האם אתה יודע לחכות?
האם אתה יודע כמה זמן מבלים בני אדם בהמתנה מדי שנה בשנה? הם מחכים בתור בחנויות או בתחנות דלק. הם מחכים שישרתו אותם במסעדה. הם מחכים אצל רופא המשפחה או רופא השיניים. הם מחכים לאוטובוסים ולרכבות. אדם ממתין להתרחשותם של דברים במשך כמות זמן מפתיעה מחייו. על־פי אחד האומדנים, תושבי גרמניה מאבדים 7.4 מיליארד שעות בשנה בפקקי תנועה! מספר שעות זה שווה לתוחלת חיים כוללת של כ־000,7 איש.
לעתים מתסכל מאוד לחכות. דומה שאין כיום מספיק פנאי לעשות הכל, וההמתנה הופכת לקושי של ממש כשחושבים על כל יתר הדברים שעלינו לעשות. הסופר אלכסנדר רוס אמר פעם: ”ההמתנה היא מחצית מייסורי החיים”.
המדינאי האמריקני פְרַנְקְלין בֶּנְגַ’מִין הכיר בכך שההמתנה עלולה גם לעלות ביוקר. לפני יותר מ־250 שנה אמר: ”זמן שווה כסף”. זו הסיבה שאנשי עסקים תרים אחר דרכים למניעת עיכובים מיותרים במהלך העבודה. תפוקה רבה יותר בפחות זמן משמעה יותר רווחים. בתי עסק המשרתים את הציבור ישירות משתדלים להעניק שירות מהיר — מזון מהיר, בנקאות מהירה וכדומה — משום שהם יודעים שכדי שהלקוח יהיה מרוצה צריך גם להפחית מזמן ההמתנה.
בזבוז החיים
המשורר האמריקני בן המאה ה־19, אֶמֶרְסוֹן רַלף ווֹלְדו, הלין פעם ואמר: ”מה רב הזמן מחייו שמבזבז האדם בהמתנה!” לא מזמן דיבר הסופר לנס מורו על השעמום והאי־נוחות שבהמתנה, והתייחס ל”אומללות הסמויה שבהמתנה”. מהי? ”הידיעה שהנכס היקר ביותר של האדם, הזמן, חלק מחייו, נגזל ממנו לבלי שוב”. זה עצוב אך נכון. זמן המתבזבז בהמתנה לא יחזור לעולם.
אם החיים לא היו כה קצרים, היינו פחות מודאגים מכך. אבל החיים קצרים. לפני אלפי שנים אמר מחבר התהלים: ”ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה, ורָהְבּם עמל ואוון, כי גָז חיש ונעופה” (תהלים צ׳:10). החיים שלנו — הימים, השעות והדקות העומדים לרשותנו מרגע הלידה — מוגבלים, ואין זה משנה היכן אנו חיים ומי אנו. עם זאת, אין מנוס ממצבים שבהם אין לנו ברירה אלא לבזבז מזמננו היקר ולחכות להתרחשותם של דברים ולאנשים אחרים.
ללמוד לחכות
לרובנו קרה שנסענו במכונית והנהג ניסה כל הזמן לעקוף את הרכב שלפניו. הוא לא עשה כן בשל מקרה חירום כלשהו, ולא אצה לו השעה בשל פגישה דחופה. ובכל זאת, הוא לא היה מוכן לסבול את העובדה שנהג אחר מכתיב את קצב התקדמותו. חוסר סבלנותו העיד על כך שהוא לא למד לחכות. למד? כן, צריך ללמוד לחכות. יכולת זו אינה טבועה בנו מלידה. כשתינוק רעב או כשרע לו, הוא דורש תשומת לב מיידית. ככל שהוא גדל הוא מבין שעליו לפעמים לחכות כדי להשיג את מבוקשו. הואיל וההמתנה היא חלק בלתי נמנע מהחיים, הרי שאדם היודע במקרה הצורך לחכות בסבלנות מוכיח שהוא אדם בוגר.
יש, כמובן, מצבים דחופים שבהם חוסר סבלנות מתקבל בהבנה. טבעי הדבר שבעל צעיר המחיש את אשתו הכורעת ללדת לבית־החולים יתייחס בצדק לכל עיכוב בחוסר סבלנות. המלאכים שהאיצו בלוט לעזוב את סדום, לא היו מוכנים לחכות בשעה שלוט התמהמה. ההשמדה עמדה בפתח, וחייהם של לוט ובני משפחתו היו בסכנה (בראשית י״ט:15, 16). אלא שברוב המקרים כשאדם נאלץ לחכות אין מדובר בסכנת נפשות. במצבים אלו יהיה הרבה יותר נעים אם כל אחד ילמד להיות סבלן — גם אם ההמתנה נגרמת כתוצאה מחוסר יעילות או אי־אכפתיות של אדם אחר. קל יותר יהיה לגלות סבלנות אם כל אחד ילמד לנצל את זמן ההמתנה ביעילות. במסגרת שבעמוד 5 מובאות כמה עצות כיצד להפוך את ההמתנה לא רק לדבר נסבל אלא גם לדבר מועיל.
