הלוויות משיחיות הנערכות באופן מכובד, צנוע וכרצוי לאלוהים
קול נכאים ממלא את החלל. אבלים לובשים בגדים שחורים מיוחדים ונושאים קינות, ומתוך יגון משליכים עצמם אל הקרקע כאחוזי תזזית. רקדנים מתנועעים לצלילי מוזיקה מקצבית. יש שאוכלים, חוגגים, צוהלים ושמחים. אחדים שרועים על הקרקע, מבושמים מיין הדקלים והבירה הזורמים בחופשיות. באיזה מאורע מדובר? בחלקים מסוימים בעולם התיאורים הללו אופייניים להלוויות שבהן מתכנסים מאות אנשים המבקשים להיפרד מהמת.
רבים מעדי־יהוה מתגוררים באזורים שבהם אמונות תפלות והפחד מפני המתים תופסים חלק נכבד בחייהם של קרובי משפחתם ושכניהם. מיליונים מאמינים שעם מות האדם מצטרפת רוחו לרוחות האבות הקדמונים ושיש ביכולתה לעזור או להזיק לחיים. אמונה זו קשורה קשר הדוק למנהגי אבלות וקבורה רבים. כמובן, התאבלות על אדם שנפטר היא דבר נורמלי. מסופר שישוע ותלמידיו התאבלו כאשר אחד מיקיריהם נפטר (יוח׳ י״א:33–35, 38; מה״ש ח׳:2; ט׳:39). יחד עם זאת, הם מעולם לא ביטאו את אבלם בצורה קיצונית זו או אחרת כפי שהיה שכיח בימיהם (לוקס כ״ג:27, 28; תסל״א ד׳:13). מדוע? אחת הסיבות לכך היא שהם ידעו מהי האמת בנוגע למוות.
המקרא מציין בבהירות: ”החיים יודעים שימותו; והמתים אינם יודעים מאומה... גם אהבתם, גם שנאתם, גם קנאתם כבר אבדה... כי אין מעשה וחשבון ודעת וחוכמה בשאול [הקבר המשותף של האנושות], אשר אתה הולך שמה” (קהלת ט׳:5, 6, 10). ממילים אלה שנכתבו בהשראת אלוהים עולה בבירור שעם מותו של האדם אובדת גם תודעתו. אין הוא מסוגל לחשוב, לחוש, לתקשר או להבין דבר וחצי דבר. כיצד הבנת אמת מקראית חשובה זו צריכה להשפיע על עריכת הלוויות משיחיות?
”טמא על תיגעו”
בלי תלות במוצא האתני או הרקע התרבותי שלהם, מדירים עדי־יהוה את רגליהם מכל מנהג שיש לו זיקה לאמונה שהמתים הם בעלי תודעה ויכולים להשפיע על החיים. לילות שימורים, חגיגות הלוויה, טקסי אזכרה שנתיים, קורבנות למען המת וטקסים המיועדים לאלמנות — כל אלה הם מנהגים טמאים המעוררים את מורת רוחו של אלוהים, מכיוון שהם קשורים לאמונה שהנפש, או הרוח, אינה מתה, אמונה לא־מקראית הנובעת מן השדים (יח׳ י״ח:4). משיחיים אמיתיים ’אינם יכולים להשתתף בשולחן יהוה ובשולחן השדים’, ולכן אינם נוטלים חלק במנהגים הללו (קור״א י׳:21). הם מצייתים לצו: ”היברו [כלומר, היבדלו]... וטמא אל תיגעו” (קור״ב ו׳:17). יש לציין שאין זו תמיד משימה קלה.
