הישמר ממנהגים המכעיסים את אלוהים

בחצר קטנה תחת השמש האפריקנית היוקדת מוטל ארון קבורה פתוח.‏ בעוד האבלים צועדים על פני הארון ומביעים את יגונם,‏ נעמד אדם קשיש.‏ בעיניים מלאות צער הוא רוכן לעבר פני המנוח ואומר:‏ ”‏מדוע לא אמרת לי שאתה הולך?‏ למה עזבת אותי ככה?‏ כעת שחזרת,‏ האם תמשיך לעזור לי?‏”‏

באזור אחר באפריקה מגיח תינוק אל אוויר העולם.‏ אסור לאיש לראותו.‏ רק כעבור זמן מה חושפים את התינוק לעיני הציבור ונותנים לו שם על־פי כללי הטקס המקובלים.‏

יש שיראו בדיבור אל המתים או בהסתרת תינוק מעיני אחרים התנהגות מוזרה.‏ ואולם,‏ בתרבויות ובחברות מסוימות ההתנהגות והתפיסות ביחס למוות וללידה מושפעות מן האמונה האיתנה,‏ שהמתים אינם באמת מתים,‏ אלא חיים ובעלי תודעה.‏

זו אמונה שורשית מאוד השזורה במארג המנהגים והטקסים הנוגעים כמעט לכל היבטי החיים.‏ לדוגמה,‏ מיליונים מאמינים ששלבים חשובים בחיי האדם — כמו לידה,‏ התבגרות מינית,‏ נישואין,‏ הולדת ילדים ומוות — הם חלק ממסדרון המוביל אל עולמם הרוחני של האבות.‏ הדעה היא שבעולם הרוחני המת מוסיף למלא תפקיד פעיל בחיי השאירים.‏ בנוסף לכך,‏ בכוחו להמשיך במחזור החיים באמצעות לידה מחדש.‏

כדי להבטיח מעבר חלק בין כל שלבי המחזור,‏ נערכים מנהגים וטקסים רבים.‏ המנהגים הללו נגזרים מתוך האמונה שמשהו בתוכנו שורד לאחר המוות.‏ משיחיים אמיתיים יימנעו מכל מנהג הקשור לאמונה זו.‏ מדוע?‏

מהו מצב המתים?‏

המקרא מגדיר בבירור מהו מצב המתים.‏ נאמר בו מפורשות:‏ ”‏החיים יודעים שימותו;‏ והמתים אינם יודעים מאומה.‏.‏.‏ גם אהבתם,‏ גם שנאתם,‏ גם קנאתם כבר אבדה,‏ .‏.‏.‏ אין מעשה וחשבון ודעת וחוכמה בשאול [‏הקבר המשותף של האנושות]‏,‏ אשר אתה הולך שמה”‏ (‏קהלת ט׳:‏5,‏ 6,‏ 10‏)‏.‏ מזה זמן רב דוגלים עובדי אלוהים באמת מקראית בסיסית זו.‏ מובן להם שהנפש אינה אלמותית,‏ אלא יכולה למות ולהישמד (‏יחזקאל י״ח:‏4‏)‏.‏ עוד ברור להם כי אין רוחות מתים (‏תהלים קמ״ו:‏4‏)‏.‏ בימי קדם ציווה יהוה מפורשות על עמו להיבדל מכל מנהג או טקס שהיו קשורים לאמונה שהמתים בעלי תודעה ושבכוחם להשפיע על החיים (‏דברים י״ד:‏1;‏ י״ח:‏9–13;‏ ישעיהו ח׳:‏19,‏ 20‏)‏.‏

גם המשיחיים בני המאה הראשונה נמנעו מכל מנהג או טקס מסורתיים שהייתה להם זיקה לתורות כזב (‏קורינתים ב׳.‏ ו׳:‏15–17‏)‏.‏ עדי־יהוה כיום,‏ בלי תלות בהבדלי גזע,‏ שבט או רקע,‏ מתרחקים ממסורות וממנהגים הקשורים לתורה השקרית,‏ לפיה משהו בתוך האדם שורד לאחר מותו.‏

