הקרב קורבנות רצויים ליהוה
אילו יכולת, בשלב מסוים בהיסטוריה, להביט אל הכניסה המזרחית של גן־עדן היתה נגלית לעיניך תופעה יוצאת מגדר הרגיל.a במקום התייצבו על המשמר כרובים רבי עוצמה בעלי חזות אימתנית האומרת שהכניסה אסורה. לא פחות מפחיד היה להט החרב המתהפכת, שוודאי הטיל בעצים שמסביב אור בוהק ומבשר רעות (בראשית ג׳:24). המחזה היה אומנם מסקרן מאוד, אבל כדאי היה לשמור על מרחק סביר.
סביר להניח שקין והבל ביקרו פעמים רבות במקום. כמי שנולדו לאדם וחוה מחוץ לגן, לא נותר להם אלא לדמיין לעצמם את החיים שחיו הוריהם בגן — גן עשיר במים, טובל בירק ומשופע בפירות וירקות. אין ספק שהמעט שנגלה לעיניהם נראה לא־מטופח ופראי.
יש לצפות שאדם וחוה הסבירו לילדיהם מדוע הגן מוזנח ומדוע גורשו ממנו (בראשית ב׳:17; ג׳:6, 23). קרוב לוודאי שקין והבל חשו תסכול. הם יכלו לראות את הגן אך לא להיכנס אליו — כל כך קרובים ועם זאת כל כך רחוקים. האי־שלימות אחזה בהם, ולא היה להם הרבה מה לעשות בנידון.
היחסים בין הוריהם לא תרמו לשיפור המצב. כשחרץ את דין חוה אמר לה אלוהים: ”אל אישך תשוקתך, והוא ימשול בך” (בראשית ג׳:16). כלשון הנבואה חדל אדם כנראה לנהוג בה כבת זוג וכעזר כנגדו והחל למשול בה. חוה הפגינה תלות מופרזת באדם. אחד הפירושים של הפסוק מרחיק לכת ואומר ש’תשוקתה’ היתה בגדר ”תשוקה חולנית”.
המקרא אינו מציין עד לאיזו מידה השפיעו היחסים בין בני הזוג על הכבוד שרחשו הבנים להוריהם. אולם, ברור שדוגמתם של אדם וחוה גרעה משלוות הנפש של ילדיהם.
כיוונים שונים
הבל נעשה רועה צאן וקין עובד אדמה (בראשית ד׳:2). אין ספק שבעודו משגיח על הצאן היה בידי הבל זמן רב להרהר בנבואה המיוחדת שנובאה לפני שגורשו הוריו מגן־עדן: ”ואיבה אשית בינך ובין האשה, ובין זרעֲך ובין זרעה. הוא ישופך ראש, ואתה תשופֶנו עָקב” (בראשית ג׳:15). הוא ודאי תהה, ’כיצד תקוים הבטחת אלוהים שהזרע ימחץ את הנחש, וכיצד ישוף הנחש את עָקבו?’
לימים, כנראה בהיותם בוגרים, הביאו קין והבל מנחה ליהוה. הבל, בתור רועה צאן, הביא ”מבכורות צאנו ומחֶלבהן”. קין הביא ”מפרי האדמה”. את מנחתו של הבל קיבל יהוה, ”ואל קין ואל מנחתו לא שעה” (בראשית ד׳:3–5). למה לא?
יש המצביעים על העובדה שהבל הביא מ”בכורות צאנו”, ואילו קין הביא פשוט מ”פרי האדמה”. אך הבעיה לא היתה נעוצה באיכות המנחה שהביא קין, כי הכתוב מוסר שיהוה שעה ”אל הבל ואל מנחתו”, ולא שעה ”אל קין ואל מנחתו”. יוצא מכך שיהוה בחן בראש ובראשונה את לבם. ומה ראה? בעברים י״א:4 כתוב ש”מתוך אמונה” הביא הבל לאלוהים קורבן. מקין נעדרה כנראה האמונה, שבזכותה היה קורבנו של הבל רצוי בעיני האל.
בעניין זה ראוי לציין שמנחתו של הבל כרוכה היתה בשפיכת דם. ייתכן שהבל הסיק נכונה, שלצורך קיום הבטחת אלוהים שהזרע ייפגע בעקבו, תידרש הקרבת חיים. לפיכך, מנחתו של הבל היתה בבחינת תחינה לכפרת חטאים וביטוי לאמונה שבבוא העת יספק אלוהים קורבן כופר על החטאים.