באפריקה, כמו גם במקומות אחרים, רווחת האמונה שאי־קיום מנהגים מסוימים יעורר את זעמן של רוחות האבות. סירוב לקיימם נחשב לעבירה חמורה, מה שעלול להביא על כלל הציבור מאֵרה או מזל רע. משום סירובם להשתתף בטקסי הלוויות שעומדים בסתירה למקרא, רבים מעדי־יהוה זוכים ליחס שלילי מצד בני כפרם או מבני משפחתם המורחבת — הללו מותחים עליהם ביקורת, מעליבים אותם או מתייחסים אליהם כאל מנודים. יש שמואשמים על היותם אנטי חברתיים ועל כך שהם פוגעים בכבוד המת. לא אחת קורה שמי שאינם עדי־יהוה משתלטים בכוח על סידורי הלוויה המשיחית. לפיכך, כיצד נוכל לחסוך מעצמנו עימותים עם מי שמתעקשים בכל תוקף לדבוק במנהגי אבלות וקבורה המעוררים את מורת רוחו של אלוהים? חשוב מכך, מה נוכל לעשות כדי להימנע מטקסים וממנהגים טמאים העלולים לחבל ביחסינו עם יהוה?
הבהר את עמדתך
בחלקים מסוימים בעולם אין זה חריג שזקני השבט וכן בני משפחה שאינם מדרגת קרבה ראשונה מתערבים בכל הקשור לענייני הקבורה. לפיכך מן ההכרח שמשיחי נאמן יבהיר שעדי־יהוה הם שיארגנו ויבצעו את ההלוויה לפי העקרונות המותווים במקרא (קור״ב ו׳:14–16). אין זה יאה שבמהלך לוויה משיחית יתרחשו אי אילו דברים שיפריעו למצפונם של אחינו לאמונה או שיכשילו אחרים אשר יודעים במה אנו מאמינים ומה אנו מלמדים בנוגע למצב המתים.
במקרה שנציג מטעם הקהילה המשיחית מתבקש לנהל את טקס הלוויה, מן הראוי שזקני־הקהילה ישיאו עצות מועילות ויספקו תמיכה רוחנית, כך שכל ההליכים הקשורים להלוויה יעלו בקנה אחד עם הקווים המנחים המקראיים. אם יש מקרב אלה שאינם עדי־יהוה החפצים לקיים בהלוויה מנהגים טמאים, עלינו לעמוד איתן ולהסביר את עמדתנו המשיחית באומץ לב ובצורה יפה ומכובדת (פט״א ג׳:15). אך מה אם קרובי משפחה לא־מאמינים בכל זאת ממשיכים להתעקש לכלול טקסים טמאים בסידורי הלוויה? אזי המשפחה המאמינה עשויה להחליט שלא ליטול כל חלק בסידורים הללו (קור״א י׳:20). במצב כזה ניתן לשאת נאום לוויה פשוט באולם המלכות המקומי או במתחם מתאים אחר, כדי לחלוק את ”הנחמה שבכתובים” עם אנשים שבאמת נכאים בעקבות מות יקירם (רומ׳ ט״ו:4). אף־על־פי שהנאום אינו ניתן בנוכחות המנוח, סידור זה מכובד ומקובל בהחלט (דב׳ ל״ד:5, 6, 8). התערבות שאינה במקומה מצד לא־מאמינים מוסיפה למתח ולצער הנלווים למעמד, אך ביכולתנו למצוא נחמה בידיעה שנחישותנו לעשות את הטוב והישר אינה נעלמת מעיני אלוהים, אשר יכול לנסוך בנו את ”הכוח הנשגב” (קור״ב ד׳:7).
העלה את עמדתך על הכתב
כאשר הפרט מעלה על הכתב את סידורי הלוויה שברצונו שייערכו לאחר מותו, קל הרבה יותר לדון בסידורים עם חברי משפחה שאינם עדי־יהוה, מפני שרוב הסיכויים הם שהללו יגלו נכונות לכבד את רצון המנוח. פרטים כגון האופן שבו תתנהל הלוויה, היכן היא תיערך ובידי מי תהיה הסמכות המלאה לארגן ולנהל אותה, הם פרטים חשובים שיש צורך להנציח בכתב (בר׳ נ׳:5). מסמך חתום שיש לו עדי חתימה הוא הדבר היעיל ביותר. מי שמביטים קדימה בתובנה ובחוכמה המושתתות על עקרונות המקרא, מבינים שהם אינם צריכים להמתין עד אשר יגיעו לגיל שיבה או עד אשר יחלו במחלה סופנית כדי לנקוט צעד זה (מש׳ כ״ב:3; קהל׳ ט׳:12).
