כיצד היו האלילים ”למוקש” לבני־ישראל?
היכולה צורת פולחן בזויה לקסום למישהו? מה יכול לגרום לעם שלם להכתים פולחן טהור בפולחן־כזב? התשובה לשאלות אלה טמונה במה שאירע לעם־ישראל בימי־קדם. בני־ישראל הוזהרו מלכתחילה מפני הדבר הזה. נאמר להם: ”ואלוהיהם [של הכנענים] יהיו לכם למוקש.” — שופטים ב׳:3.
אך, מדוע היה הדבר כך? כדי לגלות זאת, מן הראוי לעמוד מקרוב על מהותו של פולחן־הבעל, האל שעבדו הכנענים.
מהות פולחן–הבעל
האל הראשי של הכנענים היה, כאמור, הבעל. כל איזור בכנען ובארצות בהן התקיים פולחן־הבעל, היה לו בעל, או ”אדון”, או ”ראש” משלו, כמשמעות השם ”בעל”. הבעל המקומי זכה, לעתים קרובות, לכינוי אשר שייך אותו לאיזור מסוים. דוגמה אחת לכך הוא ”בעל פעור”, אשר נטל את שמו מ’הר פעור’. אף־על־פי שהיו אלילי־בעל מקומיים רבים, ידעו הכנענים והעמים השכנים, שאלה היוו רק התגלמויות של ה”בעל” הראשי.
כתובות עתיקות שנתגלו בראס־שאמרה, שבחוף סוריה, מגלות שפולחן־הבעל היה קשור בפולחן הפריון, שהתרכז סביב עבודת־האדמה. עובדי הבעל ייחסו את השינויים בעונות־השנה ואת השפעותיהם, למלחמות האלים. הם האמינו כי בסוף עונת־הגשמים, כאשר גוועה הצמחייה, ניצח האל ’מוט’ את הבעל ואילץ אותו לסגת אל מעמקי־האדמה.
אך, כשהחלה עונת־הגשמים, ייחסו זאת עובדי הבעל לכך שהאל שלהם קם לתחייה, לאחר שאחותו, ענת, הביסה את מוט. הם חשבו שהזדווגותו של הבעל עם אשתו, עשתורת, באותה תקופה, הבטיחה שהיבול ועדרי הצאן והבקר יהיו פוריים במהלך השנה.
עובדי הבעל האמינו, כי השתתפותם בטקסים מסוימים בחגיהם הדתיים, תעודד את האלים לנהוג כדוגמתם. לפיכך, כאשר חגגו את התעוררותו של הבעל לתחייה, כדי להזדווג עם עשתורת, הם עסקו בפריצות מינית ובאורגיות בעלות אופי מושחת ביותר. הדבר נועד לגרות את תאוות האלים, בתקווה שהם יחקו את עובדיהם, כדי לערוב לכך שתהיה שנה חקלאית פורייה ומשגשגת.
ברחבי כנען היו מקדשים לפולחן הבעל, בהם שירתו כהנים וגם קדשים וקדשות (גברים ונשים שנועדו לזנות פולחנית). בסמוך למזבחות, מחוץ למקדשים, הוקמו מצבות ו’אשרות’ (עמודים מקודשים או עצים שניטעו לכבוד האלה ’אשרה’) וכני־קטורת. הן המצבות והן העמודים היוו סמלים מיניים.