קשה להתעלם מכך שחוסר סבלנות מעיד אולי על גאווה, התחושה שאדם חשוב מכדי לחכות. מוטב שאדם בעל גישה כזו ישים לב לפסוק הבא: ”טוב ארך רוח מגבה רוח” (קהלת ז׳:8). גבהות לב, כלומר גאווה, היא מגרעת חמורה, ובספר משלי נאמר: ”תועבת יהוה כל גבה לב” (משלי ט״ז:5). אם כן, כדי ללמוד לגלות סבלנות, כלומר ללמוד לחכות, עלינו לבחון היטב את עצמנו ואת יחסינו עם הזולת.
הסבלנות והשכר שבצדה
קל לנו יותר להמתין אם אנו משוכנעים שאנו ממתינים לדבר ששווה את העיכוב ושיבוא בוודאות. בעניין זה מוטב לתת את הדעת לעובדה שכל עובדי יהוה הכנים ממתינים למימוש הבטחותיו הנהדרות שבמקרא. למשל, באחד ממזמורי התהלים שנכתבו בהשראה נאמר: ”צדיקים יִירשו ארץ וישכנו לעד עליה”. השליח יוחנן אמר דברים ברוח דומה: ”העושה את רצון אלוהים עומד לעד” (תהלים ל״ז:29; יוחנן א׳. ב׳:17). ברור שאם נחיה לנצח, לא תהיה לנו בעיה לחכות. אבל עתה אין אנו חיים לנצח. האם מציאותי הדבר לדבר על חיי־נצח?
לפני שנשיב על השאלה, תן דעתך לכך שאלוהים ברא את הורינו הראשונים ונתן להם את התוחלת לחיות לנצח. בעקבות החטא אבדה תוחלת זו להם ולצאצאיהם, ואנחנו חלק מהם. ואולם מייד לאחר החטא הצהיר אלוהים שבכוונתו לבטל את השלכות מרדנותם. הוא הבטיח שיבוא ”זרע”, וברבות הימים התברר שזהו ישוע המשיח (בראשית ג׳:15; רומים ה׳:18).
זה תלוי בנו אם נפיק תועלת ממימוש הבטחותיו אם לאו. לשם כך, צריך להתאזר בסבלנות. כדי לעזור לנו ללמוד לפתח סבלנות, מעודד אותנו המקרא לחשוב על דוגמתו של החקלאי. לאחר הזריעה אין לו אלא להמתין באורך רוח — ולעשות כל שביכולתו להגן על היבול — עד בוא הקציר. סבלנותו של האיכר משתלמת, והוא זוכה לראות את פרי עמלו (יעקב ה׳:7). השליח פאולוס מזכיר דוגמה אחרת של סבלנות. הוא מזכיר גברים ונשים נאמנים מימי קדם. הם ציפו בכיליון עיניים למימוש מטרותיו של אלוהים, אך היה עליהם לחכות למועד שקבע אלוהים. פאולוס מעודד אותנו ללכת בעקבותיהם של ”היורשים את ההבטחות על־ידי אמונה ואורך רוח” (עברים ו׳:11, 12).
ההמתנה היא עובדת חיים בלתי נמנעת. אך אין היא חייבת להיות מקור תמידי של אומללות. ההמתנה יכולה להסב שמחה למי שמחכים למימוש הבטחותיו של אלוהים. בזמן שנותר הם יכולים לרקום קשר הדוק עם אלוהים ולעשות מעשים המעידים על אמונה. בעזרת תפילות, לימוד אישי והרהורים הם יכולים לפתח אמונה בלתי מעורערת בכך שכל מה שהבטיח אלוהים יבוא בעִתו.
[תיבה/תמונות בעמוד 5]
הפחת את ייסורי ההמתנה!
תכנן מראש! אם אתה יודע שיהיה עליך לחכות, הכן לך משהו לקרוא, לכתוב ולסרוג או חשוב על כל פעילות מועילה אחרת שתוכל לעסוק בה.
נצל את הזמן להרהורים, דבר שנעשה יותר ויותר קשה בעולמנו הקדחתני.
הנח ליד הטלפון חומר קריאה שישמש אותך אם תהיה בהמתנה; ניתן לקרוא כמה עמודים בחמש או עשר דקות.
אם יש מסביבך אנשים ואם הדבר מתאים, נצל את ההזדמנות לפתוח בשיחות ולחלוק עימם כמה נקודות בונות.
שמור במכונית פנקס רשימות או חומר קריאה לזמני המתנה בלתי צפויים.
עצום עיניים, הירגע או התפלל.
המתנה מוצלחת היא בעיקר עניין של גישה ומחשבה תחילה.