מגיפה של שנאה
”השונא לעולם אינו מבין את מושא שנאתו” (ג׳יימס ראסל לוֹאֶל, מסאי ודיפלומט).
השנאה מקיפה אותנו מכל עבר. שמות כגון מזרח טימור, קוסובו, ליבריה, ליטלטון וסרייבו — וכן גם ניאו־נאצים, מגולחי ראש ואנשים הדוגלים בעליונות הגזע הלבן — נחרטו במוחנו בליווי תמונות בלתי נשכחות של חורבות עשנות, של קברי המונים טריים ושל גופות מתים.
חלומות על עתיד נקי משנאה, מסכסוכים ומאלימות נופצו. דניאל מיטרן, רעייתו של הנשיא הצרפתי המנוח, העלתה זיכרונות מנעוריה: ”אנשים חלמו לחיות חיי חירות ואחווה בחברה שאפשר לבטוח בה; שתהיה להם שלוות נפש ושיחיו באחדות זה עם זה; הם חלמו לחיות חיי בריאות, שלווה וכבוד בעולם חזק ונדיב אשר ישמור עליהם”. מה אירע לאידיאלים אלו? היא אמרה בצער: ”חלפו חמישים שנה, ואין ספק שהחלום שלנו הולך ומתפוגג”.
לא ניתן להתעלם מהתעוררותה הנוכחית של השנאה. היא נפוצה כיום יותר מבעבר וגילוייה נעשים יותר ויותר בוטים. תחושת הביטחון האישי, שמיליונים מקבלים אותה כמובן מאליו, מתערערת עקב גל של מעשי שנאה חסרי היגיון, ונדמה שכל אחד מזעזע יותר מקודמו. גם אם איננו נתקלים בשנאה בביתנו או בארצנו, היא אורבת לנו במקומות אחרים. קרוב לוודאי שיום יום אנו נחשפים לגילוייה בחדשות האקטואליה מעל מרקע הטלוויזיה, וחלקם מתפרסמים באינטרנט. הנה כמה דוגמאות.
בעשור האחרון חלה עלייה חסרת תקדים בלאומנות. ”הלאומנות”, אמר ג׳וסף ניי הבן, ראש המרכז ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת הרוורד, ”אינה דועכת אלא הולכת ומתחזקת ברוב חלקי העולם. במקום כפר גלובאלי אחד, קיימות ברחבי העולם קבוצות של אנשים הנעשות רגישות יותר להבדלים שביניהן, ורגישות זו מגבירה את הסיכויים לסכסוך”.
קיימות גם צורות שנאה פחות בולטות בתוך המדינות ואפילו בתוך שכונות המגורים. חמישה מגולחי ראש בקנדה רצחו סיקי קשיש. אירוע זה ”הדגיש את העלייה בשיעור פשעי השנאה במדינה, שעל־פי־רוב מתהדרת בסובלנות גזעית”. ב־1997 נרשמה בגרמניה עלייה של 27 אחוז בהתקפות על רקע גזעני מצד קיצוניים, וזאת לאחר ירידה שחלה בשנים שקדמו לה. ”זו התפתחות מייאשת”, אמר שר הפנים, מנפרד קנתר.
על־פי דו״ח העוסק במצב שבצפון אלבניה, יותר מ־000,6 ילדים הפכו למעין אסירים בבתיהם מחשש שאויבי המשפחות יירו בהם למוות. ילדים אלו הם קורבן של מנהג גאולת הדם המסורתי ”המשתק את חייהם של אלפי משפחות”. מלשכת החקירות הפדרלית (אף־בי־איי) בארצות־הברית נמסר כי ”יותר ממחצית מ־755,7 פשעי השנאה שבוצעו ב־1998, ושדווח עליהם לאף־בי־אי, נעשו מתוך דעות קדומות גזעניות”. חלק מן המניעים לפשעי שנאה אחרים הם דעות קדומות סביב מוצא דתי, אתני או לאומי ונכויות.
כותרות העיתונים מצביעות מדי יום ביומו על מגיפת הקסנופוביה (שנאת זרים). זו מכוונת בעיקר כלפי פליטים המונים כיום יותר מ־21 מיליון איש. למרבה הצער, רוב האנשים הנותנים ביטוי לשנאתם כלפי זרים הם צעירים, המוסתים בידי אישים פוליטיים חסרי אחריות ובידי אחרים המחפשים שעיר לעזאזל. גילויים פחות בולטים של אותה תופעה הם חוסר אמון, חוסר סובלנות והדבקת סטריאוטיפים על השונה.
מה הן כמה מן הסיבות למגיפת השנאה? מה ניתן לעשות למיגור השנאה? בשאלות אלו יעסוק המאמר הבא.
[שלמי תודה בתמונה בעמוד 2]
שער, למעלה: UN PHOTO 186705/J. Isaac
[שלמי תודה בתמונה בעמוד 3]
Daud/Sipa Press