שליחי הרשע
ההסבר המקראי באשר לתפקיד שממלאים השדים בענייני האדם עונה על שאלות יסודיות על אודות הרשע, שאלמלא כן היו נותרות ללא מענה. תן דעתך לדוגמה, לגילוי־הדעת שהופיע באינטרנשיונל הרלד טריביון, בנוגע למלחמה הנמשכת בארצות הבלקן: ”צוות חוקרים שנשלח מטעם הקהילה האירופית הגיע לידי מסקנה, כי [חיילים] אנסו למעלה מ־000,20 נשים ונערות מוסלמיות... כחלק ממדיניות הטרור השיטתית, שנועדה להטיל אימה, לדכא ולאלץ את התושבים לנטוש את בתיהם”.
בנסותו ללא הצלחה לתת הסבר למצב, ציין מאמר בכתב־העת טיים: ”במלחמה, עלולים לעתים צעירים לאנוס כדי להשביע את רצונם של בעלי המעמד הבכיר, קציניהם, ולזכות בסוג של אהדה ותמיכה ’אבהיות’. האונס מהווה הוכחה למסירות החייל לאכזריותה הפראית של יחידתו הצבאית. צעיר הנכון לבצע מעשים מחרידים דיכא את צו מצפונו במטרה להירתם ליעדיה חסרי הפשרות של היחידה. אדם נותן תוקף לשבועת־האמונים שלו על־ידי ביצוע מעשי זוועה”.
אולם, מדוע ”יעדיה חסרי הפשרות של היחידה” שפלים יותר מצו מצפונו של כל אחד מחבריה? כפרט, כמעט כל אדם משתוקק לחיות בשלום עם זולתו. אם כן, מדוע בעתות מלחמה אנשים אונסים, מענים והורגים זה את זה? הסיבה העיקרית לכך הינה פעילותם של כוחות שטניים.
הבנת תפקידם של השדים אף מספקת פתרון למה שאחדים מכנים ”בעיית התיאולוג”. הבעיה היא כיצד לגשר בין שלוש הטענות הבאות: (א) אלהים הוא כל־יכול; (ב) אלהים הוא אל של אהבה וטוב; (ג) התרחשות דברים מחרידים. יש הסבורים שניתן ליישב כל צמד טענות מבין השלוש, אך לעולם לא ניתן יהיה לגשר על שלושתן. התשובה טמונה בדבר־אלהים עצמו, והיא כרוכה ברוחות סמויות־מן־העין, שליחי הרשע.
המרד הראשון
המקרא מספר לנו, כי האלהים הוא רוח (יוחנן ד׳:24). במרוצת הזמן, הפך הוא לבוראם של מיליוני ישויות רוחניות אחרות, בני־אלהים, מלאכים. דניאל, משרת אלהים, ראה בחזון ’ריבוא רבבות’ (מאה מיליון) מלאכים. כל היצורים הרוחניים שברא יהוה היו צדיקים ופעלו בתואם עם רצונו (דניאל ז׳:10; עברים א׳:7).
מאוחר יותר, ’ביוסדו ארץ’, כל בני־האלהים ’רנו יחד’ ו’הריעו’ לו (איוב ל״ח:4–7). אולם, אחד מהם פיתח תשוקה ליטול לעצמו את עבודת האלהים המגיעה בצדק לבורא. בהתקוממו נגד אלהים, הפך עצמו מלאך זה לשטן (שמשמעו ”מתנגד”; השווה יחזקאל כ״ח:13–15).
בהשתמשו בנחש בגן־עדן על־מנת לדבר אל האשה הראשונה חוה, פיתה אותה השטן להפר את הצו המפורש של אלהים, שלא לאכול מפרי עץ מסוים בגן. לאחר מכן, הצטרף אליה בעלה. בדרך זו, הצטרף הזוג האנושי הראשון למלאך זה במרדו ביהוה (בראשית ב׳:17; ג׳:1–6).
גם אם המאורעות בגן־עדן מלמדים לכאורה שיעור חד־משמעי בצייתנות, הרי שהשטן העלה שתי מחלוקות מוסריות חשובות. ראשית, השטן הטיל ספק בכך ששלטון יהוה על ברואיו התנהל בצדק ולטובתם המירבית. יתכן שהאנושות תוכל להצליח טוב יותר לשלוט על עצמה. שנית, השטן עורר את השאלה אם יצורים בני־תבונה כלשהם יישארו מסורים ונאמנים לאלהים, גם כאשר הציות אינו מניב לכאורה כל טובת־הנאה חומרית.a
הבנה ברורה של המחלוקות שנתעוררו בגן־עדן, יחד עם הכרת סגולותיו של יהוה, מסייעות לנו להבין את הפתרון ל”בעיית התיאולוג”, דהיינו, ליישב את קיומו של הרע עם תכונות הכוח והאהבה של אלהים. בעוד שנכון שליהוה כוח בלתי מוגבל ושהוא התגלמות האהבה, הוא גם אל של חוכמה ושל צדק. הוא משקף ארבע תכונות אלה תוך איזון מושלם. לפיכך, הוא נמנע מלהשתמש בכוח שברשותו ואשר אין לעמוד בפניו, על־מנת להשמיד מייד את שלושת המורדים. אומנם, הדבר היה משקף צדק אך לא בהכרח חוכמה ואהבה. יתרה מזו, הוא גם לא פשוט ’סלח ושכח’, צעד העשוי להיראות לאחדים כביטוי לאהבה.
