נקודת המבט המשיחית על מנהגי אבלות

מותו הפתאומי והבלתי צפוי של אדם אהוב הוא טרגדיה קשה.‏ הזעזוע מלוּוה בכאב רגשי עז.‏ שונה הדבר כאשר היקיר מת עקב מחלה ממושכת ורבת ייסורים,‏ אך היגון ותחושת האובדן העמוק משותפים לשני המקרים.‏

יהיו אשר יהיו נסיבות מותו של אדם אהוב,‏ האבלים זקוקים לתמיכה ולנחמה.‏ משיחי אבֵל עלול גם להיתקל ברדיפות מצד אחרים העומדים על כך שיקוימו מנהגי אבלות לא־מקראיים.‏ מנהגים אלו רווחים בחלק ניכר מארצות אפריקה וכן באזורים אחרים בעולם.‏

מה יעזור למשיחי האבֵל להימנע ממנהגי אבלות לא־מקראיים?‏ כיצד יוכלו אחיו לאמונה להיות לו למשענת בשעתו הקשה?‏ התשובות על שאלות אלו נוגעות לכל מי שחפץ להשביע את רצון יהוה,‏ משום ש”‏זאת היא עבודת אלוהים טהורה ותמימה לפני אלוהים אבינו:‏ לפקוד את היתומים והאלמנות בצרתם,‏ ולהישמר נקי מטומאת העולם”‏ (‏יעקב א׳:‏27‏)‏.‏

קשורים לאמונה

אחד הגורמים המשותפים להרבה מנהגי אבלות היא האמונה שהמתים חיים בעולם האבות הבלתי נראה.‏ אבלים רבים רואים חובה לעצמם לקיים טקסים מסוימים כדי לפייס את המתים.‏ יש החוששים להכעיס את שכניהם,‏ המאמינים שהציבור יינזק אם הטקסים לא יקוימו.‏

משיחי אמיתי אל לו להיכנע לחרדת אדם ולהשתתף בטקסים שאינם לרצון אלוהים (‏משלי כ״ט:‏25;‏ מתי י׳:‏28‏)‏.‏ המקרא מלמד שהמתים חסרי תודעה.‏ כתוב:‏ ”‏החיים יודעים שימותו;‏ והמתים אינם יודעים מאומה.‏ .‏.‏.‏ אין מעשה וחשבון ודעת וחוכמה בשאול,‏ אשר אתה הולך שמה”‏ (‏קהלת ט׳:‏5,‏ 10‏)‏.‏ על כן,‏ יהוה אלוהים הזהיר את עמו הקדום לבל ינסו להפיס את דעת המתים או לתקשר עימם (‏דברים י״ד:‏1;‏ י״ח:‏10–12;‏ ישעיהו ח׳:‏19,‏ 20‏)‏.‏ אמיתות מקראיות אלו אינן מתיישבות עם הרבה מנהגי אבלות שכיחים.‏

מה באשר ל”‏טיהור מיני”‏?‏

בכמה מארצות מרכז אפריקה האלמן או האלמנה נדרשים לקיים יחסי־מין עם קרוב משפחה של המנוח.‏ האמונה היא שאם הדבר לא ייעשה,‏ יזיק המת לשאירים.‏ טקס זה מכונה ”‏טיהור מיני”‏.‏ המקרא מגדיר כל מגע מיני שאינו במסגרת הנישואין כ”‏זנות”‏.‏ הואיל והמשיחיים מצוּוים ’‏להתרחק מן הזנות’‏,‏ הם נמנעים באומץ לב מקיום מנהג לא־מקראי זה (‏קורינתים א׳.‏ ו׳:‏18‏)‏.‏

הנה סיפורה של אלמנה ושמה מרסי.‏a בעלה נפטר ב־1989,‏ והמשפחה רצתה שתקיים טיהור מיני עם אחד הקרובים.‏ היא סירבה והסבירה שהטקס נוגד את חוקי אלוהים.‏ קרובי המשפחה המתוסכלים גידפו אותה ועזבוה.‏ כעבור חודש עשו שמות בביתה והסירו מן הגג את יריעות הפח.‏ ”‏שהדת שלך תדאג לך”‏,‏ אמרו.‏