יש שאינם מרגישים בנוח לציין הנחיות כגון אלה על גבי מסמך כתוב. אולם, פעולה זו מצביעה על בגרות משיחית ועל גילוי אהבה ודאגה לזולת (פיל׳ ב׳:4). מוטב פי כמה וכמה שהפרט עצמו יסדיר את העניינים האלה בעודו בחיים מאשר להשאירם בידי חברי משפחה עטופי יגון, שאולי יהיו תחת מכבש לחצים לקבל מנהגים טמאים שהמנוח לא האמין בהם ולא הסכים להם.
דאג שהלוויה תיערך באופן צנוע
באזורים רבים באפריקה רווחת ההשקפה שיש לערוך הלוויות גדולות ומרשימות כדי לא לעורר את מורת רוחן של רוחות האבות. אחרים מנצלים את האירוע על מנת להציג לראווה את מעמדם החברתי והכלכלי (יוח״א ב׳:16). לא מעט זמן, מאמצים ומשאבים מושקעים כדי לקבור את המנוח קבורה ”הולמת”. במטרה למשוך כמה שיותר אנשים, נתלות מודעות גדולות עם תמונתו של המנוח במקומות שונים, ובכך נותנים להלוויה פומבי. תמונתו של הנפטר מודפסת על גבי חולצות טי המחולקות למשתתפים כדי שילבשו אותן. כמו כן נרכשים ארונות קבורה מסוגננים ויקרים על מנת להרשים את הקהל. במדינה אפריקנית אחת, יש כאלה שאף בונים ארונות קבורה בדמות מכונית, מטוס, סירה ופריטים אחרים במגמה להפגין עושר, הוד והדר ומותרות. יש מקרים שבהם מוציאים את הגופה מארון הקבורה ומציגים אותה לראווה במיטה המעוצבת במיוחד למטרה זו. את האישה המנוחה נהוג לעיתים להלביש שמלת כלולות, לעטר בשפע של תכשיטים וחרוזים ולאפר. האם באמת יהיה זה הולם אם אחד ממשרתי אלוהים ישתתף במנהגים כאלה?
משיחיים בוגרים מבינים מדוע מן התבונה להימנע מהקיצוניות שבה נוקטים אנשים שאינם מכירים את העקרונות המקראיים ואינם מייחסים להם כל חשיבות. אנו ערים לכך שמנהגים ונהגים הרחוקים מלהיות צנועים או מקראיים ’לא מן האב הם כי אם מן העולם העובר עם תאוותיו’ (יוח״א ב׳:15–17). עלינו להישמר מאוד שמא נתפתה לגלות רוח תחרותית, המנוגדת לרוח המשיח, ושמא ננסה להתעלות מעל הזולת (פיל׳ ב׳:3). הניסיון מלמד שבמקרים שבהם האימה מפני המתים תופסת מקום מרכזי בתרבות ובחיי החברה המקומיים, לא אחת הופכות הלוויות למאורע גדול שקשה לפקח עליו, ולפיכך נוטות לצאת חיש קל מכלל שליטה. הסגידה למתים נוטה לשלהב את רגשות האדם ועלולה להוביל את הלא־מאמינים בקלות לכדי התנהגות טמאה. בהלוויות כדוגמת אלה יש שפורצים בזעקות שבר משולחות רסן, מחבקים את המת, מדברים אליו בגוף שני כאילו היה עדיין בין החיים ומניחים על הגופה כספים ופריטים אחרים. חרפה גדולה תוטל על שמו של יהוה ועל שמם של משרתיו אם דברים כאלו יקרו בהלוויה משיחית (פט״א א׳:14–16).
אין ספק שידיעת מצבם האמיתי של המתים צריכה לנסוך בנו את האומץ לנהל את ההלוויות המשיחיות ללא כל מאפיין המשקף את רוח העולם הזה (אפ׳ ד׳:17–19). ישוע היה האדם הגדול והחשוב ביותר שחי אי פעם עלי אדמות, אך למרות זאת קבורתו נערכה באופן פשוט וצנוע (יוח׳ י״ט:40–42). מי שיש לו ”רוח המשיח” אינו חש כלימה מקבורה הנערכת כך (קור״א ב׳:16). הקפדה על עריכת הלוויות משיחיות באופן פשוט וצנוע היא ללא ספק הדרך הטובה ביותר להימנע ממנהגים הנחשבים במקרא לטמאים וכן לשמור על אווירה רגועה, מכובדת, נאותה ויאה לאוהבי אלוהים.
