פאולוס מגייס תרומות עבור הקדושים
לעניינים רוחניים נודעת חשיבות עליונה בעיני המשיחיים האמיתיים. עם זאת, חשובה להם גם הדאגה לרווחתם הפיסית של אחרים. לא אחת דאגו לצורכיהם של אנשים שהיו נתונים במצוקה. אהבת אחים מניעה את המשיחיים לעזור לאחיהם לאמונה בשעת צרה (יוחנן י״ג:34, 35).
מתוך אהבתו לאחיו ואחיותיו הרוחניים ארגן השליח פאולוס איסוף תרומות בקהילות שבאכיה, גלטיה, מקדוניה ובמחוז אסיה. מדוע היה צורך בתרומות? כיצד אורגנה תוכנית הסיוע? מה היתה ההיענות? ומה ניתן ללמוד ממה שאירע?
מצבה של הקהילה בירושלים
יהודים וגרים שבאו מארצות אחרות לרגל חג השבועות שנת 33 לספירה ונעשו תלמידים, נותרו בירושלים לזמן מה אחרי החג כדי ללמוד עוד על דת האמת. במקרה הצורך סייעו להם אחיהם לאמונה לשאת בנטל כדי לאפשר להם להאריך את שהותם (מעשי השליחים ב׳:7–11, 41–44; ד׳:32–37). יהודים לאומנים עוררו מרידות והתקפות אספסוף, ונסיבות אלו ודאי הוסיפו על הקשיים. כדי שאיש מתלמידי ישוע לא יישאר רעב נערכה חלוקת סעד יומית לאלמנות הנזקקות (מעשי השליחים ו׳:1–6). הורדוס רדף את הקהילה, ובאמצע שנות ה־40 של המאה הראשונה שרר רעב ביהודה. נסיבות אלו המיטו על האחים את מה שכינה פאולוס ’סבל’ ”צרות” ו’גזלת רכוש’ (עברים י׳:32–34; מעשי השליחים י״א:27 עד י״ב:1).
נכון לשנת 49 לספירה בערך עדיין היה המצב חמור. לפיכך, לאחר שפטרוס, יעקב ויוחנן הסכימו שפאולוס יבשר לגויים, הם ביקשו ממנו ’לזכור את העניים’, ופאולוס שקד לעשות זאת (גלטים ב׳:7–10).
ארגון האיסוף
פאולוס הקים קרן למען המשיחיים העניים ביהודה. בשנת 55 לספירה בערך אמר לקורינתים: ”בעניין איסוף התרומות לעזרת הקדושים, כפי שהוריתי לקהילות בגלטיה כן עשו גם אתם. מדי ראשון בשבוע יניח כל אחד מכם תרומה כפי שידו משגת וישמרה אצלו... וכאשר אבוא אשלח את האנשים הטובים בעיניכם עם איגרות בידם להביא את תרומתכם לירושלים” (קורינתים א׳. ט״ז:1–3). מקץ שנה אמר פאולוס שהאחים במקדוניה ובאכיה תרמו את חלקם. וכשנשלחו הכספים לירושלים היו בין אנשי המשלחת אחים ממחוז אסיה, ומכאן שדומה כי גם בקהילות מאיזור זה נאספו תרומות (מעשי השליחים כ׳:4; קורינתים ב׳. ח׳:1–4; ט׳:1, 2).
על אף אחד לא הופעלו לחצים לתרום מעבר ליכולתו. להיפך, הרעיון היה ליצור שוויון כדי שהשפע ימלא את מחסורם של הקדושים בירושלים וביהודה (קורינתים ב׳. ח׳:13–15). ”כל איש כפי שידבנו לבו יתן”, אמר פאולוס, ”לא מתוך צער או הכרח, שהרי את הנותן בשמחה אוהב אלוהים” (קורינתים ב׳. ט׳:7).
השליח נתן לקורינתים סיבה טובה לנהוג ברוחב לב. הרי ישוע ’נעשה עני למענם, כדי שיעשירו’ מבחינה רוחנית (קורינתים ב׳. ח׳:9). אין ספק שהם רוצים לגלות את אותה רוח של נתינה. בנוסף לכך, הואיל ואלוהים העשיר אותם ”בכל דרכי נדיבות”, מן הראוי היה שימלאו את מחסור הקדושים (קורינתים ב׳. ט׳:10–12).
גישתם של התורמים
יש הרבה מה ללמוד בנושא הנתינה מרצון אם בוחנים את גישתם של משתתפי תוכנית הסיוע למען הקדושים במאה הראשונה לספירה. איסוף התרומות לא נעשה אך ורק מתוך דאגה לעניים בקרב עובדי יהוה. הוא העיד על קשר של אחווה בין המשיחיים ממוצא יהודי למשיחיים ממוצא נוכרי. מתן התרומות וקבלתן הצביעו על אחדות ורעות בין אותם נוכרים ויהודים. הם חלקו ביניהם דברים חומריים ורוחניים כאחד (רומים ט״ו:26, 27).
ייתכן שבהתחלה לא הזמין פאולוס את המקדונים להשתתף בתוכנית הסיוע — הרי גם הם היו עניים. אבל הם ’ביקשו בהפצרות רבות את הזכות להשתתף בעזרה לקדושים’. והנה, אף־על־פי שעמדו ”במבחן הצרות”, נתנו בשמחה ”יותר מכפי יכולתם”! (קורינתים ב׳. ח׳:1–4) מבין המבחנים שפקדו אותם היו כנראה האשמות שלפיהן דתם היא דת פסולה בעיני הרומאים. ניתן להבין אפוא את הזדהותם עם אחיהם ביהודה, שעברו קשיים דומים (מעשי השליחים ט״ז:20, 21; י״ז:5–9; תסלוניקים א׳. ב׳:14).
