הם עשו את רצון יהוה
פאולוס מתגבר על מצוקות
פאולוס במצוקה. הוא ועוד 275 איש נמצאים על ספינה שנקלעה לסופת אֵירָקִילוֹן — הרוח החזקה ביותר בים התיכון. הסערה משתוללת בעוצמה רבה ומסתירה את השמש ביום ואת הכוכבים בלילה. הנוסעים חוששים לחייהם. פאולוס מעודד אותם ומספר את מה שגילה לו אלוהים בחלום: ”לא תֹאבד שום נפש מכם; רק האונייה תֹאבד” (מעשי השליחים כ״ז:14, 20–22).
ביום הארבעה־עשר של הסערה מגלים המלחים דבר מדהים — עומק המים 37 מטר בלבד. אחרי מרחק קצר הם מודדים שנית ומוצאים שעומק המים הוא 27 מטר. היבשה קרובה! אלא שבשורה טובה זו טומנת בחובה סכנה ממשית. הספינה המיטלטלת הנה והנה במים הרדודים עלולה להתנפץ אל הסלעים ולהתפרק. המלחים פועלים בחוכמה ומטילים את העוגנים. חלקם רוצים לברוח בסירה אל חוף מבטחים.a אבל פאולוס מסכל את מזימתם. הוא אומר לשר המאה ולחיילים: ”אם אלה לא יישארו באונייה לא תוכלו אתם להינצל”. שר המאה שומע בקולו של פאולוס, וכעת כל 276 הנוסעים מייחלים שיאיר היום (מעשי השליחים כ״ז:27–32).
האונייה נטרפת
למחרת בבוקר מבחינים הנוסעים בְּמפרץ עם חוף חולי. בתקווה מחודשת מנתקים המלחים את קשרי העוגנים ופורשים את המפרש הקדמי אל הרוח. הספינה נעה לכיוון החוף — אין ספק שבליווי קריאות שמחה (מעשי השליחים כ״ז:39, 40).
לפתע פתאום עולה האונייה על שרטון. ירכתי הספינה נשברים מעוצמת הגלים. כל הנוסעים חייבים לנטוש את הספינה! (מעשי השליחים כ״ז:41) אבל יש בעיה. רבים מן הנוסעים — כולל פאולוס — הם אסירים. על־פי חוקי רומא, אם אסיר מצליח לברוח משומרו, נענש השומר בעונש הצפוי לאסיר. לדוגמה, אם נמלט רוצח, ישלם השומר הרשלן בחייו.
מחרדת העונשים שיוטלו עליהם מחליטים החיילים להרוג את כל האסירים. אולם שר המאה המיודד עם פאולוס מניא אותם מכוונתם. הוא מצווה שהיודעים לשחות יקפצו אל המים וישחו אל היבשה, והיתר שיעשו זאת על קרשים ועל חפצים מן האונייה. כל הנוסעים מן האונייה הטובעת מגיעים אט אט אל החוף. שום נפש לא אבדה, כפי שאמר פאולוס (מעשי השליחים כ״ז:42–44).
נס במלטה
הקבוצה התשושה מוצאת מפלט באי מלטה, שתושביה ’ברברים’ (ברברוס ביוונית), כלומר, לא־יוונים.b אך אין הם פראי אדם אלא להיפך. לוקס, בן לווייתו של פאולוס, מדווח שהם ”נהגו בנו בנדיבות בלתי רגילה, כי הדליקו אש בגלל הגשם היורד והקור וקיבלו את כולנו”. פאולוס עוזר לבני המקום לאסוף שברי ענפים ושם אותם על האש (מעשי השליחים כ״ח:1–3).
לפתע נצמד נחש צפע אל ידו של פאולוס. התושבים מניחים שפאולוס רוצח. הם מאמינים שאלוהים מעניש את החוטא על־ידי פגיעה באיבר הגוף ששימש אותו לעשיית חטא. והנה, להפתעת המקומיים, מנער פאולוס את הצפע אל תוך האש. לוקס, עד ראייה, מוסר כי ”הם ציפו שגופו [של פאולוס] יתנפח או שיפול מת פתאום”. אך הם משנים את דעתם ואומרים שפאולוס הוא אל (מעשי השליחים כ״ח:3–6).
פאולוס שוהה במלטה שלושה חודשים, שבמהלכם הוא מרפא את אביו של פּוֹבְּלִיוֹס, ראש האי שאירח אותו בידידות, ומרפא חולים אחרים. הוא גם זורע את זרעי האמת לברכתם העשירה של תושבי מלטה מכניסי האורחים (מעשי השליחים כ״ח:7–11).
מוסר השכל
בשירותו נתקל פאולוס בקשיים רבים (קורינתים ב׳. י״א:23–27). בפרשה שלעיל היה פאולוס אסיר למען הבשורה. אחר כך התמודד עם ניסיונות בלתי צפויים: סערה קשה וטריפת אונייה. בכל מה שעבר לא התערערה התלהבותו ונחישותו בבשורה הטובה. מניסיונו כתב: ”בכל הנסיבות מורגל אני גם לשובע וגם לרעב, גם לשפע גם למחסור. הכל אני יכול בעזרתו של הנותן בי כוח” (פיליפים ד׳:12, 13).
אל נרשה לבעיות החיים להחליש את החלטתנו לשרת במסירות את אלוהי האמת! בהיתקלנו בניסיונות בלתי צפויים נשליך את יהבנו על יהוה (תהלים נ״ה:23). אחרי כן נחכה בסבלנות ונראה כיצד הוא עוזר לנו לעמוד בניסיון. בינתיים לא נחדל לשרת אותו בנאמנות, תוך ביטחון מלא שהוא דואג לנו (קורינתים א׳. י׳:13; פטרוס א׳. ה׳:7). אם נהיה נאמנים ויציבים בכל מצב, נצליח גם אנחנו — כמו פאולוס — להתגבר על מצוקות.
[הערת שוליים]
a בעזרת הסירה נהגו הנוסעים להגיע אל החוף כשעגנה הספינה. המלחים ניסו כנראה להציל את חייהם ולזנוח מאחור את הנותרים שלא ידעו לנווט ספינה.
b בספרו מוצאי המילים (Word Origins) ציין וילפרד פאנק: ”היוונים בזו לשפות זרות, וטענו שהן נשמעות כמו ’בר–בר’. את דובריהן כינו ברברוס.