כדי ליישב את המחלוקות שעורר השטן נדרש זמן. היה נחוץ זמן כדי להוכיח אם בני־האדם אכן מסוגלים לשלוט כראוי בחייהם ללא תלות באלהים. בהתירו לשלושת המורדים להמשיך לחיות, איפשר יהוה גם ליצורים אחרים ליטול חלק בהפרכת טענת השטן באמצעות שירות נאמן לאלהים בנסיבות קשות.b
יהוה אמר לאדם ולחוה מפורשות, שאם יאכלו מן הפרי האסור, ימותו. ואכן כך היה, אף־על־פי שהשטן הבטיח לחוה שלא תמות. גם על השטן נחרץ גזר־דין מוות; בינתיים, הוא ממשיך להתעות את האנושות. למעשה, המקרא מציין: ”העולם כולו נתון לשליטת הרָשָע” (יוחנן א׳. ה׳:19, ע״ח; בראשית ב׳:16, 17; ג׳:4; ה׳:5).
מרדם של מלאכים אחרים
בשלב מסוים לאחר המאורעות בגן־עדן, הצטרפו מלאכים אחרים למרד בריבונותו של יהוה. המקרא מציין: ”ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה ובנות יולדו להם. ויראו בני־האלהים את בנות האדם כי טובות הנה, ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו”. במילים אחרות, מלאכים אלה ”עזבו את מעונם [בשמים]” וירדו לארץ, לבשו דמות אדם ונהנו מתענוגות חושניים עם הנשים (בראשית ו׳:1, 2; יהודה 6).
הסיפור ממשיך בבראשית ו׳:4: ”הנפילים היו בארץ בימים ההם, וגם אחרי כן, אשר יבואו בני־האלהים אל בנות האדם וילדו להם, המה הגיבורים אשר מעולם אנשי השם”. בני־כלאיים אלה, שאימהותיהם אנושיות ואבותיהם מלאכים, היו חזקים באורח בלתי רגיל, ”גיבורים”. היו אלה אנשי חמס, או נפילים, מלה שמשמעה ”המפילים”.
ראוי לציין, כי מאוחר יותר, באו מאורעות אלה לידי ביטוי באגדות של תרבויות עתיקות. לדוגמה, אפוס (שיר עלילה) בבלי בן 000,4 שנה מתאר את עלילות גלגמש, חצי־אל רב־און ואַלים, אשר ”תשוקתו לא הותירה אף עלמה לאהובה”. דוגמה נוספת מאגדה יוונית היא הרקולס (או הֵרַקְלֵס), העל־אנושי. בהיותו צאצא לאם אנושית, אלקמני, ולאל זאוס, יצא הרקולס לסדרת הרפתקאות אלימות, לאחר שהרג את אשתו ואת ילדיו בהתפרצות של טירוף הדעת. אף כי אגדות מעין אלה סולפו במידה רבה בשעה שהועברו מדור לדור, הרי שהן משתלבות עם הכתוב במקרא בנוגע לנפילים ולאבותיהם המלאכים המורדים.
בגין השפעתם של המלאכים הרשעים ושל בניהם העל־אנושיים, הארץ כה נמלאה חמס, עד כי יהוה גמר אומר בלבו להמיט כליה על העולם על־ידי מבול עצום. הנפילים נכחדו יחד עם כל בני־האדם הרשעים; בני־האנוש היחידים ששרדו היו נוח הצדיק ובני־ביתו (בראשית ו׳:11; ז׳:23).
אולם, המלאכים הרעים לא ניספו. תחת זאת, פשטו הם את גופם האנושי ושבו לתחום הרוחני. בשל אי־ציותם, לא הורשו לשוב לחיק משפחת אלהים המורכבת ממלאכים צדיקים; אף לא הורשו עוד ללבוש גוף בשר ודם כפי שעשו בימי נוח. בכל זאת, המשיכו הם להפעיל את השפעתם ההרסנית על ענייני האנושות, תחת ראשותו של ”שר השדים”, השטן (מתי ט׳:34; פטרוס ב׳. ב׳:4; יהודה 6).
אויבי האנושות
מאז ומעולם היו השטן והשדים רצחניים ואכזריים. השטן השתמש באמצעים שונים, כדי לחסל את כל מקנהו של איוב ולהרוג את מרבית משרתיו. אחרי כן, הרג את עשרת ילדיו של איוב בגורמו ל”רוח גדולה” להחריב את הבית שבו שהו. לאחר מכן, היכה השטן את איוב ”בשחין רע מכף רגלו עד קודקודו” (איוב א׳:7–19; ב׳:3, 7).
