האם אימצת את השקפת אלוהים לגבי האלימות?‏

זה דורי דורות שגיבורים — דמויות בעלות כוח ואומץ לב עילאיים — זוכים להערצה ולכבוד.‏ אחד מהם היה הגיבור המיתולוגי של יוון העתיקה,‏ הֶרַקְלֶס או הרקולס כפי שכונה בפי הרומאים.‏

הרקולס היה גיבור־על ידוּע שם וגדול הלוחמים.‏ האגדה מספרת כי הוא היה חצי אל,‏ בנו של האל היווני זאוס,‏ ושל אַלְקְמֶנֶה,‏ אשה בת תמותה.‏ את מעללי גבורתו החל עוד כּתינוק בעריסה.‏ אלה קנאית שלחה שני נחשים גדולים כדי לחסלו,‏ והרקולס חנק אותם במו ידיו.‏ כשגדל נלחם,‏ הכניע מפלצות ונאבק במוות כדי להציל את ידידתו.‏ הוא גם השמיד ערים,‏ אנס נשים,‏ השליך נער ממרומי מגדל והרג את אשתו ואת ילדיו.‏

הרקולס המיתולוגי,‏ אף שמעולם לא היה קיים,‏ נשזר בסיפורי עם של ארצות קדומות אשר היו מוכרות ליוונים.‏ הרומאים האלילוהו;‏ סוחרים ונוודים התפללו אליו שיביא להם שגשוג ויגן עליהם מכל צרה.‏ סיפורים על מעללי גבורתו מרתקים זה אלפי שנים את שומעיהם.‏

מקור האגדה

היש בסיס של אמת לסיפורים על הרקולס ועל גיבורים מיתולוגיים אחרים?‏ במובן מסוים,‏ אפשר לומר שכן.‏ המקרא מדווח כי בתקופה מסוימת,‏ בשחר ההיסטוריה האנושית,‏ חיו עלי־אדמות ”‏אלים”‏ ו”‏חצאי אלים”‏.‏

בהתייחסו לתקופה זו כתב משה:‏ ”‏ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה,‏ ובנות יוּלדו להם,‏ ויראו בני האלוהים את בנות האדם כי טובות הנה,‏ ויקחו להם נשים מכל אשר בחָרו”‏ (‏בראשית ו׳:‏​1,‏ 2‏)‏.‏

‏’‏בני אלוהים’‏ אלו לא היו בני אדם,‏ אלא מלאכים.‏ (‏השווה איוב א׳:‏6;‏ ב׳:‏1;‏ ל״ח:‏​4,‏ 7‏.‏)‏ יהודה,‏ אחד מכותבי המקרא,‏ מציין כי היו מלאכים ”‏אשר לא שמרו את מעמדם הרם כי אם עזבו את מעונם”‏ (‏יהודה 6‏)‏.‏ במילים אחרות,‏ הם נטשו את מקומם בארגונו השמימי של אלוהים,‏ מפני שהעדיפו לחיות עם נשות הארץ היפהפיות.‏ יהודה מוסיף שמלאכים מרדנים אלו דומים לאנשי סדום ועמורה,‏ אשר ”‏התמכרו לזנות והלכו אחר יצורים אחרים”‏ (‏יהודה 7‏)‏.‏

אין המקרא מוסר פרטים מלאים על מעלליהם של אותם מלאכים ממרים.‏ עם זאת,‏ אגדות עתיקות ביוון ובמקומות אחרים מציירות תמונה של אלים ואלות רבים אשר חיו במחיצת בני האדם באופן גלוי או סמוי.‏ כשלבשו דמות אדם,‏ היו הם יפי תואר.‏ הם אכלו,‏ שתו,‏ ישנו וקיימו יחסי מין בינם לבין עצמם ועם בני אדם.‏ למרות היותם קדושים כביכול ובני אלמוות,‏ הם שיקרו ורימו,‏ רבו והסתכסכו,‏ פיתו ואנסו.‏ ייתכן שסיפורים מיתולוגיים אלו מתארים — בצורה מקושטת ומסולפת — את התנאים ששררו בעולם שקדם למבול המוזכר בספר בראשית.‏

הגיבורים אשר מעולם,‏ אנשי השם

מלאכים אלו,‏ שהמרו את פי אלוהים ולבשו גוף בשר ודם,‏ שכבו עם בנות הארץ,‏ והן ילדו ילדים.‏ הם לא היו ילדים רגילים,‏ אלא נפילים — חצאי אדם וחצאי מלאך.‏ הכתוב מוסר:‏ ”‏הנפילים היו בארץ בימים ההם,‏ וגם אחרי כן,‏ אשר יבואו בני האלוהים אל בנות האדם וילדו להם,‏ המה הגיבורים אשר מעולם,‏ אנשי השם”‏ (‏בראשית ו׳:‏4‏)‏.‏

