תרבויות מקומיות ועקרונות משיחיים — האם הם עולים בקנה אחד?
סטיבן, עד־יהוה מצפון אירופה, החל את שליחותו בארץ אפריקנית. הוא טייל בעיר בנחת בלוויית אח מקומי והנה לתדהמתו אחז האח בידו.
הרעיון ללכת יד ביד עם גבר ברחוב הומה אדם הרתיע את סטיבן. בתרבותו יש לדבר קונוטציה של הומוסקסואליות (רומים א׳:27). אלא שהאח האפריקני ראה בזה מחווה של ידידות ותו לא. דחיית היד פירושה דחיית הידידות.
מדוע הבדלי תרבות צריכים לעניין אותנו? ראשית כל, מפני שמשרתי יהוה משתוקקים למלא את התפקיד שהטיל עליהם אלוהים, כלומר, ’לעשות תלמידים מאנשי כל הגויים’ (מתי כ״ח:19, ע״ח). לביצוע המשימה, יש שעברו לשרת במקומות שבהם רב הצורך במבשרים. כדי להצליח בסביבתם החדשה עליהם להכיר את התרבויות השונות ולהסתגל אליהן. רק אז יוכלו לעבוד בשיתוף פעולה עם אחיהם ואחיותיהם לאמונה ולהתייעל בפעילות ההטפה.
יתרה מזו, בעולמנו הסוער רבים נמלטים, מטעמים פוליטיים או כלכליים, מארצות מצוקה ומתיישבים בארצות אחרות. לכן, בהביאנו את הבשורה לאותם תושבים חדשים גדולים הסיכויים שניתקל במנהגים חדשים (מתי כ״ב:39). חשיפתנו הראשונית לאורחות חיים שונים עלולה ליצור בנו תחושת בלבול בעניין המנהגים החדשים.
סוגיות ברורות
התרבויות שזורות במארג החברה האנושית. לפיכך, תהא זו ברכה לבטלה להיות ”צדיק הרבה” ולנתח כל מנהג קטן כדי לפסוק אם הוא עולה בקנה אחד עם עקרונות המקרא (קהלת ז׳:16).
מאידך, יש להבחין אילו מנהגים מקומיים מתנגשים בעליל עם עקרונות אלוהים. אין זו, בדרך כלל, משימה קשה מפני שדבר־אלוהים נועד ”לתיקון” (טימותיאוס ב׳. ג׳:16). למשל, ריבוי נשים נהוג בכמה ארצות, אבל משיחי אמיתי יודע, שלפי המקרא רשאי הגבר להיות בעל אשה אחת בלבד (בראשית ב׳:24; טימותיאוס א׳. ג׳:2).
בדומה לכך, משיחי אמיתי לא יקיים מנהגי אבלות שמטרתם להרחיק רוחות רעות או שביסודם מונחת האמונה בנפש בת אלמוות. יש המקטירים קטורת או נושאים תפילות לכבוד המת כדי להדוף רוחות רעות. אחרים מקיימים טקסי ליל שימורים לכבוד המת או קבורה שנייה כדי לסייע למנוח להיערך לחיים ב’עולם הבא’. אלא שהמקרא מלמד כי המת ’אינו יודע מאומה’ ועל כן אינו יכול להועיל או להזיק לאיש (קהלת ט׳:5; תהלים קמ״ו:4).
כמובן, קיימים מנהגים רבים העולים בקנה אחד עם דבר־אלוהים. עד כמה מחמם את הלב למצוא תרבויות שבהן הכנסת אורחים עודנה ערך עליון, ונהוג לקדם בברכה אדם זר ובמקרה הצורך אף לפתוח לפניו את הבית! כשאתה זוכה ליחס כזה, האינך חפץ להשיב באותו מטבע? אם תעשה כן תשוּפר אישיותך המשיחית (עברים י״ג:1, 2).