הקהילה ניחמה את מרסי ואף בנתה לה בית חדש.‏ השכנים התרשמו מאוד,‏ וחלקם החליטו לתת כתף למבצע.‏ אשתו הקתולית של ראש הכפר היתה הראשונה שהביאה עשב להתקנת הגג.‏ נאמנותה של מרסי חיזקה את ידי ילדיה.‏ ארבעה מהם הקדישו מאז את חייהם ליהוה אלוהים,‏ ואחד למד לאחרונה בבית־הספר להכשרת משרתים.‏

יש משיחיים שבגלל מנהג הטיהור המיני נכנעו ללחצים שהופעלו עליהם והתחתנו עם לא־מאמין.‏ למשל,‏ אלמן בשנות ה־70 לחייו נשא לאשה נערה ממשפחת אשתו המנוחה.‏ בעקבות זאת,‏ נחשב כמי שקיים ”‏טיהור מיני”‏.‏ אך קו פעולה זה מתנגש עם העצה המקראית שהמשיחיים יתחתנו אך ורק ”‏באדון”‏ (‏קורינתים א׳.‏ ז׳:‏39‏)‏.‏

טקסי ליל שימורים לכבוד המת

בארצות רבות מתכנסים האבלים בבית המנוח ואינם ישנים כל הלילה.‏ טקסים אלו כוללים סעודות ומוסיקה קולנית.‏ מאמינים כי הדבר יפייס את המת ויגן על בני משפחתו מפני כישופים.‏ לפעמים ניתנים נאומי חנופה כדי לזכות בחסדו של המת.‏ לאחר כל נאום שרים האבלים שיר דתי,‏ ואחר כך קם אדם נוסף ונושא את דבריו.‏ וכך זה יכול להימשך עד עלות השחר.‏b

משיחי אמיתי לא ישתתף בטקסי ליל שימורים אלו מפני שלפי המקרא המתים אינם יכולים לעזור או להזיק לחיים (‏בראשית ג׳:‏19;‏ תהלים קמ״ו:‏3,‏ 4;‏ יוחנן י״א:‏11–14‏)‏.‏ כתבי־הקודש מדברים בגנות הספיריטיזם (‏ההתגלות ט׳:‏21;‏ כ״ב:‏15‏)‏.‏ ואולם,‏ אלמנה משיחית תתקשה אולי למנוע מאחרים מלקיים מנהגים ספיריטיסטיים.‏ הם עלולים להתעקש על קיום ליל שימורים בביתה.‏ מה יוכלו האחים לאמונה לעשות לעזרת משיחיים אבלים המתמודדים עם מצוקה נוספת זו?‏

לא אחת קורה שזקני־קהילה משוחחים בהיגיון עם קרובי המשפחה והשכנים ומתוך כך מצליחים לסייע למשפחות משיחיות אבלות.‏ ייתכן שבעקבות שיחה כזו יסכימו האורחים לעזוב את הבית בשלום ולהתאסף שוב ביום הלוויה.‏ אך מה לעשות במקרה שאחדים נעשים תוקפניים?‏ ניסיונות חוזרים ונשנים לדבר אל ההיגיון עלולים להוביל לאלימות.‏ ”‏עבד האדון מן הדין שלא יריב,‏ אלא יהא.‏.‏.‏ סבלן”‏ (‏טימותיאוס ב׳.‏ ב׳:‏24‏)‏.‏ לכן,‏ אם קרובי משפחה שאינם מוכנים לשתף פעולה ישתלטו על הבית באגרסיביות ייתכן מאוד שלא יהיה בכוחם של האלמנה המשיחית ושל ילדיה לעמוד בדרכם.‏ אך הם לא ישתתפו בשום טקס של דת כזב שיתנהל בביתם,‏ אלא ימלאו אחר הצו המקראי:‏ ”‏אל תירתמו לעול אחד עם הבלתי מאמינים”‏ (‏קורינתים ב׳.‏ ו׳:‏14‏)‏.‏

