אנחנו בני האמונה
הכרזת בשורת המלכות באיי פיג׳י
ישוע המשיח דיבר על שתי דרכים. האחת רחבה ומוליכה לאבדון והשנייה צרה אך מוליכה לחיים (מתי ז׳:13, 14). כדי לאפשר לבני אדם לבחור בדרך הנכונה קבע יהוה אלוהים שבשורת המלכות תוכרז בכל העולם (מתי כ״ד:14). הנה כי כן, אנשים בכל מקום שומעים את בשורת המלכות, ומקצתם נעשים ”בני האמונה לשם ישועת הנפש” ובוחרים בחיים (עברים י׳:39). הנך מוזמן לקרוא על כמה אנשים מפיג׳י ומאיים סמוכים אחרים באוקיינוס הדרומי שבחרו בחיים.
הם בטחו ביהוה
מֶרֶה שמעה לראשונה את בשורת המלכות ב־1964 כשעוד היתה תלמידת בית־ספר. בשל היותה מבודדת באי נידח, כמעט לא היו לה שום מגעים עם עדי־יהוה. למרות זאת, היא הצליחה בסופו של דבר לרכוש ידע מדויק על המקרא. בתקופה ההיא נישאה לאיש שהיה אחד ממנהיגי הכפר. בעקבות החלטתה של מֶרֶה לחיות על־פי עקרונות המקרא, נהגו בה בעלה וקרובי משפחתו באכזריות, ותושבים אחרים בכפר התייחסו אליה בזלזול מופגן. אף־על־פי־כן, היא נטבלה ב־1991.
זמן קצר לאחר מכן התרכך בעלה, צ׳וסואה שמו, ואפילו החל להצטרף לשיעורי־המקרא שניהלה מֶרֶה עם ילדיהם. הוא חדל לפקוד את הכנסייה המתודיסטית. בתור אחד המנהיגים הוא עדיין ניהל חלק מישיבות הכפר השבועיות. בעיני התושבים נהג צ׳וסואה בחוסר נאמנות, משום שהכנסייה המתודיסטית היא חלק בלתי נפרד מחיי הכפר בפיג׳י. לפיכך, הכומר המקומי לחץ עליו לחזור לדתו הקודמת.
באומץ לב הצהיר צ׳וסואה שהוא ומשפחתו בחרו לעבוד את יהוה אלוהים ”ברוח ובאמת” (יוחנן ד׳:24). באחת הישיבות שנערכו אחרי כן פסק ראש הכפר שצ׳וסואה ומשפחתו יגורשו מן הכפר כמנודים. ניתנו להם שבעה ימים לעזוב את האי ואת ביתם, אדמתם ויבולם — את כל מקורות מחייתם.
אחיהם לאמונה מאי אחר הושיטו להם יד ועזרו להם למצוא מקום מגורים וחלקת אדמה לגידול יבולים. צ׳וסואה ובנו בכורו הם כיום טבולים, ובן נוסף משרת כמבשר לא־טבול של הבשורה הטובה. מֶרֶה החלה לא מזמן לשרת כחלוצה רגילה (מבשרת בשירות מלא). בחירתם לשרת את יהוה הובילה לאובדן מעמד ולאובדן נכסים חומריים, אך בדומה לשליח פאולוס הם חושבים זאת לפסולת בהשוואה למה שקיבלו (פיליפים ג׳:8).
בחירה הקשורה במצפון
ההחלטה לנהוג על־פי מצפון המודרך בראי המקרא דורשת אמונה ואומץ לב. כך היה במקרה של סורנג, בחורה מן האי טַרַווה — אחד מאיי קיריבטי — שנטבלה לא מזמן. היא ביקשה להשתחרר מתפקיד מסוים שהיה עליה למלא כאחות סיעודית בבית־חולים. בקשתה לא מצאה חן בעיני הממונים עליה, וכתוצאה מכך נשלחה לעבוד במרכז רפואי קטן באחד האיים הנידחים, ושם נותקה מאחיה לאמונה.
באי ההוא נהוג שהחדשים מביאים עימם מנחה ל”רוח”. התושבים מאמינים שמי שלא יעשה כן ישלם בחייו. הואיל וסורנג לא היתה מוכנה שטקס אלילי זה יבוצע למענה ולמען בני לווייתה, ציפו תושבי הכפר שהרוח הפגועה תחנוק אותה למוות. סורנג ובני לווייתה לא ניזוקו, ובזכות זה נפתחו בפניה הזדמנויות רבות לתת עדות טובה.
אך בזאת לא תמו מבחני האמונה של סורנג. יש כמה בחורים שרואים בזה אתגר לפתות צעירות המבקרות באי. סורנג דחתה את הצעותיהם ושמרה אמונים לאלוהים. היא אף הצליחה לשרת כחלוצה רגילה, למרות שהיה עליה להיות בכוננות כאחות סיעודית 24 שעות ביממה.
זמן מה לפני מסיבה שנערכה לכבודה של סורנג לקראת עזיבתה את האי, אמרו זקני הכפר שהיא השליחה האמיתית הראשונה שביקרה אצלם. תודות לדבקותה בעקרונות המקרא, נענו כמה מתושבי הכפר לבשורת המלכות.
קשיים פיסיים
הבידוד שבו מצויים כמה כפרים מחייב את משרתי יהוה להשקיע מאמצים רבים כדי להשתתף בבשורה ולנכוח באסיפות. תן דעתך לארבעה עדים טבולים — גבר אחד ושלוש נשים — המבלים שעות בדרכים כדי להגיע לאסיפות ולחזור מהן. עליהם לחצות בכל פעם שלושה נהרות. כשמפלס המים גבוה, האח שוחה ראשון לגדה השנייה עם סיר בישול גדול ובו התיקים, הספרים ובגדי האסיפות. ואז הוא שוחה חזרה כדי לעזור לשלוש האחיות.
קבוצה קטנה אחרת, הנוכחת באסיפות באי הנידח נונויוטי שבקיריבטי, מתמודדת עם קשיים מסוג אחר. בבית שבו נערכות האסיפות יש מקום לשבעה או לשמונה אנשים בלבד. יתר הנוכחים יושבים בחוץ ומציצים מבעד לקירות המרושתים. בית האסיפות גלוי לעיני תושבי הכפר הפוקדים את כנסיותיהם המפוארות. משרתי יהוה מבינים, כמובן, שמה שיקר בעיני אלוהים אינם בניינים אלא בני אדם (חגי ב׳:7). אחת האחיות הטבולות באי היא קשישה ואין היא יכולה לצעוד מרחקים ארוכים. למרות זאת, מבשרת לא־טבולה צעירה עוזרת לה בשירות. היא דוחפת אותה בעגלת יד. שתיהן מגלות הערכה עמוקה לאמת.
יותר מ־100,2 המבשרים באיי פיג׳י נחושים בדעתם להמשיך להכריז את הבשורה הטובה של מלכות אלוהים. הם משוכנעים שעוד רבים נוספים יהפכו ל”בני האמונה לשם ישועת הנפש”.
[מפה בעמוד 8]
(לתרשים מעומד, ראה המהדורה המודפסת)
אוסטרליה
פיג׳י