מה יכול לשמש לנו מורה דרך בשאלה אם לקיים מנהג כלשהו אם לאו?‏ עלינו לשקול היטב אם יש לו קשר כלשהו לתורה המנוגדת למקרא,‏ כגון האמונה שרוחות המתים משפיעות על החיים.‏ כמו כן,‏ יש לתת את הדעת לשאלה אם השתתפותנו במנהג או בטקס תכשיל אחרים היודעים במה עדי־יהוה מאמינים או מה הם מלמדים.‏ בהתחשב בנקודות אלו,‏ הבה נבחן שני נושאים לדיון — לידה ומוות.‏

טקסי לידה ומתן שמות

אין כל פסול במנהגים רבים המתקיימים בהקשר ללידת תינוק.‏ ואולם,‏ במקומות שבהם הלידה נתפסת כמעבר מעולם של רוחות האבות אל עולם האנושות,‏ נדרשים המשיחיים למשנה זהירות.‏ למשל,‏ בחלקים מסוימים באפריקה,‏ מחזיקים תינוק בן יומו בין כותלי הבית ורק בחלוף פרק זמן מסוים מעניקים לו שם.‏ תקופת ההמתנה משתנה ממקום למקום,‏ ובסיומה נערך טקס מתן שם שבו מוציאים את הילד מן הבית ומציגים אותו רשמית לקרובי המשפחה ולחברים.‏ במעמד זה,‏ מכריזים את שמו של הרך הנולד לעיני כול.‏

באשר למשמעות המנהג,‏ הספר גאנה — הבנת העם ותרבותם (‏Ghana — Understanding the People and Their Culture)‏ אומר:‏ ”‏במשך שבעת ימיו הראשונים,‏ נחשב התינוק כמי ש’‏מבקר’‏ במקום ומצוי במעבר מעולם הרוחות אל החיים עלי אדמות.‏ .‏.‏.‏ לרוב מחזיקים את התינוק בבית ואסור לאנשים שאינם בני משפחה לראותו”‏.‏

מדוע קיימת תקופת המתנה עד לטקס מתן השם?‏ הספר גאנה במבט לאחור (‏Ghana in Retrospect)‏ מסביר:‏ ”‏לפני היום השמיני,‏ הילד אינו אמור להיות בן אדם.‏ הוא פחות או יותר קשור לעולם האחר שממנו הוא בא”‏.‏ הספר מוסיף:‏ ”‏מחשש לחיי ילדם דוחים בני הזוג את מתן שמו עד אשר יהיו בטוחים שהתינוק יחיה,‏ שכן השם המוענק לו הופך אותו כביכול לאנושי.‏ .‏.‏.‏ לפיכך,‏ טקס מעבר זה המכונה לעתים הוצאת הילד,‏ נחשב לטקס בעל השלכות מרחיקות לכת עבור הילד והוריו.‏ זהו טקס המכניס את הילד לתוך עולמם של בני האדם”‏.‏

טקס מתן השם מנוהל בדרך כלל על־ידי אחד מזקני המשפחה.‏ כללי הטקס שונים ממקום למקום,‏ אך על־פי־רוב כלולים בו נסך,‏ תפילות אל רוחות האבות להבעת הוקרה על הגעת הילד בשלום ומנהגי פולחן אחרים.‏

נקודת השיא בטקס היא הרגע שבו מכריזים את שם הילוד.‏ ההורים אומנם אחראים למתן שם לתינוק,‏ אך במקרים רבים יש לקרובי משפחה אחרים השפעה חזקה על בחירת השם.‏ חלק מן השמות נושאים משמעות סמלית בשפה המקומית,‏ כגון ”‏הלך וחזר”‏,‏ ”‏אמא באה בשנית”‏ או ”‏אבא שב”‏.‏ בשמות אחרים טמונות משמעויות שתכליתן להרתיע את האבות מלגזול את התינוק חזרה אל עולם המתים.‏

