”שמור מצוותיי וֶחְיֵה”
הוא היה צעיר, נבון, ”יפה תואר ויפה מראה”. אשת מעסיקו היתה חושנית ונועזת. היא נמשכה אל הבחור הצעיר בתשוקה בוערת וניסתה יום יום לפתותו. ”ויהי כהיום הזה ויבוא הביתה לעשות מלאכתו, ואין איש מאנשי הבית שם בבית. ותתפשהו בבגדו לאמור: ’שכבה עמי’”, אך יוסף בן יעקב עזב את בגדו בידה של אשת פוטיפר ונס ממנה (בראשית ל״ט:1–12).
לא כולם, כמובן, בורחים ממצבים מפתים. תן דעתך לבחור שראה שלמה המלך מסתובב ברחובות בלילה. אשה סוררת פיתתה אותו, והוא ’הלך אחריה פתאום כשור אל טבח’ (משלי ז׳:21, 22).
המשיחיים מצוּוים ’להתרחק מן הזנות’ (קורינתים א׳. ו׳:18). השליח פאולוס כתב אל התלמיד המשיחי הצעיר טימותיאוס: ”ברח לך מתאוות הנעורים” (טימותיאוס ב׳. ב׳:22). גם אנו חייבים לברוח ללא כל היסוס ממצבים מפתים המובילים לזנות, לניאוף או לחטאי מוסר אחרים, כפי שנס יוסף מאשת פוטיפר. מה יעזור לנו להיות נחושים לעשות כן? בפרק ז׳ של ספר משלי מייעץ לנו שלמה כמה עצות יקרות לאין ערוך. הוא מדבר על תורות שיגנו עלינו מפני תחבולותיהם של אנשים לא־מוסריים, וחושף את שיטת פעולתם על־ידי הצגת תרחיש שבו אשה מופקרת מפתה בחור צעיר.
’קשור את מצוותיי על אצבעותיך’
המלך פותח את דבריו בעצה אבהית: ”בני, שמור אמָרָי, ומצוותַי תצפון איתָך שמור מצוותַי וֶחיֵה, ותורותִי כאישון עיניך” (משלי ז׳:1, 2).
אלוהים הטיל על ההורים, ובייחוד על האבות, את האחריות ללמד את ילדיהם מה טוב ומה רע בעיניו. משה האיץ באבות: ”והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך. ושיננתם לבניך ודיברת בם, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשוכבך ובקומך” (דברים ו׳:6, 7). והשליח פאולוס כתב: ”אתם האבות, אל תכעיסו את בניכם, אלא גדלו אותם במוסר יהוה ובתוכחתו” (אפסים ו׳:4). לפיכך, ההדרכה שמקנים ההורים לילדיהם, הדרכה שראוי לצפון, כלומר להוקיר, כוללת את התזכורות, המצוות והחוקים המצויים בדבר־אלוהים, המקרא.
הדרכת ההורים מכילה גם חוקים נוספים — כללי המשפחה. כללים אלו הם לטובת בני המשפחה. לכל משפחה כללים משלה, בהתאם לצורכיה. על ההורים להחליט מה הטוב ביותר עבור ילדיהם. הכללים שהם קובעים הם בדרך כלל ביטוי לאהבתם ולדאגתם הכנות. העצה לצעירים היא להישמע לכללים אלו ולתורות המקראיות שמלמדים אותם הוריהם. יש להתייחס להדרכה זו כאל ”אישון עיניך” — לשמור עליה מכל משמר. זו הדרך להימנע מהשלכותיה הקטלניות של ההתעלמות מעקרונות יהוה — ולא לאבד את החיים.
”קָשְרֵם [את מצוותיי] על אצבעותיך, כַּתְבֵם על לוח לבֶּך” (משלי ז׳:3). כשם שהאצבעות בולטות לנגד העיניים וחיוניות לביצוע פעולות שונות, כן גם הלקחים הנלמדים מחינוך מקראי והידע המקראי שרוכשים צריכים לשמש כתזכורת תמידית וכמורה דרך בכל מה שאנו עושים. עלינו לכתוב אותם על לוח לבנו ולהפוך אותם לחלק בלתי נפרד מאיתנו.
להדגשת חשיבותן של החוכמה והבינה, קורא המלך: ”אמור לחוכמה; ’אחותי את’; ומוֹדָע [קרוב משפחה] לבינה תקרא” (משלי ז׳:4). החוכמה היא היכולת להשתמש נכונה בידע שנותן לנו אלוהים. יש לרחוש לחוכמה את החיבה הרוחשים לאחות אהובה ויקרה. מהי בינה? זו היכולת לרדת לעומקם של דברים ולהבין את הקשר בין השלם לבין חלקיו השונים. הבינה צריכה להיות קרובה אלינו כידידת נפש.