אותו עיקרון תקף בקבורה.‏ עדי־יהוה לא יטלו חלק בשירה,‏ בתפילות או בטקסים שיונהגו בידי כהן דת כזב.‏ גם אם קרובי משפחה משיחיים רואים לנכון לנכוח בטקס,‏ אין הם משתתפים בו (‏קורינתים ב׳.‏ ו׳:‏17;‏ ההתגלות י״ח:‏4‏)‏.‏

לוויות מכובדות

בלוויות שעורכים עדי־יהוה אין טקסים שמטרתם להפיס את דעת המת.‏ ניתן נאום מקראי באולם־המלכות,‏ בבית הלוויות,‏ בבית המנוח או סמוך לקבר.‏ הנאום נסוב על העמדה המקראית בנושא המתים ותקוות תחיית המתים,‏ ומטרתו לנחם את האבלים (‏יוחנן י״א:‏25;‏ רומים ה׳:‏12;‏ פטרוס ב׳.‏ ג׳:‏13‏)‏.‏ לעתים שרים שיר המבוסס על כתבי־הקודש,‏ והלוויה נחתמת בתפילה מנחמת.‏

לא מכבר התנהלה לוויה כזו לעדת־יהוה שהיתה אחותו הקטנה של נלסון מנדלה,‏ נשיא דרום אפריקה.‏ לאחר הלוויה הודה הנשיא לנואם מקרב לב.‏ בין הנוכחים היו לא מעט אישים רמי־מעלה ופקידי ממשל בכירים.‏ ”‏זו הלוויה המכובדת ביותר שראיתי מעודי”‏,‏ אמרה שרה בממשלה.‏

האם מותר ללבוש בגדי אבל?‏

עדי־יהוה מתאבלים על מות יקיריהם.‏ הם עשויים לבכות כפי שבכה ישוע (‏יוחנן י״א:‏35,‏ 36‏)‏.‏ אך אין הם רואים זאת לנחוץ לתת פומבי ליגונם בעזרת סמלים חיצוניים כלשהם.‏ (‏השווה מתי ו׳:‏16–18‏.‏)‏ בארצות רבות נדרשות האלמנות ללבוש בגדי אבל מיוחדים לפיוס המת.‏ את הבגדים הללו יש ללבוש חודשים מספר או אף שנה תמימה לאחר הלוויה,‏ והחלפתם היא סיבה למשתה נוסף.‏

אי־גילוי סימני אבלות חיצוניים נחשב לפגיעה בכבוד המת.‏ משום כך,‏ ראשי כפרים באזורים מסוימים בסווַזילנד גירשו את עדי־יהוה מבתיהם ומאדמותיהם.‏ אחיהם ברוח,‏ החיים במקומות אחרים,‏ דאגו תמיד למשיחיים נאמנים אלו.‏

בית־המשפט העליון בסווזילנד פסק לטובת עדי־יהוה וקבע שיש לאפשר להם לחזור לבתיהם ולאדמותיהם.‏ במקרה אחר הורשתה אלמנה משיחית להישאר על אדמתה כי היו ברשותה מכתב וקלטת,‏ שבהם קבע בעלה המנוח חד־משמעית שאשתו לא תלבש בגדי אבל.‏ כך עלה בידה להוכיח שהיא רוחשת כבוד לבעלה.‏

