פולחן הבעל המאבק על לבם של בני ישראל
במשך קרוב לאלף שנים ניטש מאבק על לבם של בני ישראל. מצד אחד של המתרס טקסי מין ופחד הנעוץ באמונות תפלות, ומצד שני — אמונה ונאמנות. במאבק זה לחיים ולמוות עמד פולחן הבעל מול עבודת יהוה.
האם ישמרו בני ישראל אמונים לאלוהי האמת שהוציאם ממצרים? (שמות כ׳:2, 3) או שמא יפנו אל הבעל, האל המועדף על הכנענים, שהבטיח אדמה פורייה?
מאבק רוחני זה, שהתקיים לפני אלפי שנים, נוגע לנו. מדוע? ”מה שקרה להם”, כתב השליח פאולוס, ”נכתב כדי להזהיר אותנו, אנחנו אשר קצי העולמים הגיעו אלינו” (קורינתים א׳. י׳:11). האזהרה העיקרית הגלומה במאבק היסטורי זה תישא משמעות עמוקה יותר אם נדע מי היה הבעל, ומה היה כרוך בפולחנו.
מי היה הבעל?
בני ישראל באו במגע עם הבעל כשהגיעו אל כנען בערך בשנת 1473 לפה״ס. עם הזמן התחוור להם, שהכנענים עובדים מגוון רחב של אלים שלא היו שונים מאלילי מצרים, אם כי היו להם שמות אחרים וכמה מאפיינים שונים. המקרא מציג את הבעל כאל הראשי של הכנענים, ותגליות ארכיאולוגיות מאשרות זאת (שופטים ב׳:11). אף שלא היה האל העליון בפנתיאון הכנעני, היה הבעל האל החשוב ביותר בחיי הכנענים. הם האמינו שהוא שולט בגשם, ברוח ובעננים ושרק הוא יכול להושיע את העם — וכן גם את בהמותיהם ואדמותיהם — מעקרות וממוות. ללא הגנת הבעל, יתרגשו עליהם אסונות בידי מוֹת, אל כנעני נקמן.
פולחן הבעל התאפיין בטקסי מין. גם העצמים הדתיים הקשורים בבעל, כגון המצבות והאשרות, נשאו אופי מיני. נראה כי המצבות — סלעים או אבנים מסותתות בצורת איבר המין הזכרי — ייצגו את הבעל, הזכר באיחוד המיני. האשרות, לעומת זאת, היו עצים או עמודי עץ שסימלו את אשת בעל, האלמנט הנקבי (מלכים א׳. י״ח:19).
זנות מקודשת והקרבת ילדים היו צדדים חשובים נוספים בפולחן הבעל (מלכים א׳. י״ד:23, 24; דברי־הימים ב׳. כ״ח:2, 3). הספר המקרא והארכיאולוגיה (The Bible and Archaeology) מציין: ”במקדשי הכנענים היו זונות ממין זכר וממין נקבה (קְדֵשים וקְדֵשות) וקוימו כל סוגי הסטיות המיניות. [הכנענים] האמינו שטקסים אלו יביאו בדרך כלשהי לפריון האדמה והעדרים”. זו היתה, על כל הפנים, האמתלה הדתית, אם כי ברור שאי־מוסריות זו השביעה את תאווֹת הבשר של עובדי הבעל. אך כיצד שבה הבעל את לבם של בני ישראל?
מה היה סוד קסמו?
ייתכן שרבים מבני ישראל רצו בדת שלא תדרוש מהם יותר מדי. עובדי הבעל היו פטורים מקיום מצוות התורה, כגון שמירת השבת והקפדה על חוקי מוסר רבים (ויקרא י״ח:2–30; דברים ה׳:1–3). היו אולי אשר למראה השגשוג החומרי של הכנענים השתכנעו שיש להשביע את רצון הבעל.
מקדשי הכנענים, שנודעו בכינוי במות והוקמו בחורשות ועל שלוחות הרים, יצרו תפאורה אטרקטיבית לטקסי הפוריות שנערכו בהם. לא חלף זמן רב ובני ישראל לא הסתפקו בביקורים תכופים במקדשי הכנענים; הם בנו מרכזי פולחן לעצמם. ”ויבנו גם המה להם במות ומצבות ואשרים, על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן” (מלכים א׳. י״ד:23; הושע ד׳:13).
אך בראש ובראשונה סיפק פולחן הבעל את תאוות הבשר (גלטים ה׳:19–21). המנהגים החושניים לא היו נעוצים אך ורק בשאיפה לשפע יבול ובקר. המין הועלה על נס, וראיה לכך הם הפסלונים הרבים שנתגלו ועליהם סממנים מיניים מובלטים, המתארים ריגוש מיני. המשתים, הריקודים והמוסיקה יצרו את האווירה המתאימה להתנהגות שלוחת רסן.