קין, לעומת זאת, לא חשב כנראה לעומק על מנחתו. ”את מנחתו הביא קין פשוט לאות הכרה בעובדה שאלוהים גומל חסדים”, ציין פרשן בן המאה ה־19. ”ניכר היה בעליל שאין הוא מכיר בקיומו של גשר ממשי בינו לבין בוראו, ובצורך בהתוודות על חטאים או בתלות בכפרה”.
יתרה מזו, ייתכן שקין, בתור הבכור, הניח ביהירותו שהוא הזרע המובטח שישמיד את הנחש, כלומר את השטן. אולי גם חוה שאפה שכך יעשה בנה בכורה (בראשית ד׳:1). אם לזאת ציפו קין וחוה, הרי שטעות גדולה היתה בידם.
המקרא אינו מוסר כיצד הביע יהוה את שביעות רצונו ממנחתו של הבל. יש המשערים כי ירדה אש מן השמים ואכלה את המנחה. בכל מקרה, כשהתחוור לו כי מנחתו נדחתה ’חרה לקין מאוד ונפלו פניו’ (בראשית ד׳:5). סכנה גדולה ריחפה על ראשו.
עצת יהוה ותגובת קין
יהוה פנה אל קין. ”למה חָרָה לך ולמה נפלו פניך?” שאל. שאלה זו אמורה היתה לדרבן את קין לנתח את רגשותיו ומניעיו. ”הלוא אם תיטיב, שְאֵת? ואם לא תיטיב, לפֶּתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו; ואתה תמשול בו?” (בראשית ד׳:6, 7; ראה מסגרת בעמוד 23).
קין לא שמע בעצת יהוה. תחת זאת, קרא לאחיו לצאת לשדה ובהיותם בשדה, קם על הבל והרגו. כששאלוֹ יהוה איה הבל, הוסיף קין חטא על פשע ושיקר. ”לא ידעתי”, השיב, ”השומר אחי אנוכי?” (בראשית ד׳:8, 9).
גם לפני וגם אחרי שרצח את הבל מיאן קין ’להיטיב’. הוא נתן לחטא למשול בו, ומשום כך גורש מאיזור מגוריה של המשפחה האנושית דאז. יהוה שם לקין ”אות”, אולי צו רשמי, לבל יהרגוהו נוקמי דמו של הבל (בראשית ד׳:15).
לימים בנה קין עיר, וקרא שמה על שם בנו. אין פלא שיוצאי חלציו נודעו באלימותם. בסופו של דבר נמחתה שושלתו של קין מן האדמה עם כל הרשעים שנספו במבול של ימי נוח (בראשית ד׳:17–24; ז׳:21–24).
פרשת קין והבל לא נשתמרה רק לשם קריאה בשעות הפנאי. הסיפור ”נכתב להדרכתנו” ו”מועיל הוא להוראה, לתוכחה” (רומים ט״ו:4; טימותיאוס ב׳. ג׳:16). מה ניתן ללמוד מן הפרשה?
מוסר השכל
המשיחיים היום מוזמנים, כמו קין והבל, להביא מנחה לאלוהים — לא קורבן עולה של ממש, אלא ”זבח תודה, כלומר, פרי שפתיים המודיעות את שמו ברבים” (עברים י״ג:15, ע״ח). פעילות זו נעשית כיום בקנה־מידה עולמי, ועדי־יהוה מבשרים את הבשורה הטובה על מלכות אלוהים ביותר מ־230 ארצות (מתי כ״ד:14). האם גם אתה משתתף בפעילות זו? אם כן, הייה סמוך ובטוח ש’אלוהים לא יעוות צדק ולא ישכח את פועלך ואת האהבה שהראית למען שמו’ (עברים ו׳:10).
כפי שנכון היה במקרה של קין והבל, קורבנך אינו נמדד על־פי מראה חיצוני — למשל, על־פי מספר השעות שאתה מקדיש לשירות. יהוה בוחן לעומק. הכתוב בירמיהו י״ז:10 מלמד שהוא ”חוקר לב” ו”בוחן כליות” — את המחשבות, הרגשות והמניעים הכמוסים ביותר. מה שחשוב אפוא הוא המניע ולא הכמות. קורבן, גדול או קטן, יקר לאלוהים אם מקורו בלב גדוש אהבה. (השווה בין מרקוס י״ב:41–44 לבין י״ד:3–9.)
