נתינה המסבה אושר
ז׳ניבל, המתגורר בשכונת פחונים בצפון מזרח ברזיל, פירנס את אשתו וילדיו בשכר הזעום שהרוויח כשומר בבית חולים. למרות מצוקתו הכלכלית, נהג ז׳ניבל לתת מעשר במסירות. ”לפעמים המשפחה שלי היתה רעבה”, הוא נזכר וידיו מחכחות את בטנו, ”אבל רציתי לתת לאלוהים את הכי טוב שיש לי ולא חשוב מה אני צריך להקריב”.
גם כשפוטר מעבודתו המשיך ז׳ניבל כהרגלו לתת מעשר. הכומר שלו הפציר בו להעמיד את אלוהים במבחן ולתת תרומה נכבדת, והבטיח לו שאלוהים ירעיף עליו ברכות בשפע. כתוצאה מכך התכוון ז׳ניבל למכור את ביתו ולהעביר לרשות הכנסייה את הכסף שיקבל.
ז׳ניבל אינו היחיד שנותן בכנות רבה כל כך. עניים רבים נותנים בצייתנות את המעשר משום שבכנסיות מלמדים אותם שזו חובה מקראית. האם יש דברים בגו?
המעשר בתורה
המצווה להפריש מעשר כתובה בתורה שנתן יהוה ל־12 שבטי ישראל לפני יותר מ־500,3 שנה. התורה אומרת שיש להפריש עשירית מתנובת הארץ, מפרי העץ ומעדרי הצאן והבקר ללוויים כדי לתמוך במלאכתם במשכן (ויקרא כ״ז:30, 32; במדבר י״ח:21, 24).
יהוה הבטיח לבני ישראל שלא יהיה להם קשה מדי לקיים את התורה (דברים ל׳:11). כל עוד היו מקיימים בנאמנות את מצוות יהוה, ובכללן המצווה להפריש מעשר, הובטחה להם תנובה שופעת. וכדי להבטיח שלא ישרור מחסור, הופרש בקביעות מעשר שנתי נוסף, שבדרך כלל השתמשו בו כאשר עלה העם לחגוג את הרגלים. כך סופקו הצרכים של ”הגר והיתום והאלמנה” (דברים י״ד:28, 29; כ״ח:1, 2, 11–14).
לא נקבע בתורה עונש על אי מתן מעשר, אך על כל אחד מבני ישראל היתה מוטלת חובה מוסרית חזקה לתמוך בצורה זו בעבודת האלוהים. למעשה, יהוה האשים את בני העם בימי מלאכי אשר הזניחו את מתן המעשר בכך שהם ’קובעים [שודדים] אותו במעשר ובתרומה’ (מלאכי ג׳:8). האם ניתן לייחס את אותה אשמה למשיחיים שאינם נותנים מעשר?
צא וחשוב: חוקי המדינה בדרך כלל אינם תקפים מחוץ לגבולותיה. למשל, החוק שמחייב נהגים בבריטניה לנהוג בצד שמאל של הכביש אינו חל על הנהגים בצרפת. בדומה לכך, החוק להפריש מעשר היה חלק מברית שנכרתה בין אלוהים ובין עם ישראל בלבד (שמות י״ט:3–8; תהלים קמ״ז:19, 20). רק בני ישראל היו כפופים לחוק זה.
בנוסף לכך, הגם שאלוהים עצמו אף פעם לא משתנה, דרישותיו לעתים כן משתנות (מלאכי ג׳:6). המקרא מציין חד וחלק שמות הקורבן של ישוע ב־33 לספירה ”ביטל” ו”הסיר” את התורה, כולל את החוק ”לקחת מעשר” (קולוסים ב׳:13, 14; אפסים ב׳:13–15; עברים ז׳:5, 18).
נתינה משיחית
יחד עם זאת, עדיין היה צורך בתרומות כדי לתמוך בעבודת אלוהים האמיתית. ישוע ציווה על תלמידיו ’להיות עדים עד קצה הארץ’ (מעשי השליחים א׳:8). ככל שגדל מספר המאמינים כך גדל הצורך במורים ובמשגיחים משיחיים שיבקרו בקהילות ויחזקו אותן. לעתים היה צריך לדאוג לצורכיהם של האלמנות, היתומים ונזקקים אחרים. כיצד כיסו המשיחיים במאה הראשונה את כל ההוצאות?