נתאר לעצמנו סצנה טיפוסית בתחילת הסתיו. בסביבה טבעית מהממת, רוקדים עובדי הבעל אחרי שאכלו לשובע ושתו יין לשוכרה. מחול הפריון נועד להעיר את הבעל מתרדמת הקיץ כדי שהאדמה תתברך בגשם. הם מקיפים שוב ושוב את העמודים בדמות האיבר הזכרי וסביב האשרות. הרוקדים, ובייחוד זונות המקדש, נעים בתנועות ארוטיות וחושניות. המוסיקה והקהל משלהבים את היצרים. ומן הסתם, בשיא הריקוד נוהרים הרוקדים אל חדרי מקדשו של הבעל ומקיימים יחסי־מין לא־מוסריים (במדבר כ״ה:1, 2; השווה שמות ל״ב:6, 17–19; עמוס ב׳:8).
הם התהלכו על־פי מראה עיניים ולא על־פי אמונה
פולחן חושני זה שבה רבים בקסמו. גם הפחד גרם לבני ישראל לעבוד את הבעל. לאחר שאיבדו את האמונה ביהוה, קינן בהם פחד מפני המתים ומפני העתיד, ועולם הנסתר עורר את סקרנותם. מתוך כך החלו לעסוק בספיריטיזם וערכו טקסים נתעבים מאין כמוהם. האנציקלופדיה הבינלאומית הסטנדרטית למקרא (אנגלית) מתארת כיצד חלקו הכנענים כבוד לרוחות המתים כחלק מפולחן האבות: ”הם קיימו... הילולה בקבר המשפחתי או באתרי קבורה בליווי השתכרות ויחסי מין טקסיים (אולי גם גילוי עריות), והמת נחשב לאחד המשתתפים”. מעורבות בתועבות ספיריטיסטיות אלו הרחיקה את בני ישראל מיהוה אלוהיהם (דברים י״ח:9–12).
פסלים — וטקסים נלווים — משכו גם הם כבחבלי קסם את בני העם, שהעדיפו להתהלך על־פי מראה עיניים ולא על־פי אמונה (קורינתים ב׳. ה׳:7). גם לאחר שחזו בנסים מרהיבים שעשה יהוה בידו הנעלמת, חשו רבים מבני ישראל יוצאי מצרים צורך בתזכורת ויזואלית לקיומו (שמות ל״ב:1–4). חלק מצאצאיהם רצו אף הם לעבוד דבר גלוי לעין כמו אלילי הבעל (מלכים א׳. י״ב:25–30).
מי ניצח?
המאבק על לבם של בני ישראל ארך מאות שנים, מיום הגיעם לערבות מואב על סף הארץ המובטחת עד גלות בבל. דומה כי היתרון עבר מצד לצד. לעתים רוב בני ישראל שמרו אמונים ליהוה, ולעתים קרובות פנו אל הבעל, בעיקר משום שהתרועעו עם העמים עובדי האלילים שמסביבם.
אחרי שהובסו במערכה הצבאית, נקטו הכנענים טקטיקה מתוחכמת יותר. הם חיו לצד בני ישראל והשפיעו על כובשיהם לאמץ את אלילי הארץ. שופטים אמיצי לב כדוגמת גדעון ושמואל לחמו במגמה זו. שמואל האיץ בעם: ”הסירו את אלוהי הנכר מתוככם... והכינו לבבכם אל יהוה ועיבדוהו לבדו”. לזמן מה שמעו בני ישראל בקולו, ’והסירו את הבעלים ואת העשתרות, ועבדו את יהוה לבדו’ (שמואל א׳. ז׳:3, 4; שופטים ו׳:25–27).
שלמה המלך, שמלך אחרי המלכים שאול ודוד, החל לעת זקנה להקריב קורבנות לאלילי נכר (מלכים א׳. י״א:4–8). מלכי ישראל ומלכי יהודה אחרים נהגו כמותו ונכנעו לבעל. אף־על־פי־כן, נביאים ומלכים נאמנים, ובהם אליהו, אלישע ויאשיהו, חרתו על דגלם את המאבק בפולחן הבעל (דברי־הימים ב׳. ל״ד:1–5). יתרה מזו, היו בתקופה זו בתולדות עם ישראל ששמרו אמונים ליהוה. אפילו בימי אחאב ואיזבל, כשפולחן הבעל היה בשיאו, נמצאו שבעת אלפים איש ש’לא כרעו ברך לבעל’ (מלכים א׳. י״ט:18).
לבסוף, אחרי שחזרו היהודים מגלות בבל, לא מוזכר עוד פולחן הבעל. הכל, כדוגמת אלה המוזכרים בעזרא ו׳:21, ’נבדלו מטומאת גויי הארץ אליהם, לדרוש ליהוה אלוהי ישראל’.
לקחים מתוך פולחן הבעל
אף שפולחן הבעל חלף עבר לו זה מכבר, יש משהו מן המשותף בין הדת הכנענית לבין החברה של ימינו — האדרת המין. פיתויים לאי־מוסריות מרחפים באוויר שאנחנו נושמים (אפסים ב׳:2). פאולוס מזהיר כי ”מלחמה לנו... עם רשויות ושררות, עם מושלי חשכת העולם הזה, עם כוחות רוחניים רעים בשמים” (אפסים ו׳:12).