האם יש מקום לערוך חגיגות?
לאחר טקס הקבורה יש קרובי משפחה, שכנים ואחרים שנוהגים להתאסף בהמוניהם כדי לערוך חגיגות משתה ולצאת בריקודים לצלילי מוזיקה רועשת. ברוב המקרים חגיגות לוויה אלה הולכות יד ביד עם שתייה מופרזת ומעשים לא־מוסריים. יש הטוענים שההילולות הללו עוזרות לסלק את תוגת המוות. אחרים סבורים שאין זה אלא חלק מהתרבות שלהם. מכל מקום, רבים מאמינים שהשמחות הללו מהוות טקסי מעבר שחובה לקיימם על מנת לכבד ולהלל את המתים, וכן כדי לשחרר את רוח המנוח למען תצטרף לרוחות אבותיו.
משיחיים אמיתיים מבינים את החוכמה הטמונה בקריאה המקראית: ”טוב כעס משחוק, כי ברוע פנים ייטב לב” (קהל׳ ז׳:3). יתר על כן, הם יודעים שצומחת תועלת רבה כאשר מהרהרים בשקט בקצרות החיים ובתקוות תחיית המתים. אכן, לדידם של אלה שנהנים מיחסים הדוקים עם יהוה, ’טוב יום מותם מיום היוולדם’ (קהל׳ ז׳:1). לאור זאת, המשיחיים האמיתיים יודעים שחגיגות לוויה קשורות לאמונות ספיריטיסטיות ולמעשים לא־מוסריים, ולכן אין זה הולם כלל וכלל אם יארגנו חגיגות כאלה או אפילו ינכחו בהן. נוכחות בהלוויה בחברת מתהוללים תצביע על חוסר כבוד כלפי אלוהים וכלפי מצפונם של משרתי יהוה אחרים.
יהא ההבדל ברור
עד כמה אסירי תודה אנו שאיננו שבויים בפחד החולני מפני המתים, פחד שכה נפוץ בקרב אלה שנמצאים בחשיכה רוחנית (יוח׳ ח׳:32). כ”בני האור”, אנו מבטאים את צערנו ויגוננו באופן המשקף את האור הרוחני — בדרך צנועה ומכובדת. כמו כן, אנו מביעים את צערנו ויגוננו בצורה מתונה, וזאת תודות לתקווה הוודאית בנוגע לתחיית המתים (אפ׳ ה׳:8; יוח׳ ה׳:28, 29). תקווה זו תמנע מאיתנו להיסחף ולהפגין את כאבנו בצורה קיצונית, כפי שאנשים ”אשר אין להם התקווה” נוהגים פעמים רבות להביע את יגונם (תסל״א ד׳:13). התקווה תפיח בנו את האומץ לנקוט עמדה איתנה לצד עבודת אלוהים הטהורה, ולא להיכנע לחרדת אדם (פט״א ג׳:13, 14).
נאמנותנו וציותנו לעקרונות המקרא יעניקו לזולת את ההזדמנות ’לראות בין צדיק לרשע; בין עובד אלוהים לאשר לא עֲבָדו’ (מל׳ ג׳:18). יבוא יום והמוות לא יהיה עוד (ההת׳ כ״א:4). בשעה שאנו מצפים להתממשות הבטחה נאדרת זו, מי ייתן ויהוה ימצא אותנו נקיים, בלא דופי ונבדלים כליל מעולם מרושע זה על מנהגיו הממיטים קלון על שם אלוהים (פט״ב ג׳:14).
[תמונה בעמוד 30]
מן התבונה שנציין בכתב מה יהיו סידורי הלוויה שלנו, במקרה שנמות
[תמונה בעמוד 31]
יש לערוך הלוויות משיחיות באופן צנוע ומכובד