו’ (מעשי־השליחים ז׳:30–36).
13. במה דומה מצבנו לזה של בני ישראל לפני גאולתם ממצרים?
13 אף ש”קָרַב מועד קיום ההבטחה” ויהוה כבר קבע את השנה לכך, היה על משה וכל ישראל להאמין ולחכות לבוא המועד, מבלי שיכלו כנראה לחשבו מראש. גם אנו משוכנעים שקרֵבה גאולתנו מסדר־דברים מרושע זה. ברור לנו שאנו חיים ב”אחרית הימים” (טימותיאוס ב׳. ג׳:1–5). האין עלינו להוכיח את אמונתנו ולהמתין לעת שיעד יהוה ליומו הגדול? (פטרוס ב׳. ג׳:11–13) בבוא העת נוכל לשיר, כמשה וכבני ישראל, שיר גאולה נפלא לתהילת יהוה (שמות ט״ו:1–19).
”כאשר מלאה העת”
14, 15. מניין לנו שאלוהים קבע את עת בואו של בנו אל הארץ, ולְמה ציפו בדריכות הנביאים ואפילו המלאכים?
14 יהוה קבע מתי בדיוק יבוא בנו יחידו אל הארץ כמשיח. פאולוס כתב: ”כאשר מלאה העת שלח אלוהים את בנו, ילוד אשה וכפוף לתורה” (גלטים ד׳:4). כך התגשמה הבטחת אלוהים לשלוח זרע — ”שילוֹ; ולו יקהת עמים” (בראשית ג׳:15; מ״ט:10).
15 נביאי אלוהים, ואפילו מלאכים, ציפו בדריכות ל”זמנים” מסוימים — למועד שבו יבוא המשיח אל הארץ ויסלול את הדרך לישועת החוטאים. פטרוס אמר: ”את הישועה הזאת חקרו ודרשו הנביאים שניבאו על החסד המיועד לכם. הם חקרו מה העת והנסיבות שהודיעה רוח המשיח אשר בקרבם, כשהעידה מראש על סבלות המשיח ועל הכבוד והתפארת שיבואו אחריהן... דברים אשר מלאכים נכספים להשקיף אל תוכם” (פטרוס א׳. א׳:1–5, 10–12).
16, 17. (א) בעזרת איזו נבואה עזר יהוה ליהודים בני המאה הראשונה לצפות למשיח? (ב) כיצד השפיעה נבואת דניאל על ציפיית היהודים למשיח?
16 יהוה ניבא ביד דניאל הנביא, איש בעל אמונה איתנה כסלע, על תקופה בת ’שבעים שָׁבועים’. נבואה זו נועדה לאפשר ליהודי המאה הראשונה לדעת שקרֵבה ביאת המשיח המובטח. בנבואה נאמר: ”מן מוצָא דבר להשיב ולבנות ירושלים עד משיח נגיד, שָׁבועים שבעה ושָׁבועים שישים ושניים” (דניאל ט׳:24, 25). רוב החוקרים היהודים, הקתולים והפרוטסטנטים תמימי־דעים שה”שָׁבועִים” המוזכרים בפסוק הם שבועות של שנים. מניין 69 ה”שָׁבעִים” (483 שנים) שבדניאל ט׳:25 החל ב־455 לפה״ס, השנה שבה נתן ארתחשסתא, מלך פרס, רשות לנחמיה ”להשיב ולבנות ירושלים” (נחמיה ב׳:1–8). מִנְיָן השבועים הסתיים כעבור 483 שנה, בשנת 29 לספירה, השנה שבה נטבל ישוע, נמשח ברוח־הקודש והיה למשיח (מתי ג׳:13–17).
17 ספק אם היהודים במאה הראשונה ידעו את המועד המדויק שבו מסתיימות 483 השנים. אך כאשר החל יוחנן המטביל בפעילותו, ”העם היה שרוי בציפייה והכל מהרהרים בלבם על יוחנן שמא הוא המשיח” (לוקס ג׳:15). יש חוקרי מקרא המקשרים ציפייה זו לנבואת דניאל. מתיו הנרי כתב בביאור לפסוק זה: ”נאמר לנו כאן... ששירותו של יוחנן והטבילה שהטביל סיפקו לאנשים שעת כושר להגות במשיח ולחשוב שהוא עומד בפתח. ... שבעים השבועים שבדניאל עמדו להסתיים”. הספר מנוּאל בּיבּליק (צרפתית) מאת ויגוּרוּ, בַּקְווֵס ובְּרָסָק מציין: ”אנשים ידעו ששבעים שבועות של שנים שקבע דניאל עמדו להסתיים; איש לא הופתע למשמע הכרזתו של יוחנן המטביל שמלכות אלוהים קרֵבה”. אבא הלל סילבר, חוקר יהודי, כתב שלפי ”הכרונולוגיה שהיתה נפוצה” באותם ימים, ”היתה ציפייה לביאת המשיח ברבע השני של המאה הראשונה לספירה”.