מי מאיתנו אוהב לחכות? בארצות מסוימות זו תופעה נדירה משום שהדייקנות נתפסת כדבר חשוב. המקרא מוסר שיהוה הוא אל של סדר (קורינתים א׳. י״ד:33). על כן, קבע ’יום ושעה’ לשים קץ לרשע, והוא מבטיחנו שאירוע זה ”לא יאחר” (מתי כ״ד:36; חבקוק ב׳:3). תרבויות המטיפות לדייקנות סבירה מסייעות לנו להיות מסודרים ולגלות כבוד לאחרים ולִזְמנם, וכך לנהוג לפי עקרונות המקרא (קורינתים א׳. י״ד:40; פיליפים ב׳:4)
מנהגים תמימים
יש מנהגים התואמים בבירור את אורח החיים המשיחי ויש שלא. אך מה באשר למנהגים שלא ניתן לסווגם כטובים או רעים? רבים הם המנהגים התמימים, או הלא־מזיקים, והתייחסותנו אליהם עשויה להעיד על איזון רוחני.
לדוגמה, יש דרכים רבות לקדם אדם בברכה — לחיצת יד, קידה, נשיקה או חיבוק. כמו כן, קיימת קשת רחבה של מנהגים המכתיבים נימוסי שולחן. בארצות מסוימות נהוג לאכול מצלחת או מקערה משותפת. הגיהוק בכמה ארצות הוא סימן מקובל — ואף רצוי — להבעת הערכה, ואילו בארצות אחרות לא יאה לגהק והדבר ייחשב לחוסר נימוס משווע.
במקום להחליט אילו ממנהגים ניטרליים אלו מוצאים או אינם מוצאים חן בעיניך, התמקד באימוץ הגישה הנכונה כלפיהם. העצה המקראית שערכה נצחי היא ’לא לעשות דבר מתוך תחרות, אף לא מתוך כבוד שווא, אלא בנמיכות רוח יחשוב איש איש את רעהו לנכבד ממנו’ (פיליפים ב׳:3). דברים דומים כתבה אלינור בויקין בספרה בדרך זו, בבקשה — ספר על נימוסים (This Way, Please—A Book of Manners): ”עליך להיות בראש ובראשונה טוב לב”.
הענווה לא תרשה לנו לזלזל במנהגי הזולת. אדם עניו חפץ ללמוד על אורחות החיים של בני אדם אחרים, להסתגל למנהגיהם ולטעום ממאכליהם, ולא להירתע ולהביט בחשדנות בכל דבר שנראה שונה. הפתיחות והנכונות מצדנו לנסות דרכים חדשות מחמיאות למארח או לרֵעינו הזרים. גם לנו תצמח תועלת מכך משום שלא יהיה צר המקום בלבבנו ואופקינו יתרחבו (קורינתים ב׳. ו׳:13).
אם המנהג מעכב את ההתקדמות הרוחנית
מה עלינו לעשות במקרה שניתקל במנהגים אשר במהותם אינם מתנגשים עם המקרא, אך אינם תורמים להתקדמות הרוחנית? בכמה ארצות, למשל, נוטות הבריות לדחיינות. התייחסות קלילה זו לחיים עשויה להפחית מתחים, אבל תקשה עלינו, מן הסתם, ’למלא’ את שירותנו (טימותיאוס ב׳. ד׳:5).
כיצד נוכל לעודד אחרים שלא לדחות ל”מחר” דברים חשובים? זכור ש”עליך להיות בראש ובראשונה טוב לב”. מתוך לב שופע אהבה ניתן לשמש דוגמה ולהסביר באדיבות מדוע לא כדאי לדחות למחר פעולות שיש לבצען היום (קהלת י״א:4). בו בזמן, יש להיזהר פּן נרמוס את האמון והביטחון ההדדיים לטובת היעילות. אם העצות אינן מתקבלות מייד, אל לנו לכפות אותן על אחרים ולהוציא עליהם את תסכולנו. האהבה לעולם קודמת ליעילות (פטרוס א׳. ד׳:8; ה׳:3).