תוכן הכתובות שנמצאו בראס־שאמרה ותגליות ארכיאולוגיות אחרות מראות, שעבודת־הבעל היתה צורת פולחן שהגיעה לשפל־המדריגה. האלות עשתורת, ענת והאשרה סימלו גם תאווה מינית וגם אלימות וצורות־לחימה סאדיסטיות. צלמיות של האלה עשתורת, שנתגלו במזרח התיכון, מתארות אותה כאשה עירומה, בעלת איברי־מין מוגזמים בצורה גסה. אחת הכתובות שנמצאו בראס־שאמרה יודעת לספר, שכאשר אביה של האלה ענת סירב למלא את מבוקשה, הגיבה ענת במלים אלה: ’אנפץ את ראשך לרסיסים, אגרום לשערך להיות רווי בדם, ואכתים את שער זקנך האפור בדם.’ באשר לתאווה לשפיכות־דמים, אנו קוראים: ’היא משתתפת ומתבוננת בקרבות הרבה: הקרבות שלה ממלאות את מחשבות ענת: הכבד שלה מתנפח מרוב צחוק, לבה מתמלא שמחה, הכבד של ענת צוהל; בי היא מקפצת עד לגובה ברכיה בדם אבירים, עד לגובה מותניה בדם גיבורים.’ אכן, מחזה מעורר בחילה!
אין תימה, איפוא, שיהוה אלהים, בתור אב אוהב, רצה להגן על עמו מפני פולחן־הבעל הנתעב והמגונה. התורה שנתן באמצעות משה ראתה בעבודת־האלילים פשע הראוי לעונש־מוות. (דברים י״ג:7–11) יהוה אלהים ציווה על בני־ישראל למחות כל זכר של פולחן־כזב, ולא לכרות בריתות עם עובדי־אלילים. (דברים ז׳:2–5) הוא הורה לבני– ישראל: ”ושם אלהים אחרים לא תזכירו,” כלומר, לא תזכירו מתוך כבוד פולחני, או בצורה המייחסת להם קיום כלשהו. — שמות כ״ג:13.
אך בני־ישראל לא צייתו, ונתפתו לעבוד את הבעל, את עשתורת ואת האשרה. מדוע?
מה היה הפיתוי?
עבודת־הבעל, ככל צורות עבודת־האלילים, היתה קשורה ב”פעלי הבשר”. (גלטיים ה׳:19–21) כיון שכך, היא היוותה גורם משיכה לנטיות הלא־מוסריות של בני־האדם הלא־מושלמים. בני־ישראל לא היו מחוסנים מפני פיתויי פולחן־האלילים ושאר פעלי־הבשר הקשורים בכך.
כאשר התיישבו בני־ישראל בארץ המובטחת, הם הבחינו כנראה בכך ששדותיהם של שכניהם הכנענים הניבו, בדרך־כלל, יבול טוב. מאחר שלבני ישראל לא היה ניסיון רב בעיבוד האדמה, יתכן שהם נועצו בשכניהם הכנענים בענייני חקלאות. מנקודת־ראותו של הכנעני, היה צורך לרצות את פני הבעל, כדי ליהנות משנה חקלאית ברוכה. אם הצעה זו לא קסמה לשכנו הישראלי, יכול היה הכנעני להרגיע את חששותיו, באמרו לו שאין כל רע בכך שימשיך לעבוד את יהוה. אין לו אלא להכיר גם בבעל ולהשביע את רצונו.
על־ידי שלא הכירו בכך שהניסיון והבקיאות בעבודת־האדמה היו הגורמים האמיתיים להצלחת הכנענים, עלול היה רצונם של בני־ישראל ברווח חומרי להיות להם ”למוקש”. מאחר שהיו מעוניינים שאדמתם תניב בשפע, אפשר שהצדיקו הקמת מזבח לבעל על נחלתם, ואשרה ומציבה לצידו. יתכן שתירצו זאת בכך שהם עדיין עובדים את יהוה.
גורם נוסף למעורבות עם אלילי־כזב היו נישואים עם עובדי־אלילים. אפילו המלך שלמה החכם סטה מעבודת־אלהים הטהורה עקב נישואיו עם נשים נוכריות שעבדו אלילים. (מלכים א׳. י״א:1–8) אין כל ראיה ששלמה נטש לחלוטין את עבודת־יהוה ואת הקרבנות בבית־המקדש שעל הר־המוריה. הוא ביצע, כנראה, מעין איחוד־אמונות, כדי להשביע את רצון נשותיו הנוכריות, אך הדבר לא נשא חן בעיני יהוה.