המילה ”‏נפילים”‏ משמעה מְפִּילים,‏ כלומר,‏ גורמים לאחרים ליפול תוך שימוש באלימות.‏ אין פלא אפוא,‏ שהמקרא מוסיף:‏ ”‏ותימלא הארץ חמס [‏אלימות]‏”‏ (‏בראשית ו׳:‏​11‏)‏.‏ קיים דמיון רב בין חצאי אלים מיתולוגיים,‏ כגון הרקולס והגיבור הבבלי גלגמש,‏ לבין הנפילים.‏

שים לב שהנפילים נקראו ”‏גיבורים”‏ ו”‏אנשי השם”‏.‏ שלא כמו נוח הצדיק,‏ אשר חי באותה תקופה,‏ לא ביקשו הנפילים להאדיר את שמו של יהוה.‏ שמם,‏ תהילתם וכבודם עמדו בראש מעייניהם.‏ בשל מעללי גבורה,‏ שללא ספק התאפיינו באלימות ובשפיכות דמים,‏ העניק להם עולם הרשע שסבב אותם את התהילה שאליה נכספו.‏ הם היו גיבורי־העל של אותם ימים — פחדו מהם,‏ כיבדו אותם ודומה היה כי הם בלתי מנוצחים.‏

גם אם הנפילים ואבותיהם המלאכים הבזויים זכו לתהילה מצד בני דורם,‏ לא היו הם מהוּללים בעיני אלוהים.‏ אורח חייהם היה מתועב.‏ כתוצאה מכך,‏ העניש אלוהים את המלאכים שירדו מן השמים.‏ השליח פטרוס כתב:‏ ”‏אלוהים לא חס על המלאכים החוטאים,‏ אלא הורידם אל תחתיות ארץ ונתנם בכבלי אופל לשומרם למשפט.‏ וגם על העולם הקדום לא חס,‏ אבל בהביאו מבול על עולם של רשעים שמר את נוח,‏ מטיף הצדק,‏ והשבעה אשר עימו”‏ (‏פטרוס ב׳.‏ ב׳:‏​4,‏ 5‏)‏.‏

בעת המבול פשטו המלאכים המרדנים את גופם הגשמי ושבו בבושת פנים אל התחום הרוחני.‏ אלוהים העניש אותם ואסר עליהם ללבוש שוב גוף בשר ודם.‏ הנפילים,‏ צאצאיהם העל־אנושיים של אותם מלאכים,‏ מתו במבול.‏ רק נוח ומשפחתו הקטנה ניצלו.‏

אנשי שם כיום

היום לא תמצא עלי־אדמות אלים וחצאי אלים.‏ למרות זאת,‏ נגע האלימות פושה בכל.‏ אנשי השם של היום זוכים לתהילה בספרים,‏ בסרטים,‏ בטלוויזיה ובמוסיקה.‏ הם לא יעלו על דעתם להפנות את הלחי השנייה,‏ לאהוב את אויביהם,‏ לבקש שלום,‏ לסלוח ולהתרחק מאלימות (‏מתי ה׳:‏​39,‏ 44;‏ רומים י״ב:‏17;‏ אפסים ד׳:‏​32;‏ פטרוס א׳.‏ ג׳:‏​11‏)‏.‏ הגיבורים בני זמננו זוכים להערצה בשל כוחם ובשל יכולתם להילחם,‏ לנקום ולהשיב על אלימות באלימות רבה יותר.‏a

מאז ימי נוח לא חל שינוי בהשקפתו של אלוהים בנושא.‏ יהוה אינו מעריץ אוהבי אלימות,‏ ואין הוא מתבדר ממעללי גבורתם.‏ מחבר התהלים שר:‏ ”‏יהוה צדיק יבחן,‏ ורָשָע ואוהב חמס שנאה נפשו”‏ (‏תהלים י״א:‏5‏)‏.‏

כוח מסוג אחר

ישוע המשיח,‏ שהיה איש שלום,‏ הוא האדם המפורסם ביותר שהיה ההיפך הגמור מגיבורי האלימות.‏ בהיותו עלי־אדמות ”‏לא חמס עשה”‏ (‏ישעיהו נ״ג:‏9‏)‏.‏ כשבאו אויביו לעצור אותו בגן גת־שמנים,‏ היו לתלמידיו שתי חרבות (‏לוקס כ״ב:‏​38,‏ 47–51‏)‏.‏ הם יכלו להילחם שלא יימסר לידי היהודים (‏יוחנן י״ח:‏36‏)‏.‏

