דרייווש — מלך בעל חוש של צדק
על מפעלי הבנייה שנעשו ביוזמתו התרברב בעבר מלך ידוע־שם: ”מסביב לבבל הקימותי חומה כבירה הפונה קדמה. חפרתי תעלה... בניתי חומה אדירה כהר בל יזוז בחימר ובלבנים”. כן, נבוכדנאצר מלך בבל רשם לזכותו מפעלי בנייה רחבי היקף, ועמל לביצור בירת האימפריה. אלא שבניגוד לתחזיותיו לא היתה העיר בבל בלתי ניתנת לכיבוש.
ההוכחה לכך ניתנה ב־5 באוקטובר 539 לפה״ס. בליווי צבא מדי, כבש כורש השני, שליט פרס, את בבל והוציא להורג את בלשאצר, שליט הכשדים. מי יהיה המושל הראשון של עיר כבושה זו? דניאל, נביא אלוהים, שהיה בעיר בעת נפילתה, כתב: ”דרייווש המדי בן שישים ושתיים במולכו” (דניאל ה׳:30; ו׳:1).
מי היה דרייווש? מה היה טיבו כמלך? כיצד נהג בדניאל הנביא, שהיה גולֶה בבבל יותר מ־70 שנה?
מלך בעל היסטוריה לוקה בחסר
המידע ההיסטורי על דרייווש המדי לוקה בחסר. המדים לא הותירו שום תעודות כתובות. מאות אלפי לוחות בכתב היתדות שנתגלו במזרח התיכון מציגים היסטוריה חלקית בעלת פערים רבים. כתבי־היד החילוניים הקדומים ששרדו מעטים במספר ורחוקים מן האירועים הקשורים בדרייווש במאה שנה או יותר.
אף־על־פי־כן, הראיות מלמדות שלאחר כיבוש אחמתא, בירת מדי, עלה בידי כורש השני מלך פרס לזכות בנאמנותם של המדים. מני אז לחמו המדים והפרסים שכם אחד תחת הנהגתו. אשר ליחסים ביניהם מציין הסופר רוברט קולינס בספרו המדים והפרסים (The Medes and Persians): ”בעתות שלום היה למדים מעמד זהה לזה של הפרסים. הם התמנו תכופות למשרות נכבדות בממשל האזרחי והחזיקו בעמדות מפתח בצבא פרס. בעיני זרים לא היתה הבחנה בין המדים לבין הפרסים, בין הנכבש לבין הכובש”. אם כן, מדי התמזגה עם פרס וקמה מעצמת מדי ופרס (דניאל ה׳:28; ח׳:3, 4, 20).
אין ספק שהמדים מילאו תפקיד נכבד בכיבוש בבל. כתבי־הקודש מציגים את ”דרייווש בן אחשוורוש מזרע מדי” בתור ראשון מלכי מעצמת מדי ופרס, ששלט על בבל (דניאל ט׳:1). מתוקף היותו מלך היה בסמכותו לחוקק חוקים ”כמשפט מדי ופרס, חוק ולא יעבור” (דניאל ו׳:9). גם המסופר במקרא על דרייווש מלמד משהו על אישיותו ומסביר באופן משכנע את העדר המידע החילוני על קורותיו.
דניאל זוכה ליחס מועדף
זמן קצר לאחר עלייתו לשלטון בבבל מינה דרייווש ”מאה ועשרים אחשדרפנים, שיהיו בכל הממלכה”, מספר המקרא, ”ולמעלה מהם שלושה משגיחים, ודניאל אחד מהם” (דניאל ו׳:2, 3). אלא שמעמדו הרם של דניאל היה לצנינים בעיני גורמי הציבור האחרים. יושרו האישי תרם ודאי לריסון השחיתות וכנראה עורר תרעומת. אין ספק שגם צרות עין קיננה בלב המשגיחים, שכן המלך העדיף את דניאל על פניהם וחשב להעמידו על כל ממלכתו.
בתקווה לשים קץ למצב זה זממו שני המשגיחים ושאר האחשדרפנים לטמון לדניאל מלכודת. הם ניגשו אל המלך והציעו לו לחתום על צו שיאסור במשך שלושים יום ”בקשה מאל או מאדם אחר” זולתי דרייווש. עוד הציעו שכל מי שיפר את האיסור יושלך אל גוב האריות. דרייווש קיבל את הרושם שצו זה ימצא חן בעיני כל המושלים מקטנם ועד גדולם, ושההצעה היא ביטוי לנאמנותם למלך (דניאל ו׳:2–4, 7–9).
הוא חתם על הצו וחיש קל טפחו על פניו השלכות הדבר. הראשון שהפר את הצו היה דניאל מפני שלא חדל להתפלל אל יהוה אלוהים. (השווה מעשי־השליחים ה׳:29.) דניאל הנאמן הושלך אל גוב האריות, למרות מאמציו הכנים של המלך לעקוף את הצו שאין לשנותו. דרייווש הביע את ביטחונו שאלוהי דניאל יוכל להציל את הנביא (דניאל ו׳:10–18).
המלך פרש למיטתו בצום ושנתו נדדה ממנו. בבוקר חש אל גוב האריות. עד כמה שמח למצוא את דניאל בריא ושלם! כדי לעשות צדק העניש המלך ללא דיחוי את האנשים אשר העלילו על דניאל, והשליך אותם ואת משפחותיהם אל גוב האריות. בנוסף לכך הוציא פקודה, כי ’בכל ממשלת מלכותו יהיו חרדים ויראים מפני אלוהי דניאל’ (דניאל ו׳:19–28).
ברור אפוא שדרייווש כיבד את אלוהי דניאל ואת דתו והשתוקק לתקן את המעוות. קרוב לוודאי שענישת מאשימי דניאל עוררה את איבתם של גורמי הממשל האחרים. יתרה מזו, הצהרת דרייווש, שלפיה על כל יושבי הממלכה ’לירוא מפני אלוהי דניאל’, ללא ספק הציתה את איבתם של ראשי הדת הבבלים רבי העוצמה. מאחר שהסופרים הושפעו, מן הסתם, מגורמים אלו, לא ייפלא אם הרישומים החילוניים שונו כדי להעלים כל מידע על דרייווש. אך מן העלילה הקצרה בספר דניאל מצטייר דרייווש כשליט בעל חוש של צדק והגינות.