מדוע עלינו לדבוק בהדרכה המקראית ולטפח קרבה עם החוכמה והבינה? כדי ’להישמר מאשה זרה, מנָכְריה אמריה החליקה’ (משלי ז׳:5). עשיית הדבר תגן עלינו מפני דרכיה החלקלקות והמפתות של האשה הזרה — אשה לא־מוסרית.a
הצעיר פוגש ב’אשה נצורת לב’
בהמשך מתאר מלך ישראל מקרה שהוא עצמו ראה: ”כי בחלון ביתי, בעד אֶשנבִי נִשקפתי. וארא בפְתָאיִם, אבינה בַבנים נער חסר לב. עובר בשוק אצל פינה, ודרך ביתה יצעד. בְנֶשֶף, בערב יום, באישון לילה ואפילה” (משלי ז׳:6–9).
בחלון שדרכו מביט שלמה החוצה יש אשנב — מדובר כנראה במסגרת עשויית לייסטים ועליה פיתוחים מרהיבי עין. שעות הדמדומים חולפות, וחשכת הליל מתפשטת ברחובות. עיניו קולטות צעיר פגיע במיוחד. בהיעדר תבונה, או חוש הבחנה חד, הוא מוגדר כחסר לב. סביר להניח שהוא מודע לאופי השכונה שאליה הוא נכנס ולמה שעלול לקרות לו שם. הצעיר קרב אל ’פינתה’, השוכנת בדרך לביתה. מי היא האשה? מה היא זוממת?
המלך העירני ממשיך: ”והנה אשה לקראתו, שִית זונה ונצוּרת לב. הומיה היא וסורָרת. בביתה לא ישכנו רגליה. פעם בחוץ, פעם ברחובות, ואצל כל פינה תֶאֱרוֹב” (משלי ז׳:10–12).
לבושה של האשה מעיד בבירור על טיבה (בראשית ל״ח:14, 15). היא לבושה בחוסר צניעות, כמו זונה. בנוסף לכך, היא נצורת לב, כלומר לבה מלא מרמה ועורמה ומחשבותיה בוגדניות. כוונותיה זדוניות. ”הומיה היא וסוררת”, פטפטנית ועקשנית, קולנית וקשת עורף, עזת מצח וממרה. במקום להישאר בביתה, היא מעדיפה להיות בחוץ ולשחר לטרף בפינות הרחובות. היא אורבת לטיפוסים מן הסוג של הבחור הצעיר.
”הִטַתוּ בְּרוב לִקְחָה”
הנה כי כן, בחור פוגש אשה מופקרת בעלת תוכנית ערמומית. שלמה לא יכול היה שלא לשים לב לדבר! הוא מספר: ”והחזיקה בו ונשקה לו. הֵעֵזה פניה, ותאמר לו: ’זבחֵי שלמים עלָי. היום שילמתי נדָרָי. על כן יצאתי לקראתֶך, לשחֵר פניך, ואמצָאֶך’” (משלי ז׳:13–15).
שפתיה חלקות. היא מעיזה פניה ומדברת בביטחון. כל מוצא פיה מחושב היטב כדי לפתות את הבחור. באומרה כי זבחה את זבחי השלמים ושילמה את נדריה, היא מעמידה פני צדיקה ורומזת שאין לה שום בעיה רוחנית. זבחי השלמים בבית המקדש בירושלים היו מורכבים מבשר, סולת, שמן ויין (ויקרא י״ט:5, 6; כ״ב:21; במדבר ט״ו:8–10). הואיל והמקריב יכול היה ליטול מזבח השלמים לעצמו ולבני משפחתו, רומזת האשה שיש הרבה מה לאכול ולשתות בביתה. הרמז ברור: הבחור יבלה שם בנעימים. היא טוענת שהיא יצאה מביתה במיוחד לקראתו. זה נשמע כל כך מרגש אם מאמינים לסיפור הזה. ”זה נכון שהיא יצאה כדי לחפש מישהו”, אומר חוקר מקרא אחד, ”אבל האם היא באמת חיפשה במיוחד את הבחור המסוים הזה? רק טיפש — כמוהו כנראה — יבלע את הפיתיון”.
לאחר שהילכה עליו את קסמה בלבושה, במילותיה המחניפות, במגע חיבוקה ובטעם שפתיה, המפתה מגייסת לשירותה את חוש הריח. היא אומרת: ”מרבדים רבדתי עַרְשי, חטוּבות [אריגים ססגוניים], אֵטון מצרים. נַפְתִי [זילפתי על] משכָּבי מוֹר, אֲהָלים וקינמון” (משלי ז׳:16, 17). היא הציעה את מיטתה בבדי פשתן ססגוניים שיובאו ממצרים ובישמה אותה בריחות ניחוח של מור, אהלים וקינמון.