בתחילה השתמש השליח פאולוס בלהט הראשוני של הקורינתים כמנוף לעידוד המקדונים, אך להיטותם של הקורינתים דעכה. לכן השליח הצביע בהמשך על נדיבותם של המקדונים כדי לעורר את הקורינתים לפעולה. הוא מצא לנחוץ להזכיר להם שהגיע הזמן להשלים את מה שהתחילו שנה קודם לכן. מה היתה התגובה? (קורינתים ב׳. ח׳:10, 11; ט׳:1–5).
טיטוס החל באיסוף בקורינתוס, אך התעוררו בעיות שמן הסתם סיכלו את מאמציו. לאחר שנועץ בפאולוס במקדוניה, שב טיטוס עם שני אחים כדי לחזק את הקהילה בקורינתוס ולהשלים את האיסוף. היו אולי שניסו לרמוז שפאולוס מנצל את הקורינתים. ייתכן שזו הסיבה שהוא שלח שלושה אחים להשלים את האיסוף ונתן המלצות על כל אחד מהם. ”אנחנו נשמרים מלתת לאיש פתחון פה נגדנו על־דבר התרומות הרבות שאנו מופקדים עליהן”, אמר פאולוס. ”שכן נותנים אנו דעתנו לנהוג ביושר לא רק לפני האדון [יהוה], אלא גם לפני בני אדם” (קורינתים ב׳. ח׳:6, 18–23; י״ב:18).
חלוקת התרומות
עד אביב שנת 56 לספירה היו התרומות מוכנות להילקח לירושלים. פאולוס עמד ללכת עם משלחת שחבריה נבחרו בידי התורמים. במעשי השליחים כ׳:4 נמסר: ”נלוו אליו סופטרוס בן־פירוס איש בראה, אריסטרכוס וסקונדוס התסלוניקים, גָיוס הדרבי, טימותיאוס, וטיכיקוס וטרופימוס אנשי אסיה”. סביר להניח שביניהם היה גם לוקס, שייצג את המשיחיים בפיליפי. אם כן, לפחות תשעה אנשים יצאו לדרך.
”התרומות הסתכמו בסכום ניכר”, אומר החוקר דיטר גיורגי, ”משום שאלמלא כן, המאמצים הסופיים מצד פאולוס ואנשי משלחת כה רבים לא היו מצדיקים את הטרחה וההוצאות שנדרשו מהם”. הקבוצה לא נועדה אך ורק לצורכי ביטחון, אלא גם לנקות את פאולוס מכל חשד לאי־יושר. המשלחת ייצגה את הקהילות הנוכריות בפני הקדושים בירושלים.
במסע הפלגה מקורינתוס לסוריה, נועדה המשלחת להגיע לירושלים בפסח. אולם, נפוצה השמועה שזוממים להרוג את פאולוס, ובשל כך חל שינוי בתוכניות (מעשי השליחים כ׳:3). ייתכן שאויביו התכוונו להרוג אותו בלב ים.
דברים אחרים הטרידו את פאולוס. לפני יציאתו לדרך כתב אל המשיחיים ברומא שיתפללו בעדו כדי ’שיינצל מידי הסוררים בארץ יהודה וששירותו למען ירושלים יהיה לרצון בעיני הקדושים’ (רומים ט״ו:30, 31). אומנם לא היה ספק שהקדושים יקבלו את התרומות בהכרת טובה, אבל פאולוס חשש כנראה מן המהומות שייווצרו בקרב היהודים בעקבות בואו.
אין ספק שהשליח זכר את העניים. כתבי־הקודש אינם מציינים מתי הועברו התרומות, אבל מתן התרומות חיזק את האחדות ואיפשר למשיחיים הנוכרים להביע בפני אחיהם לאמונה ביהודה הכרת טובה על העושר הרוחני שקיבלו מידיהם. הופעתו של פאולוס בבית המקדש זמן קצר לאחר הגיעו לירושלים עוררה מהומה והובילה למעצרו. אלא שבסופו של דבר התאפשר לו בזכות זה להעיד לפני מושלים ומלכים (מעשי השליחים ט׳:15; כ״א:17–36; כ״ג:11; כ״ד:1 עד כ״ו:32).
תרומותינו כיום
מאז המאה הראשונה לספירה חלו שינויים רבים, אך העקרונות הבסיסיים נותרו בעינם. המשיחיים מקבלים דיווחים על צרכים כספיים. התרומות מצדם חייבות להינתן בנפש חפצה מתוך אהבה לאלוהים ולבני אדם (מרקוס י״ב:28–31).
פעולות הסיוע למען הקדושים במאה הראשונה מעידות שניהול התרומות חייב להיות מאורגן היטב ללא שמץ של רמאות. כמובן, יהוה אלוהים מודע לצרכים, ודואג למשרתיו למען יוכלו להמשיך לבשר את בשורת המלכות לזולת חרף הקשיים (מתי ו׳:25–34). עם זאת, כל אחד מאיתנו יכול לתרום את חלקו בלי תלות במצבו הכלכלי. בדרך זו, ”לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר” (קורינתים ב׳. ח׳:15).