כמובן,‏ השמחה על לידת תינוק אין בה כל רע.‏ מתן שם לילד על שמו של מישהו אחר או בחירת שם בהתאם לנסיבות הולדתו הינם מנהגים מקובלים,‏ וההחלטה מתי לתת לו שם היא החלטה אישית.‏ אבל,‏ משיחיים החפצים להשביע את רצון אלוהים יקפידו להישמר מכל מנהג או טקס המותירים את הרושם שהם שותפים לדעה שהרך הנולד הוא בחזקת ”‏מבקר”‏ העובר מעולם הרוחות של האבות אל עולם החיים.‏

יתרה מזו,‏ אף שרבים בסביבה רואים בטקס מתן השם טקס מעבר חשוב,‏ המשיחיים חייבים להיות רגישים למצפונם של אחרים ולשקול איזה רושם יעשה הדבר על הלא־מאמינים.‏ לדוגמה,‏ מה יחשבו אחרים אם משפחה משיחית תסתיר את התינוק מעיני הזולת עד לטקס מתן השם?‏ איזה רושם יותיר הדבר אם הם יבחרו שמות העומדים בניגוד לחזותם כמורי האמת המקראית?‏

אם כן,‏ בבואם להחליט באילו שמות לבחור ומתי להעניק את השם,‏ משקיעים המשיחיים כל מאמץ ’‏לעשות את הכול למען כבוד אלוהים’‏ ולא להיות למכשול (‏קורינתים א׳.‏ י׳:‏31–33‏)‏.‏ אין הם ’‏מבטלים את מצוות אלוהים כדי לשמור את המסורות שלהם’‏,‏ אשר מטרתן בסופו של דבר לכבד את המתים.‏ נהפוך הוא,‏ הם מכבדים ומהללים את אלוהים חיים,‏ את יהוה (‏מרקוס ז׳:‏9,‏ 13‏)‏.‏

המעבר מן המוות אל החיים

המוות,‏ כמו הלידה,‏ נחשב בעיני רבים למעבר;‏ המת עובר מן העולם הגלוי לעין אל עולמן הנסתר של רוחות המתים.‏ לא מעט אנשים מאמינים שאם לא יקויימו מנהגי אבלות וקבורה מסוימים,‏ יעורר הדבר את חמתן של רוחות האבות,‏ אשר על־פי התפיסה הרווחת מסוגלות להעניש או לתגמל את החיים.‏ לאמונה זו נודעת השפעה רבה על האופן שבו מארגנים ומנהלים את הלוויות.‏

לוויות שתכליתן לפייס את המתים כרוכות בדרך כלל בקשת רחבה של רגשות — מזעקות שבר משולהבות בנוכחות הגופה ועד לחגיגות עליזות אחרי הקבורה.‏ מסיבות משולחות רסן,‏ שכרות וריקודים לקול מוזיקה רועשת מאפיינים תכופות את חגיגות הלוויה הללו.‏ בשל החשיבות הרבה המיוחסת ללוויות,‏ גם העניים הגמורים יוצאים מעורם כדי לגייס מספיק כסף לעריכת ”‏קבורה ראויה”‏,‏ על אף הקשיים והחובות.‏

במרוצת השנים מצביעים עדי־יהוה בבירור על מנהגי האבלות המנוגדים למקרא.‏a מנהגים אלה כוללים לילות שימורים לכבוד המת,‏ נסכים,‏ דיבור והפניית בקשות אל המת,‏ טקסי אזכרה ביום השנה לקבורת המת,‏ ומנהגים אחרים המבוססים על האמונה שמשהו באדם שורד לאחר מותו.‏ אלה הם מנהגים ’‏טמאים’‏ המחללים את שם אלוהים ומיוסדים על ”‏מסורות של בני אדם”‏ ולא על דבר האמת של אלוהים (‏ישעיהו נ״ב:‏11;‏ קולוסים ב׳:‏8‏)‏.‏