התחשבות בטעם המקומי
עלינו לוודא שכל הצעה שנעלה ניצבת על קרקע מוצקה ואין בה ניסיון לכפות את טעמנו האישי. קיים, למשל, מגוון רחב של סגנונות לבוש. באזורים רבים יאה לגבר לבשר את הבשורה כשהוא לבוש עניבה. לעומת זאת, בארצות טרופיות עשוי הדבר להיראות כפורמליות מוגזמת. ההעדפה המקומית בלבוש היאה לאיש עסקים הבא במגע עם הציבור יכולה לשמש קו מנחה רב תועלת. ”שכל בריא” יתרום תרומה הכרחית לעמדתנו בסוגיית הלבוש הרגישה (טימותיאוס א׳. ב׳:9, 10, ע״ח).
נניח שמנהג זה או אחר אינו לרוחנו, מה אז? האם יש לדחות אותו לאלתר? לאו דווקא. מנהג הגברים ללכת יד ביד, שהוזכר קודם לכן, מקובל לחלוטין באותה חברה אפריקנית. כשהבחין השליח כי גם גברים אחרים צועדים יד ביד הוקל לו.
במסעות ההטפה הארוכים שלו ביקר השליח פאולוס בקהילות שחבריהן באו מכל מיני רקעים. אין ספק שהיו ניגודי תרבות רבים. משום כך, פאולוס הסתגל למנהגים השונים ככל יכולתו, ועם זאת דבק בעקרונות המקרא. ”אני הכל למען הכל”, אמר, ”כדי שאושיע לפחות כמה מהם” (קורינתים א׳. ט׳:22, 23; מעשי־השליחים ט״ז:3).
להלן מספר שאלות רלוונטיות שיעזרו לנו להחליט איך להתייחס למנהגים חדשים. אם נאמץ מנהג מסוים — או נדחה אותו — איזה רושם נעשה על המתבוננים מן הצד? האם הם יימשכו לבשורת המלכות בראותם שאנו משתדלים להשתלב בתרבותם? מצד שני, אם נסגל לעצמנו מנהג מקומי מסוים, היש חשש ש’שירותנו יהיה לשמצה’? (קורינתים ב׳. ו׳:3).
אם ברצוננו להיות ”הכל למען הכל” ייתכן שנידרש לעקור מתוכנו כמה השקפות המושרשות בנו עמוק בשאלה מה הולם ומה לא־הולם. הדרך ”הנכונה” ו”הלא־נכונה” לעשות דבר תלויה פעמים רבות במקום מגורינו. ולכן, בעוד שבארץ אחת גברים האוחזים ידיים מביעים ידידות, בארצות רבות אחרות יגרע הדבר מבשורת המלכות.
יש עוד מנהגים המקובלים באזורים שונים, וחלקם מתאימים אולי גם למשיחיים, אלא שהם דורשים מאיתנו משנה זהירות.
היזהר לבל תחצה את הגבול!
ישוע המשיח אמר, שאף שתלמידיו אינם יכולים להילקח מן העולם, אל להם להיות ”חלק מן העולם” (יוחנן י״ז:15, 16, ע״ח). לעתים קשה למתוח את הגבול בין מה שנחשב לחלק בלתי נפרד מן העולם שבידי השטן לבין מה שנחשב בסך הכל לתרבות. לשם דוגמה, מוסיקה וריקודים רווחים כמעט בכל תרבות, ובארצות מסוימות מייחסים להם חשיבות רבה מן הרגיל.