לא חישובי זמנים אלא מאורעות
18. אף שנבואת דניאל עזרה ליהודים לזהות את מועד ביאת המשיח, מה היתה העדות המשכנעת מכל שישוע הוא המשיח?
18 הכרונולוגיה הקנתה כנראה לעם היהודי מושג כללי לגבי מועד ביאת המשיח, אך מאורעות מאוחרים יותר מעידים שלא היה בה כדי לשכנע את רוב היהודים שישוע הוא המשיח. פחות משנה לפני מותו, שאל ישוע את תלמידיו: ”מה אומר עלי העם, מי אני?” השיבו: ”יש אומרים, ’יוחנן המטביל’, יש אומרים, ’אליהו’, ואחרים אומרים שאחד הנביאים הקדמונים קם לתחייה” (לוקס ט׳:18, 19). אין כל עדות שישוע ציטט את נבואת דניאל על השבועות הסמליים כדי להוכיח שהוא המשיח. אבל פעם אחת אמר: ”יש לי עדות גדולה מעדות יוחנן, שכן המעשים שנתן לי האב להשלימם — אותם המעשים אשר אני עושה — מעידים עלי שהאב שלחני” (יוחנן ה׳:36). לא חשיפת הכרונולוגיה היא שהעידה כי ישוע הוא המשיח ששלח אלוהים, אלא הטפתו, הנסים שחולל והאירועים סביב מותו (החשיכה הפלאית, קריעת פרוכת המקדש ורעידת האדמה) (מתי כ״ז:45, 51, 54; יוחנן ז׳:31; מעשי־השליחים ב׳:22).
19. (א) כיצד יכלו המשיחיים לדעת שחורבן ירושלים קרוב? (ב) מדוע עדיין נדרשה מן המשיחיים הקדומים שנסו מירושלים אמונה עזה?
19 לאחר מות ישוע לא קיבלו המשיחיים הקדומים נתונים כלשהם לחישוב מועד קצו הקרב של סדר־הדברים היהודי. נכון שבנבואת דניאל על השבועות הסמליים הוזכרה השמדת סדר־דברים זה (דניאל ט׳:26, 27). אך השמדה זו נועדה להתחולל לאחר תום ’שבעים השָׁבועים’ (455 לפה״ס עד 36 לספירה). יוצא מכך, שלאחר 36 לספירה, השנה שבה ראשוני הנוכרים נעשו תלמידי ישוע, לא יכלו עוד המשיחיים לדלות נתונים כרונולוגיים מדניאל פרק ט׳. המשיחיים הבינו שסדר־הדברים היהודי עומד לבוא אל קִצו לא מתוך הכרונולוגיה אלא בגלל המאורעות. מאורעות אלה, שחזה ישוע, התקרבו לשיאם ב־66 לספירה, כשתקפו לגיונות רומא את ירושלים ונסוגו. זו היתה שעת כושר למשיחיים הנאמנים והעירניים בירושלים וביהודה ’לנוס אל ההרים’ (לוקס כ״א:20–22). לא היו להם ציוני דרך כרונולוגיים ולכן לא ידעו מתי תיחרב ירושלים. נדרשה מהם אמונה עזה ביותר כדי לעזוב את בתיהם, משקיהם ובתי־המלאכה שלהם ולא לשוב במשך כארבע שנים לירושלים. ב־70 לספירה חזרו צבאות רומא ומחו את סדר־הדברים היהודי (לוקס י״ט:41–44).
20. (א) במה מועילות לנו דוגמתם של נוח, משה והמשיחיים בני המאה הראשונה שחיו ביהודה? (ב) במה יעסוק המאמר הבא?
20 כיום נוכל להותיר בידי יהוה את העתים והזמנים בלב שקט, כשם שעשו נוח, משה והמשיחיים בני המאה הראשונה שחיו ביהודה. אנו משוכנעים שימינו הם עת הקץ ושגאולתנו קרובה, לא רק על־סמך חישובים כרונולוגיים אלא על־סמך המאורעות המציאותיים המגשימים את נבואות המקרא. זאת ועוד, העובדה שאנו חיים בעת נוכחותו של המשיח אינה פוטרת אותנו מן הצורך להאמין ולעמוד על המשמר. עלינו להמשיך לחיות בציפייה דרוכה למאורעות המרגשים שנחזו בכתבי־הקודש, ובזאת יעסוק המאמר הבא.
[הערת שוליים]
a ראה חוברת המצפה מ־1 באוגוסט 1996, עמודים 30, 31.
שאלות חזרה
◻ מה אמר ישוע לשליחיו על העתים והזמנים שקבע יהוה?
◻ כמה זמן מראש ידע נוח את המועד שבו יחל המבול?
◻ מה מלמד שמשה ובני ישראל לא ידעו בדיוק מתי יגאל אותם אלוהים ממצרים?
◻ במה מועילות לנו דוגמאות מקראיות באשר לעתים ולזמנים שקבע יהוה?
[תמונה בעמוד 11]
מתוך אמונה הותיר נוח את גורם הזמן בידי יהוה