”לכה, נִרוֶוה דוֹדים עד הבוקר”, היא מוסיפה, ”נתעלסה באֳהבים”. אין זו הזמנה לארוחה זוגית נינוחה. היא מבטיחה לו יחסי מין מהנים. הבחור רואה בזה הזדמנות הרפתקנית ומסעירה! כדי להמשיך לפתותו היא אומרת: ”כי אין האיש בביתו; הלך בדרך מרחוק. צרור הכסף לקח בידו. ליום הכֵּסֶא [כשהירח מלא] יבוא ביתו” (משלי ז׳:18–20). היא מבטיחה לו שאין להם ממה לפחד, משום שבעלה יצא לנסיעה עסקית ואינו צפוי לחזור בקרוב. באיזו מיומנות היא מוליכה את הצעיר שולל! ”הִטַתוּ [מתעה אותו] בְּרוב לִקְחָה [בדברי השכנוע הרבים שלה], בחלק שפתיה תדיחנו” (משלי ז׳:21). רק אדם בשיעור קומתו של יוסף יכול להדוף פיתוי כה חזק (בראשית ל״ט:9, 12). האם צעיר זה מסוגל לעשות כן?
”כשור אל טבח”
”הולך אחריה פתאום”, מדווח שלמה, ”כשור אל טבח יבוא, וכעֶכֶס [שלשלת ברזל] אל מוסר אוויל. עד יפַלַח חֵץ כְּבֵדו, כמַהֵר ציפור אל פח, ולא ידע כי בנפשו הוא” (משלי ז׳:22, 23).
הצעיר אינו עומד בפיתוי. הוא מתעלם מכל שיקול דעת והולך אחריה ”כשור אל טבח”. כשם שאדם הנתון בשלשלאות ברזל אינו יכול לחמוק מעונשו, כך מובל הצעיר אל החטא. אין הוא מבחין בסכנה עד אשר ”יפַלַח חֵץ כְּבֵדו”, כלומר, יפצע פצעי מוות. המוות עלול להיות ממשי עקב מחלת מין קטלנית.b הפציעה עלולה אף להוביל למותו הרוחני — ”בנפשו הוא”. הוא עומד לחטוא חטא חמור לאלוהים. כל חייו יושפעו מכך במידה רבה. הוא ממהר אל מותו כציפור אל פח!
”אל תֵתַע בנתיבותיה”
בעקבות מה שראה מצביע המלך החכם על הלקח: ”ועתה, בנים, שמעו לי והקשיבו לאמרי פי. אל יֵשְטְ אל דרכיה לבֶּך. אל תֵתַע בנתיבותיה. כי רבים חללים הפילה, ועצומים כל הרוגיה. דרכי שאול ביתה; יורדות אל חדרי מוות” (משלי ז׳:24–27).
עצת שלמה היא להתרחק מדרכיו הקטלניות של אדם לא־מוסרי וכך להמשיך ’לחיות’ (משלי ז׳:2). עצות אלו עונות על צורכי השעה. מן התבונה להדיר רגלינו ממקומות שאותם פוקדים אנשים המשחרים לטרף. למה לך ללכת לשם ולהיחשף לתכסיסיהם? למה לך להיות ”חסר לב” ולהסתובב ברחובותיה של אשה ”זרה”?
’האשה הזרה’ שראה המלך פיתתה את הצעיר בהזמינה אותו ’להתעלס באהבים’. האין זה נכון שבני נוער רבים — ובייחוד נערות — מנוצלות באותה דרך? אדם שמנסה לפתות אותך לקיים עימו מגעים מיניים פסולים, האם זו עדות לאהבה אמיתית או שמא לתאווה אנוכית מצדו? האם אדם האוהב אשה אהבת אמת ילחץ עליה לפעול נגד עקרונותיה ומצפונה המשיחיים? ’אל ישט לבך’ אל דרכים אלו, מזהיר שלמה.
המפתה מתבטא בדרך כלל במילים חלקלקות ומחושבות היטב. אם נשמור את החוכמה והבינה בקרבתנו, הן יעזרו לנו להבין מה מסתתר מאחורי המילים. דבר נוסף שיגן עלינו הוא לזכור תמיד את מצוות יהוה. מי יתן ונשתדל בכל עת ’לשמור את מצוות אלוהים ולחיות’ לנצח (יוחנן א׳. ב׳:17).
[הערות שוליים]
a המילה ”זר” יוחסה לאנשים שפעלו בניגוד למצוות התורה ונעשו זרים ליהוה. מכאן שאשה ”זרה” הוא כינוי לאישה לא־מוסרית או זונה.
b יש כמה מחלות מין הפוגעות בכבד. במקרים מתקדמים של עגבת, למשל, מתמלא הכבד באורגניזמים בקטריאליים. כמו כן, האורגניזם האחראי למחלת הזיבה עלול לגרום לדלקת כבד.
[תמונות בעמוד 29]
מה יחסך כלפי הכללים שקובעים הוריך?
[תמונה בעמוד 31]
שמירת מצוות אלוהים משמעה חיים