יהיה זה לתועלת רבה אם הוראות בנושא הלוויה יועלו על הכתב לפני מות האדם,‏ בייחוד במקומות שבהם נהוגים טקסים לא־מקראיים.‏ תן דעתך לדוגמה של ויקטור,‏ תושב קמרון.‏ הוא כתב בפרוטרוט את תוכנית הלוויה של עצמו.‏ במשפחתו היו אנשים רבי השפעה השייכים לתרבות בעלת מסורות איתנות בדבר המתים,‏ ואחת מהן היא פולחן גולגולות אנוש.‏ מאחר שנחשב לדמות מכובדת במשפחה,‏ ידע ויקטור שגולגולותו תהא קרוב לוודאי מושא לפולחן.‏ על כן,‏ הורה ברורות כיצד תנוהל לוויתו בידי עדי־יהוה.‏ צעד זה הקל על אלמנתו ועל ילדיו,‏ וניתנה עדות טובה בציבור.‏

אל תחקה מנהגים לא־מקראיים

יש היודעים את הכתוב במקרא אך חוששים להיות יוצאי דופן.‏ מאימת הרדיפות הם מנסים למצוא חן בעיני שכניהם,‏ ולצורך זאת מקיימים למראית עין את טקס ליל השימורים לכבוד המת.‏ מן הראוי לנחם אבלים בביתם,‏ אך לשם כך אין צורך לקיים כל לילה טקס לוויה קצר בבית המנוח לפני הקבורה עצמה.‏ העושים כן עלולים להכשיל אחרים,‏ משום שייווצר הרושם שהמשתתפים אינם מאמינים באמונה שלימה בכתוב במקרא על מצב המתים (‏קורינתים א׳.‏ י׳:‏32‏)‏.‏

המקרא קורא למשיחיים להציב את עבודת אלוהים במקום הראשון בחייהם ולנצל בחוכמה את זמנם (‏מתי ו׳:‏33;‏ אפסים ה׳:‏15,‏ 16‏)‏.‏ אך,‏ יש מקומות שבהן הפעילות הקהילתית הוקפאה במשך שבוע או יותר בגלל לוויה.‏ בעיה זו אינה ייחודית לאפריקה.‏ בעניין לוויה אחת דוּוח מדרום אמריקה:‏ ”‏הנוכחות בשלוש אסיפות היתה דלילה להחריד.‏ תוכניות השירות הקהילתיות לא יצאו אל הפועל במשך קרוב לעשרה ימים.‏ אפילו אנשים שאינם חברי קהילה ותלמידי מקרא הופתעו והתאכזבו כשראו שחלק מן האחים והאחיות משתתפים בטקסים”‏.‏

בחברות מסוימות נהוג שהמשפחה האבלה מזמינה לביתה כמה ידידים קרובים לכיבוד קל אחרי הלוויה.‏ לעומת זאת,‏ באזורים רבים באפריקה מאות באי הלוויה צובאים על ביתו של המנוח ומצפים לסעודה חגיגית,‏ שבמהלכה לא אחת מקריבים קורבנות בעלי־חיים.‏ יש בקהילה המשיחית אשר מחקים מנהג זה כדי ליצור את הרושם שהם מקיימים את הסעודות המסורתיות לפיוס המת.‏

לוויות שעורכים עדי־יהוה אינן מטילות מעמסה כספית כבדה על האָבֵל.‏ לכן,‏ אין צורך לבקש מהנוכחים לתרום מכספם לכיסוי ההוצאות עבור לוויות ראוותניות.‏ אין ספק שחברי הקהילה ישמחו לעזור לאלמנות שאין ידן משגת לכיסוי ההוצאות ההכרחיות.‏ אם לא יהיה די בעזרה זו,‏ יוכלו זקני־הקהילה לארגן סיוע חומרי עבור האלמנות הראויות (‏טימותיאוס א׳.‏ ה׳:‏3,‏ 4‏)‏.‏