ההוללות המינית חסרת־הרסן, שהיתה קשורה בפולחן־כזב, הפילה ברשתה אנשים נוספים. בשיטים, שבערבות מואב, נכנעו אלפי בני־ישראל לפיתוי זה והשתתפו בפולחן־כזב. בתנ״ך מסופר: ”ויחל העם לזנות אל בנות מואב. ותקראן לעם לזבחי אלוהיהן, ויאכל העם וישתחוו לאלוהיהן.” — במדבר כ״ה:1, 2.
יתר על כן: החגיגות הדתיות, על האכילה והשתייה המופרזת שלהן, משכו את לב אוהבי התענוגות. בעמוס ב׳:8 נאמר: ”ועל בגדים חבולים יטו אצל כל מזבח: ויין ענושים ישתו בית אלוהיהם.” על חגיגה דתית בשכם, מספר לנו התנ״ך: ”וייצאו השדה ויבצרו את כרמיהם וידרכו ויעשו הילולים, ויבואו בית אלוהיהם, ויאכלו וישתו.” — שופטים ט׳:27.
בנוסף לכך, אי־הביטחון בעתיד (עקב חוסר אמונה, או מצפון לא־נקי כלפי יהוה) גרם לרבים לפנות לדת־כזב לעזרה, בתקווה שזו תבטיח שמהלך־העניינים יהיה לטובתם. המלך אחזיה, בנם של אחאב ואיזבל, מהווה דוגמה לכך. מאחר שנפגע בתאונה, שלח שליחים כדי שישאלו את פי בעל־זבוב, אלהי עקרון, כדי לדעת אם יחלים. — מלכים ב׳. א׳:2, 3.
לקח שיש ללמוד ממנו
כאשר אנו סוקרים את שאירע בדתות בנות־זמננו, כגון הנצרות, לא נופתע מכך שעם־ישראל הקדום נלכד בעבודת־אלילים. אנשים משכילים בנצרות פונים כיום להתייעץ עם מגידי־עתידות, עם העוסקים בחכמת־הנסתר, הם עונדים קמיעות־מזל, ובמקומות אחדים אף פונים אל רופאי־אליל כדי לזכות למרפא ממחלה כלשהי. בו בזמן הם טוענים שהם עובדים את אלהי המקרא, בדומה לבני־ישראל הלא־נאמנים בימי־קדם. יתרה מזאת, אי־מוסריות מינית, זלילה ושתייה מוגזמים, אי־יושר ופעלי־בשר אחרים נמצאים בשפע בנצרות.
המצב הזה מבטיח שחסידי הנצרות, פורקי־העול, לא יימלטו מגזר־דין ההשמדה של אלהים. כשם שיהוה אלהים, האל הבלתי־משתנה, לא חסך את שבטו מעם־ישראל הקדום, הוא שוב יהיה ”עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים־לשקר ובעושקי שכר־שכיר, אלמנה ויתום, ומטי־גר, ולא יראוני.” — מלאכי ג׳:5, 6.
הרי זה דחוף, איפוא, שכל המבקשים לשאת חן בעיני אלהים, יישמרו ממלכודת עבודת־האלילים ומכל פעלי־הבשר השליליים האחרים. אם כזה הוא רצונך, טפח שנאה עמוקה לכל מה שאלהים מגנה, ואל תרשה למחשבותיך להגות בפעלי־הבשר. בעשותך כן, ’תוכל להימלט מן המלכודות, או ה’מוקשים’ הקטלניים של עולם זה. פעל כעצת הכתוב:
”בקשו את יהוה כל ענווי־הארץ אשר משפטו פעלו. בקשו צדק, בקשו ענווה, אולי תיסתרו ביום אף יהוה.” — צפניה ב׳:3; מיכה ו׳:8.