השליח פטרוס שלף את חרבו כדי להגן על ישוע,‏ ובתגובה אמר לו ישוע:‏ ”‏השב את חרבך אל מקומה,‏ כי כל האוחזים בחרב,‏ בחרב יאבדו”‏ (‏מתי כ״ו:‏​51,‏ 52‏)‏.‏ כן,‏ אלימות מולידה אלימות,‏ ועל כך מעידה ההיסטוריה שוב ושוב.‏ מלבד ההזדמנות שהיתה לו להתגונן בנשק,‏ עמד לרשות ישוע אמצעי הגנה נוסף.‏ בהמשך דבריו לפטרוס אמר:‏ ”‏שמא חושב אתה שאינני יכול לבקש מאבי ומייד ימציא לי יותר משנים־עשר לגיונות מלאכים?‏”‏ (‏מתי כ״ו:‏ 52,‏ 53‏)‏.‏

ישוע הרשה למבקשי נפשו ללכוד אותו,‏ ולא פעל באלימות או נעזר במלאכים.‏ מדוע?‏ אחת הסיבות לכך היא שהוא ידע שטרם הגיע המועד שקבע אביו השמימי לשים קץ לרשע עלי־אדמות.‏ במקום ליטול את העניינים לידיו,‏ שם ישוע את מבטחו ביהוה.‏

עמדה זו לא העידה על חולשה,‏ אלא על עוצמה פנימית רבה.‏ בהתנהגותו זו גילה ישוע אמונה איתנה שיהוה יתקן את המצב במועד שקבע ובדרכו שלו.‏ בשל צייתנותו,‏ זכה ישוע למעמד מכובד,‏ המשנה ליהוה עצמו.‏ על אודות ישוע כתב השליח פאולוס:‏ ”‏[‏הוא]‏ השפיל עצמו וציית עד מוות,‏ עד מוות ב[‏”‏עמוד ההוקעה”‏,‏ ע״ח‏]‏.‏ על כן הגביהו אלוהים מאוד ונתן לו את השם הנעלה על כל שם,‏ למען תכרע בשם ישוע כל ברך,‏ בשמים ובארץ ומתחת לארץ,‏ וכל לשון תודה כי ישוע המשיח הוא האדון,‏ לתפארת אלוהים האב”‏ (‏פיליפים ב׳:‏​8–11‏)‏.‏

הבטחתו של אלוהים לשים קץ לאלימות

משיחיים אמיתיים חיים את חייהם על־פי דוגמתו ותורתו של ישוע.‏ אין הם מעריצים ומחקים את אנשי השם האלימים.‏ הם יודעים כי במועד שקבע אלוהים,‏ יושמדו אנשים אלו לנצח,‏ כפי שהושמדו הרשעים בימי נוח.‏

אלוהים הוא בורא הארץ והאדם.‏ הוא גם ריבון היקום החוקי (‏ההתגלות ד׳:‏​11‏)‏.‏ אם לשופט בשר ודם יש הסמכות החוקית לפסוק פסיקות משפטיות,‏ קל וחומר שאלוהים מחזיק בסמכות זו.‏ מתוך הכבוד שהוא רוחש לעקרונות הצדק שקבע,‏ ומתוך אהבתו כלפי אוהביו,‏ ישים אלוהים קץ לכל הרשע ולכל עושיו (‏מתי י״ג:‏​41,‏ 42;‏ לוקס י״ז:‏​26–30‏)‏.‏

אחר כך ישרור בעולם שלום אין קץ שהצדק ביסודו.‏ זאת נובא בנבואה הידועה על ישוע המשיח:‏ ”‏כי ילד יולד לנו,‏ בן ניתן לנו;‏ ותהי המשרה על שכמו.‏ ויקרא שמו פלא יועץ,‏ אל גיבור,‏ אביעד,‏ שר שלום.‏ למרבה המשרה ולשלום אין קץ,‏ על כיסא דוד ועל ממלכתו להכין אותה ולסעדה במשפט ובצדקה,‏ מעתה ועד עולם.‏ קנאת יהוה צבאות תעשה זאת”‏ (‏ישעיהו ט׳:‏​5,‏ 6‏)‏.‏

מסיבות טובות אפוא פועלים המשיחיים על־פי העצה שניתנה לפני שנים רבות בהשראת אלוהים:‏ ”‏אל תקנא באיש חמס [‏אלים]‏,‏ ואל תבחר בכל דרכיו.‏ כי תועבת יהוה נלוז,‏ ואת ישרים סודו”‏ (‏משלי ג׳:‏​31,‏ 32‏)‏.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏קטע מוגדל בעמוד 29]‏

גיבורים בני זמננו זוכים להערצה בשל כוחם ובשל יכולתם להגיב על אלימות באלימות רבה יותר

‏[‏שלמי תודה בתמונה בעמוד 26]‏

Alinari/Art Resource, NY