לא כל מנהגי האבלות מתנגשים עם עקרונות המקרא.‏ במקרה של התנגשות,‏ המשיחיים נחושים בדעתם לנהוג על־פי כתבי־הקודשc (‏מעשי־השליחים ה׳:‏29‏)‏.‏ גם אם עמדה זו עלולה להגביר את הצרות,‏ רבים ממשרתי אלוהים יכולים להעיד שעמדו במבחנים אלו בהצלחה.‏ הם עשו כן באמצעות הכוח שיצק בהם יהוה,‏ ”‏אלוהי כל נחמה”‏,‏ ובאמצעות העזרה שהושיטו להם באהבה אחיהם לאמונה שניחמו אותם בצרותיהם (‏קורינתים ב׳.‏ א׳:‏3,‏ 4‏)‏.‏

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏תיבה בעמוד 23]‏

מבורכים בזכות עמדתם האיתנה

סיבּונגילי היא אלמנה משיחית אמיצה החיה בסווַזילנד.‏ בעלה מת לא מזמן,‏ והיא סירבה לקיים את המנהגים לפיוס המת.‏ למשל,‏ היא לא גילחה את שערות ראשה (‏דברים י״ד:‏1‏)‏.‏ שמונה מבני משפחתה רתחו מזעם וגילחו את ראשה בכוח.‏ הם גם לא הרשו לעדי־יהוה להיכנס לבית ולנחם את סיבּונגילי.‏ אחרים שהתעניינו בבשורת המלכות שמחו לבקר אצלה והביאו עימם מכתבי עידוד שכתבו זקני־הקהילה.‏ ביום שבו אמורה היתה סיבּונגילי ללבוש בגדי אבל מיוחדים אירע דבר מפתיע.‏ בן משפחה רב השפעה כינס אסיפה כדי לדון בסירובה לקיים את מנהגי האבלות המסורתיים.‏

סיבּונגילי מספרת:‏ ”‏הם שאלו אותי אם מותר לי,‏ לפי אמונתי הדתית,‏ ללבוש את שמלת האבל השחורה להבעת יגון.‏ אחרי שהבהרתי את עמדתי הבטיחו לי שלא יכפו עלי לעשות כן.‏ להפתעתי,‏ כולם התנצלו על כך שהתייחסו אלי בגסות ושגילחו את ראשי בניגוד לרצוני.‏ כולם ביקשו ממני סליחה”‏.‏ לאחר מה שקרה אמרה אחותה של סיבּונגילי שדתם של עדי־יהוה היא דת האמת,‏ וביקשה ללמוד את המקרא.‏

להלן מקרה נוסף:‏ תושב דרום אפריקה,‏ בנג׳מין שמו,‏ היה בן 29 כשנודע לו על מותו הפתאומי של אביו.‏ באותה עת היה בנג׳מין עד־יהוה היחיד במשפחה.‏ כל הנוכחים בלוויה היו אמורים,‏ בעוברם ליד הקבר,‏ להשליך מלוא החופן עפר על הארון.‏ לאחר הקבורה גילחו כל בני המשפחה הקרובה את ראשם.‏ מאחר שבנג׳מין לא נטל חלק בטקסים אלו,‏ אמרו השכנים ובני המשפחה שרוח אביו המת תענישו.‏*‏

”‏בטחתי ביהוה ולכן מאומה לא קרה לי”‏,‏ אומר בנג׳מין.‏ בני המשפחה שמו לב שלא אונה לו כל רע.‏ לימים,‏ החלו חלקם ללמוד את המקרא בסיועם של עדי־יהוה ונטבלו כסמל להקדשת חייהם לאלוהים.‏ ובנג׳מין?‏ הוא החל לבשר בשירות מלא.‏ בשנים האחרונות נפלה בחלקו הזכות לשרת את הקהילות של עדי־יהוה בתפקיד משגיח נודד.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

יש שאולי אינם רואים כל פסול בהשלכת פרחים או חופן עפר אל תוך הקבר.‏ אך המשיחי יימנע ממנהג זה אם הוא נחשב במקומותיו כדרך לפיוס המת או אם זה חלק מטקס שנערך בהנהגת כהן דת כזב.‏ (‏ראה עורו!‏ מ־22 במרס 1977 עמוד 15 [‏אנג׳]‏.‏)‏