”כוחות רוחניים” סמויים אלו של השטן מעלים על נס את האי־מוסריות המינית כדי לשעבד את בני האדם מבחינה רוחנית (יוחנן ח׳:34). בחברה המתירנית שלנו אין ההפקרות המינית קשורה בטקסי פוריות, אלא מהווה דרך שבה האדם מגשים את עצמו או עושה ככל העולה על רוחו. התעמולה משפיעה לא פחות. בבידור, במוסיקה ובפרסומות נשטף הציבור במסרים מיניים. משרתי אלוהים אינם מחוסנים מפני התקפה זו. לאמיתו של דבר, רוב המנודים מן הקהילה המשיחית נודו עקב אי־מוסריות מינית. המשיחי ישמור על טוהרו אך ורק אם יקפיד להרחיק מעליו מסרים לא־מוסריים אלו (רומים י״ב:9).
עדים צעירים הם שבמיוחד חשופים בצריח, מפני שדברים אטרקטיביים רבים עטופים במין. מה שמקשה עליהם עוד יותר הוא הלחץ מצד בני גילם. (השווה משלי א׳:10–15.) לא מעט צעירים הסתבכו, למשל, במפגשים גדולים. המוסיקה, הריקודים והמשיכה המינית, כמו בפולחן הבעל, הם שילוב המטשטש את החושים (טימותיאוס ב׳. ב׳:22).
”במה יזַכּה נער את אורחו?” שאל מחבר התהלים והשיב: ”לשמור כדברך [דבר יהוה]” (תהלים קי״ט:9). כפי שתורת אלוהים ציוותה על בני ישראל להתרחק מן הכנענים, מזהירנו המקרא מפני התרועעות שלילית (קורינתים א׳. ט״ו:32, 33). צעיר משיחי יוכיח בגרות אם ידחה מעליו פיתויים חושניים בידיעה שהם מזיקים לו מבחינה מוסרית. עלינו לנהוג כדוגמת אליהו הנאמן, ולא להרשות לדעה הרווחת להכתיב את החלטותינו (מלכים א׳. י״ח:21; השווה מתי ז׳:13, 14).
אזהרה נוספת קשורה באובדן אמונה — ”החטא הלוכד על נקלה” (עברים י״ב:1). נראה שרבים מבני ישראל עדיין האמינו ביהוה, אך ראו בבעל האל שיגן על יבוליהם ויספק את צורכיהם היומיומיים. אולי חשבו שמקדש יהוה שבירושלים רחוק מדי וקיום מצוותיו אינו דבר מעשי. פולחן הבעל לא דרש הרבה וקל היה לקיימו — הם יכלו אפילו להקטיר על גגותיהם לבעל (ירמיהו ל״ב:29). ייתכן שהם השתתפו בכמה טקסים או העלו עולות לבעל בשם יהוה, וכך סגרה עליהם אט אט מלכודת פולחן הבעל.
מה עלול לגרום לנו לאבד את האמונה ולסטות אט אט מאלוהים חיים? (עברים ג׳:12) ההערכה שהיתה לנו לאסיפות ולכינוסים עלולה לקהות. גישה זו מעידה על חוסר ביטחון ב’אוכל’ הרוחני שנותן לנו יהוה בעתו (מתי כ״ד:45–47). עקב חולשה זו אנו עלולים להפסיק ’להחזיק את דבר החיים’ או לפתח לב חצוי הפוסח על שתי הסעיפים, ואז ליפול קורבן לחומרנות או לאי־מוסריות (פיליפים ב׳:16; השווה תהלים קי״ט:113).
שמור על נאמנותך
אין ספק שכיום ניטש מאבק על לבבנו. הנשמור אמונים ליהוה או שמא נסטה מן הדרך בגלל חיי ההפקרות של העולם? למרבה הצער, כפי שבני ישראל נמשכו אל מעשיהם המתועבים של הכנענים, יש כיום גברים ונשים משיחיים שהתפתו לעשות מעשים מחפירים. (השווה משלי ז׳:7, 21–23.)
לא נובס מבחינה רוחנית אם, כמו משה, ’נעמוד בעוז כרואים את מי שאיננו נראה’ (עברים י״א:27). אמת, עלינו ”להילחם למען האמונה” (יהודה 3). אך אם אנו שומרים אמונים לאלוהים ולעקרונותיו, יש לנו תקווה שיבוא יום ופולחני הכזב ייעלמו לבלי שוב. עבודת יהוה גברה על פולחן הבעל, ובטוחים אנו כי בקרוב ’תימלא הארץ דעה את יהוה כמים לים מכסים’ (ישעיהו י״א:9).
[תמונה בעמוד 31]
מצבות שהתגלו בגזר ושימשו לפולחן הבעל
[שלמי תודה בתמונה בעמוד 28]
Musée du Louvre, Paris