החלטתנו בנידון עלולה בנקל להתבסס יותר על הרקע שלנו מאשר על סיבות מקראיות מוצקות. אלכס, אח גרמני, נשלח לספרד. במקום מגוריו הקודם הריקודים אינם פופולריים כל כך, ואילו בספרד הריקודים הם חלק מן התרבות. כשראה לראשונה אח ואחות רוקדים ריקוד מקומי קצבי בא במבוכה. האם הריקוד פסול ועולמי? האם יתפשר על עקרונותיו אם ישלים עם מנהג זה? אלכס למד שאפילו שהמוסיקה והריקודים היו זרים לו, אין לו שום סיבה להניח שאחיו ואחיותיו הספרדים מתפשרים על עקרונותיהם המשיחיים. ההבדל התרבותי אחראי למבוכתו.
לעומת זאת, אמיליו, הנהנה לרקוד ריקודים ספרדיים מסורתיים, מבין שקיימת סכנה. ”שמתי לב שסוגי ריקודים רבים מצריכים מגע צמוד בין בני הזוג”, הסביר. ”בתור רווק ברור לי שהדבר עלול להשפיע על הרגשות של לפחות אחד השותפים לריקוד. לעתים הריקוד מנוצל כדרך להביע חיבה למישהו שמוצא חן בעיניך. מוסיקה בריאה ומגע פיסי מינימלי הם מקור הגנה. אני חייב להודות, שכאשר קבוצת אחים ואחיות רווקים הולכים לרקוד קשה לשמור על אווירה תיאוקרטית”.
איננו רוצים לנצל את תרבותנו כאמתלה להתנהגות עולמית. לשירה ולריקודים היה מקום בתרבות של בני ישראל, ולאחר ששוחררו ממצרים וחצו את ים סוף חגגו בשירה ובמחולות (שמות ט״ו:1, 20). אלא שמוסיקה ושירה זו היו שונות משל העולם עובד־האלילים שסבב אותם.
למרבה הצער, כשהמתינו למשה שירד מהר סיני איבדו בני ישראל את סבלנותם, הקימו עגל זהב ולאחר שאכלו ושתו ’קמו לצחק’ (שמות ל״ב:1–6). קול שירתם הטריד את משה ויהושע (שמות ל״ב:17, 18). בני ישראל חצו את ה”גבול”, וסגנון השירה והריקודים שיקף את העולם עובד־האלילים שסבב אותם.
בדומה לכך, מוסיקה וריקודים עשויים להיות מקובלים במקומותינו ולא לפגוע במצפונם של אחרים. אך אם מעמעמים את האורות, מוסיפים אורות מהבהבים ומוסיקה בעלת קצב שונה, עלולים הריקודים, שקודם לכן נחשבו למקובלים, לשקף את רוח העולם. יהיו שיאמרו, ”זו התרבות שלנו”. אהרון תירץ את מעשיו בדרך דומה כשנתן ידו לצורות אליליות של בידור ופולחן והגדירן בטעות כ”חג ליהוה”. תירוץ עלוב זה לא החזיק מים, והתנהגות העם תוארה כ”שמצה בקמיהם” (שמות ל״ב:5, 25).
יש מקום לתרבות
מנהגים אקזוטיים עשויים בתחילה להרתיע אותנו אך לא כולם פסולים בהכרח. בעזרת ’חושינו המורגלים’ יעלה בידנו לדעת אילו מנהגים עולים בקנה אחד עם העקרונות המשיחיים (עברים ה׳:14). אם ננהג בטוב לב ומתוך אהבת הרֵע נדע איך להגיב למנהגים תמימים.
בהטפת בשורת המלכות בסביבתנו או באזורים מרוחקים תסייע לנו התייחסות מאוזנת כלפי מגוון התרבויות להיות ”הכל למען הכל”. וככל ששלל התרבויות יתקבל אצלנו בברכה יהפכו חיינו לחיים עשירים, ססגוניים ומרתקים.
[תמונה בעמוד 20]
ברכות שלום משיחיות מוצאות ביטוי בדרכים הולמות רבות
[תמונה בעמוד 23]
השקפה מאוזנת בנושא התרבויות המגוונות תוביל לחיים עשירים וססגוניים