חיפוש ארוך נושא פרי
”יהוה? מיהו יהוה?” בגיל שמונה ראתה סילבי את השם בספר מקרא בשפה הארמנית, אוצר משפחתי שהראתה לה ילדה אחרת. היא שאלה כל מיני אנשים ביֶרֶבַן, בירת ארמניה, העיר שבה גרה, אך אף אחד לא ידע מיהו יהוה — לא הוריה, לא מוריה ואפילו לא הכמרים בכנסייה המקומית.
סילבי גדלה, סיימה את חוק לימודיה בבית־הספר ומצאה עבודה, אך עדיין לא ידעה מיהו יהוה. בצעירותה נאלצה לברוח מארמניה, ואחרי זמן מה הגיעה לפולין והתאכסנה בחדר קטן עם פליטים אחרים. באופן קבוע היו מגיעים אורחים אל אחת השותפות שלה. ”מי הם האורחים שלך?” שאלה סילבי. ”הם עדי־יהוה, והם באים כדי ללמד אותי את המקרא”, השיבה השותפה.
לשמע השם יהוה עלץ לבה בקרבה. סוף סוף החלה ללמוד מיהו יהוה ואיזה אל אוהב הוא. לא חלף זמן רב והיה עליה לעזוב את פולין. היא חיפשה מקלט מדיני בדנמרק, מעבר לים הבלטי. היו לה מעט מיטלטלים וביניהם ספרות מקראית של עדי־יהוה. בעמוד האחרון של אחד הפרסומים מצאה סילבי רשימת כתובות של משרדי הסניף של חברת המצפה. זה היה אחד מנכסיה היקרים ביותר — חֶבֶל הצלה אל יהוה!
כשהגיעה לדנמרק נלקחה למחנה פליטים, ומייד החלה לחפש את עדי־יהוה. מתוך רשימת הכתובות גילתה שמשרד הסניף של חברת המצפה בדנמרק שוכן בעיר הולבֶּק. היכן המקום? סילבי הועברה ברכבת למחנה אחר, ובדרך עברה הרכבת דרך הולבֶּק. שוב עלץ לבה בקרבה!
זמן מה לאחר מכן, ביום שטוף שמש, נסעה סילבי ברכבת אל הולבק וצעדה מהתחנה עד משרד הסניף. היא נזכרת: ”כשנכנסתי לגן, התיישבתי על ספסל ואמרתי לעצמי, ’זהו גן־עדן!’” היא התקבלה בסניף במאור פנים וזכתה לבסוף לשיעור־מקרא.
אלא שבעקבות זאת חלו שינויים נוספים במקום מגוריה. הואיל ועברה ממחנה פליטים אחד למשנהו היה עליה שוב ושוב לאתר את עדי־יהוה ולחדש את שיעורי־המקרא. למרות הכל, שנתיים למדה די הצורך ובסופן הקדישה את חייה ליהוה. היא נטבלה, וכעבור זמן קצר החלה לשרת בשירות מלא. ב־1998 העניקו לה הרשויות הדניות מקלט מדיני.
כיום סילבי בת 26 והיא משרתת במקום שנראה לה כמו גן־עדן, במשרד הסניף של עדי־יהוה בדנמרק. היא אומרת: ”מאז שהייתי ילדה קטנה חיפשתי את יהוה ולבסוף מצאתי אותו. חלמתי להקדיש את חיי לשירותו, והנה היום אני בבית־אל. תפילתי היא שזה יהיה ביתי בשנים הבאות!”