מדוע אין כבוד לסמכויות?
”ההתרסה כנגד הסמכות הממוסדת — דתית, חילונית, חברתית ופוליטית — כתופעה חובקת עולם עשויה ביום מן הימים להיחשב כתופעה הבולטת ביותר של העשור האחרון”.
חלפו עברו כבר שנים מאז העשור של שנות ה־60 של המאה ה־20, אשר עליו דיברה כאן ההיסטוריונית והפילוסופית אַרֶנְט חנה, וחוסר הכבוד לסמכויות רק הולך וגובר.
למשל, בעיתון טיימס של לונדון דוּוח לא מזמן: ”יש הורים שאינם מוכנים להכיר בסמכות המורה על בנם, וכאשר הוא מנסה להטיל על התלמיד משמעת, הם מתלוננים”. לא אחת קורה שכאשר התלמידים נענשים, ההורים מגיעים לבית־הספר, מאיימים על המורים ואף תוקפים אותם.
דובר האגודה הלאומית של מנהלי בית־ספר בבריטניה צוטט כמי שאמר: ”החברה אומרת ’יש לי זכויות’, ולא ’יש לי מחויבויות’”. לא זו בלבד שהורים אינם משרישים בילדיהם כבוד הולם לסמכויות, אלא שחלקם אינם מטילים מוסר על ילדיהם — ואינם מרשים לאחרים לעשות כן. ילדים התובעים את ”זכויותיהם” מורשים לזלזל בסמכות שבידי ההורים והמורים, והתוצאה צפויה מראש — ”דור חדש ללא כבוד לסמכות ובעל יכולת הבחנה נמוכה בין טוב לרע”, כותבת העיתונאית מרגרט דריסקול.
כתב־העת טיים הצביע במאמר ”דור אבוד” על התפכחותם של בני נוער רוסים רבים. הוא ציטט את דבריו של ראפּיסט [יוצר מוסיקת ראפּ] מפורסם: ”איך יכול אדם שנולד בעולם הזה, שבו שום דבר אינו יציב ושום דבר אינו הוגן, לתת אמון בחברה?” הסוציולוג מיכאל טופלוב אמר דברים ברוח דומה: ”הילדים האלו אינם טיפשים. הם ראו איך המדינה מרמה את הוריהם, ואיך הוריהם איבדו את חסכונותיהם ואת מקומות עבודתם. הנוכל לצפות מהם לרחוש כבוד לסמכויות?”
אך תהא זו טעות להסיק שחוסר אמון בסמכויות מאפיין אך ורק את הדור הצעיר. אנשים כיום בני כל הגילים מתייחסים לסמכות, על כל צורותיה, בחוסר אמון ובבוז. האם יוצא מכך שאין שום סמכות הראויה לאמון? סמכות היא ”הכוח או הזכות לשלוט, לשפוט או לאסור מעשים”. אם היא מופעלת כהלכה יכולה הסמכות להוות גורם חיובי. יש בה כדי להועיל ליחיד ולחברה, ועל כך ידבר המאמר הבא.