השדים מגלים נטייה מרושעת דומה. בימי ישוע, גזלו הם מאנשים את כושר־הדיבור שלהם ואת מאור עיניהם. הם גרמו לאיש אחד לפצוע את עצמו באבנים. אחד השדים הפיל ילד ארצה ”וזיעזע את גופו” (לוקס ט׳:42; מתי ט׳:32, 33; י״ב:22; מרקוס ה׳:5).
דיווחים מרחבי־העולם מעידים, שהשטן ושדיו היו ונשארו מרושעים. יש אנשים שהם מכים במחלות. אחרים הם מטרידים בהדירם שינה מעיניהם, בחלומות־בלהות או בהתעללם בהם מינית. הם הובילו רבים אחרים לאי־שפיות, לרצח או להתאבדות.
עד מתי יורשו להתקיים?
השטן ושדיו לא יורשו להתקיים לעולם. היתה ליהוה סיבה טובה לכך שאיפשר להם להתקיים עד ימינו, אך עתה עתם קצרה. בראשית המאה הנוכחית, נעשה צעד חשוב להגבלת תחום פעילותם. ספר ההתגלות מסביר: ”ומלחמה התחוללה בשמים; מיכאל [ישוע המשיח המוקם לתחייה] ומלאכיו נלחמים בתנין [השטן], והתנין נלחם ומלאכיו. הם לא התגברו וגם מקומם לא נמצא עוד בשמים. אז הושלך התנין הגדול, הנחש הקדמוני הנקרא מלשין ושטן, המתעה את כל תבל; הוא הושלך ארצה ומלאכיו הושלכו אתו” (ההתגלות י״ב:7–9).
מה היתה התוצאה? התיאור ממשיך: ”על זאת שימחו שמים ושוכניהם!” המלאכים הנאמנים יכולים היו לשמוח, שכן השטן ושדיו כבר לא היו בשמים. אולם, מה בנוגע לאנשים עלי־אדמות? המקרא מוסיף ואומר: ”אוי לארץ ולים, כי ירד אליכם השטן בחימה גדולה, ביודעו כי קצרה עתו” (ההתגלות י״ב:12).
בחמתם, מתכוונים השטן ועושי רצונו לגרום ל”אוי” אדיר ככל האפשר בטרם יבואו אל קצם הקרוב. במאה הנוכחית, התחוללו שתי מלחמות־עולם ולמעלה מ־150 מלחמות בהיקף מצומצם יותר מאז שנסתיימה מלחמת־העולם השניה. אל אוצר המילים שלנו הסתננו ביטויים המשקפים את אלימות הדור הנוכחי: ”לוחמה ביולוגית”, ”השואה”, ”שדות קטל (קמבודיה)”, ”מחנות אונס (יוגוסלביה)” ”רוצחים סדרתיים” ו”פצצת האטום”. החדשות מוצפות פרשיות סמים, רציחות, הפצצות, קניבליות חולנית, טבח המוני, רעב ועינויים.
הבשורה הטובה היא שהדברים הללו הם זמניים. בעתיד הקרוב, שוב יפעל אלהים נגד השטן ושדיו. בתארו חזון שמאת אלהים, כתב השליח יוחנן: ”ראיתי מלאך יורד מן השמים ובידו מפתח התהום ושרשרת גדולה. הוא תפש את התנין, הנחש הקדמוני אשר הוא המלשין והשטן, וקשר אותו לאלף שנים. השליך אותו אל התהום וסגר וחתם עליו כדי שלא יתעה עוד את הגויים עד תום אלף השנים” (ההתגלות כ׳:1–3).
לאחר מכן, יותרו השטן ושדיו ”לזמן מעט” ואז יושמדו לעולמי עולמים (ההתגלות כ׳:3, 10). מה נפלאה תהא עת זו! כאשר יסולקו השטן ושדיו לצמיתות ”יהיה [יהוה] האלהים הכל בכל”. וכולם ’יתענגו על רוב שלום’ במלוא מובן המלה (קורינתים א׳. ט״ו:28; תהלים ל״ז:11).
(מקור המאמרים: 1994/2/1)
[הערות שוליים]
a הדבר התבהר מאוחר יותר, כאשר אמר השטן על משרת אלהים, איוב: ”עור בעד עור, וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו. אולם, שלח נא ידך וגע אל עצמו ואל בשרו, אם לא אל פניך יברכך [יקללך, תיקון סופרים]” (איוב ב׳:4, 5).
b לדיון מפורט בשאלה ”מדוע מרשה אלהים את הרשע?”, עיין בספר ביכולתך לחיות לנצח בגן־עדן עלי־אדמות, שיצא לאור מטעם חברת המצפה לכתבי־קודש ועלונים.
[תמונות בעמוד 6]
האם האדם הוא האחראי היחידי לדברים מעין אלה, או שמא גם כוח מרושע סמוי־מן־העין נושא באחריות?
[שלמי תודה]
בארות נפט עולים בלהבות בכווית, 1991: Chamussy\Sipa Press
[תמונות בעמוד 6]
מה נפלאה תהא העת, שבה לא עוד יטרידו עוד השדים את האנושות!