עם זאת, יש לזכור שיהוה לא יקבל קורבנות פיסחים כפי שלא שעה למנחה של קין שניתנה בלב חצוי (מלאכי א׳:8, 13). יהוה דורש ממך לתת לו את מיטבך ולשרתו בכל לבבך ובכל נפשך ובכל שכלך ובכל מאודך (מרקוס י״ב:30). האם אתה עושה כן? אם כן, יש לך כל סיבה שבעולם להיות מרוצה מקורבנך. פאולוס כתב: ”יבחן כל אחד את מעשיו ואז הסיבה לתהילתו [”שמחתו”, ע״ח] תהיה בו עצמו בלי תלות בזולת” (גלטים ו׳:4).
קין והבל קיבלו אותו חינוך. אבל מכוח הנסיבות ועם הזמן פיתח כל אחד תכונות שונות. קין נעשה אט אט אחוז קנאה, בעל נטייה למריבות ולהתפרצויות זעם.
את הבל, לעומת זאת, זוכר אלוהים כאדם צדיק (מתי כ״ג:35). בנחישותו להשביע את רצון אלוהים בכל מחיר היה הבל שונה בתכלית מאדם, מחוה ומקין — בני משפחתו כפויי הטובה. המקרא מספר שהבל ”מדבר עדיין” גם לאחר שמת. הוא שירת את אלוהים בנאמנות — עובדה שלעולם לא תימחק מדפי ההיסטוריה המקראית. הבה נקריב שוב ושוב, כמו הבל, קורבנות רצויים לאלוהים (עברים י״א:4).
[הערת שוליים]
a יש אומרים שגן־עדן שכן באיזור ההררי שבגזרה המזרחית של טורקיה של ימינו.
[תיבה/תמונה בעמוד 23]
דוגמה ליועצים משיחיים
”למה חרה לך ולמה נפלו פניך?” בשאלה זו פנה יהוה בנימה יפה אל קין. הוא לא כפה עליו להשתנות מפני שקין היה אדם בעל בחירה חופשית. (השווה דברים ל׳:19.) למרות זאת, יהוה לא היסס להצביע על אחרית דרכו המוטעית. הוא הזהירו: ”אם לא תיטיב, לפֶּתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו” (בראשית ד׳:6, 7).
ראוי לציין שחרף תוכחה חריפה זו, לא ראה בו יהוה ’מקרה אבוד’. הוא אמר לקין אילו ברכות יפלו בחלקו אם ייטיב את דרכיו והביע ביטחון שקין, אם ירצה, יצליח להתגבר על מכשול זה. ”הלוא אם תיטיב”, אמר יהוה, ”שאת?”, כלומר, אם תעשה טוב, האם לא תזכה להתרוממות רוח, ובנושא זעמו הרצחני של קין שאל אלוהים: ואתה תמשול בו?”
על זקני הקהילה המשיחית לנהוג כדוגמת יהוה. לעיטים עליהם ’להוכיח’ ו’לגעור’, ככתוב בטימותיאוס ב׳. ד׳:2, ולהגדי חד וחלק מה תהיה אחרית דרכו של החוטא. עם זאת, עליהם גם ’להפציר’. המילה היוונית פָּרָקָלֶאוֹ משמעה ”לעודד”. ”התוכחה אינה חריפה, וכחנית וביקורתית”, נמסר במילון התיאולוגי של הברית החדשה (אנג׳). ”מסקנה זו מקבלת משנה תוקף מן העובדה שמילה זו משמעה גם לנחם”.
ראוי לציין שמילה יוונית דומה, פָּרָקָלֶטוֹס, הוראתה היא בין היתר מסייע או סניגור במשפט. יוצא מכך, שגם כאשר הזקנים נותנים תוכחה חריפה, עליהם לזכור שמטרתם לעזור לאח הזקוק לעצתם ולא להיות לו לרועץ. הזקנים חייבים לנקוט גישה חיובית, כמו יהוה, ולהביע ביטחון שהאיש יצליח להתגבר על הבעיה. (השווה גלטים ו׳:1.)
בסיכומו של דבר, האדם הוא שיחליט, כמובן, אם ליישם את העצות שנותנים לו (גלטים ו׳:5; פיליפים ב׳:12). יש שאינם שועים לאזהרות מפי יועצים, כשם שקין החליט להתעלם מדברי התוכחה של הבורא עצמו. אך, זקנים המחקים את יהוה, הדוגמה המושלמת ליועצים משיחיים, יכולים להיות סמוכים ובטוחים שהם עוזרים לאחיהם כראוי.