הלחץ לשחות עם הזרם

יש שמתקשים מאוד להימנע ממנהגים מסורתיים,‏ בייחוד בארצות שבהן הכבוד למתים הוא ערך עליון.‏ בשל התרחקותם ממנהגים אלה,‏ מתייחסים אל עדי־יהוה בחשדנות ומאשימים אותם בהתנהגות אנטי חברתית ובפגיעה בכבוד המת.‏ מחמת הביקורת והלחצים הכבדים,‏ יש החוששים להתבלט כשונים,‏ חרף הבנתם המדויקת ביחס לאמת המקראית (‏פטרוס א׳.‏ ג׳:‏14‏)‏.‏ אחרים מחזיקים בדעה שמנהגים אלה הם חלק מתרבותם,‏ ואין באפשרותם להימנע מהם כליל.‏ ויש הטוענים שההסתלקות ממנהגים אלה עלולה לעורר דעות קדומות נגד משרתי אלוהים.‏

אין לנו שום כוונה לפגוע באחרים שלא לצורך.‏ בכל זאת,‏ המקרא מזהיר אותנו שדבקות איתנה בָּאמת תעורר עלינו את מורת רוחו של העולם המתנכר לאלוהים (‏יוחנן ט״ו:‏18,‏ 19;‏ טימותיאוס ב׳.‏ ג׳:‏12;‏ יוחנן א׳.‏ ה׳:‏19‏)‏.‏ אנו נוקטים עמדה זו בנפש חפצה,‏ בידיעה שחובה עלינו להיבדל ממי ששרויים בחשיכה רוחנית (‏מלאכי ג׳:‏18;‏ גלטים ו׳:‏12‏)‏.‏ כפי שישוע הדף את פיתויי השטן לעשות מעשים שיכעיסו את אלוהים,‏ גם אנו הודפים את הלחצים לפעול בצורה שתכעיס את אלוהים (‏מתי ד׳:‏3–7‏)‏.‏ במקום להיות מושפעים מחרדת אדם,‏ למשיחיים האמיתיים חשוב בראש ובראשונה להשביע את רצון יהוה אלוהים ולכבדו כאלוהי האמת.‏ לשם כך,‏ אין הם נכנעים ללחצים ואין הם מתפשרים על אמות המידה המקראיות של עבודת אלוהים הטהורה (‏משלי כ״ט:‏25;‏ מעשי השליחים ה׳:‏29‏)‏.‏

כבוד למתים — כבוד ליהוה

טבעי הדבר לכאוב ולהתייסר על מותו של אחד מיקירינו (‏יוחנן י״א:‏33,‏ 35‏)‏.‏ הוקרת זכרו והבאתו לקבורה מכובדת הן ביטויים הולמים ומתאימים של אהבתנו כלפיו.‏ אולם,‏ עדי־יהוה מתמודדים עם תוגת המוות מבלי להישאב לתוך מנהגים מסורתיים המכעיסים את אלוהים.‏ אין זה קל למי שהתחנכו בתרבויות שבהן קיימת חרדה גדולה מפני המתים.‏ קשה לשמור על איזון בשעה שאנו מתייסרים על מותו של אדם קרוב.‏ אף־על־פי־כן,‏ יהוה,‏ ”‏אלוהי כל נחמה”‏,‏ מחזק את המשיחיים הנאמנים,‏ והם מפיקים תועלת מתמיכתם האוהבת של אחיהם לאמונה (‏קורינתים ב׳.‏ א׳:‏3,‏ 4‏)‏.‏ אמונתם האיתנה שהמתים מחוסרי התודעה השמורים בזכרונו של אלוהים ישובו לחיות יום אחד,‏ מקנה למשיחיים האמיתיים כל סיבה שבעולם להיבדל לחלוטין ממנהגי אבלות בלתי משיחיים הסותרים את האמונה בתחיית המתים.‏

האין אנו נרגשים שיהוה קרא אותנו ”‏מחושך אל אורו הנפלא”‏?‏ (‏פטרוס א׳.‏ ב׳:‏9‏)‏ כאשר נתנסה בחדוות הלידה ובתוגת המוות,‏ מי ייתן ורצוננו העז לעשות את הנכון והישר ואהבתנו העמוקה ליהוה אלוהים יניעו אותנו בכל עת ’‏להתנהג כבני האור’‏.‏ בל נרשה לעצמנו להיטמא רוחנית ממנהגים בלתי משיחיים המכעיסים את אלוהים (‏אפסים ה׳:‏8‏)‏.‏

‏[‏הערת שוליים]‏