בסביבות שנת 55 לספירה יצאה קריאה למשיחיים מקרב הגויים באירופה ובאסיה הקטנה לתרום למען הקהילה הענייה ביהודה. השליח פאולוס תיאר באגרותיו לקהילה שבקורינתים כיצד אורגן אותו ”איסוף תרומות לעזרת הקדושים” (קורינתים א׳. ט״ז:1). אולי תופתע ממה שמגלים דבריו של פאולוס באשר לנתינה משיחית.
השליח פאולוס לא ניסה לשדל את אחיו לאמונה לתרום. לאמיתו של דבר, המשיחיים ממקדוניה, אשר סבלו ”צרות” והיו שרויים בעוני עמוק ’ביקשו ממנו בהפצרות רבות את הזכות להשתתף בעזרה לקדושים’ (קורינתים ב׳. ח׳:1–4).
זה אומנם נכון שפאולוס עודד את המשיחיים האמידים יותר בקורינתוס לחקות את נדיבות אחיהם שבמקדוניה. עם זאת, לפי אחד מספרי היען, הוא ’סירב לצוות והעדיף לבקש, להציע או לעודד. הכפייה היתה מדכאת את הספונטניות ואת החום בנתינה של הקורינתים’. פאולוס ידע ש”את הנותן בשמחה אוהב אלוהים”, ולא את זה שנותן ”מתוך צער או הכרח” (קורינתים ב׳. ט׳:7).
אמונה וידע עמוקים, בשילוב אהבה אמיתית כלפי האחים לאמונה, היו צריכים לדחוק בקורינתים לתת באופן ספונטני (קורינתים ב׳. ח׳:7, 8).
”כפי שידבנו לבו”
במקום לקבוע את סכום התרומה או להגדיר אחוז מסוים, פאולוס פשוט הציע ש”מדי ראשון בשבוע יניח כל אחד... תרומה כפי שידו משגת” (קורינתים א׳. ט״ז:2). הקורינתים שתכננו מראש כמה לתת והניחו בצד על בסיס קבוע סכום מסוים של כסף, נתנו לא מתוך לחץ וצער או עקב דחף רגשי בעת שהגיע פאולוס. לגבי כל משיחי, ההחלטה כמה לתרום היתה עניין אישי, ”כפי שידבנו לבו” (קורינתים ב׳. ט׳:5, 7).
על הקורינתים היה לזרוע בנדיבות כדי לקצור בשפע. אף פעם לא נאמר להם לתת עד כאב. ’אין זה כדי שיהיה לכם מחסור’, הבטיח פאולוס. התרומות היו ’רצויות לפי מה שיש ביד איש, לא לפי מה שאין בידו’ (קורינתים ב׳. ח׳:12, 13; ט׳:6). באיגרת שכתב מאוחר יותר הזהיר השליח: ”מי שאינו דואג... לבני ביתו, כפר באמונה והוא גרוע ממי שאינו מאמין” (טימותיאוס א׳. ה׳:8). פאולוס לא תמך בנתינה שתגרום לאדם להפר את העיקרון הזה.
ראוי לציין שפאולוס השגיח על ’איסוף תרומות לעזרת הקדושים’ שהיו שרויים בצורך. לא נאמר בכתבי־הקודש שפאולוס או שליח אחר ארגנו איסוף תרומות או קיבלו מעשרות על מנת לממן את פעילותם האישית (מעשי השליחים ג׳:6). פאולוס העריך תמיד את המתנות ששלחו לו הקהילות ומצפונו לא הרשה לו ”להיות למשא” כספי כבד על אחיו (תסלוניקים א׳. ב׳:9; פיליפים ד׳:15–18).
נתינה מרצון כיום
אם כן, ברור שבמאה הראשונה נהגו תלמידי המשיח לתת ברצון כפי יכולתם ולא להפריש מעשרות. אך אולי אתה תוהה אם זו עדיין דרך יעילה לממן את הטפת הבשורה ולדאוג למשיחיים נזקקים.
חשוב על העובדות הבאות. בשנת 1879, הצהירו עורכי כתב עת זה שהם ”לעולם לא יתחננו בפני בני אדם למימון ולעולם לא יקיימו התרמות”. האם החלטה זו סיכלה את מאמציהם של עדי־יהוה להפיץ את האמת המקראית?
נכון לעכשיו, עדי־יהוה מפיצים ספרי מקרא, עזרים ללימוד המקרא ופרסומים אחרים ב־235 ארצות. המצפה, שהוא כתב עת חינוכי לענייני מקרא, היה בהתחלה בעל מחזור הדפסה חודשי של 000,6 עותקים בשפה אחת. מאז הוא הפך לכתב עת דו־שבועי בעל מחזור הדפסה של יותר מ־000,000,24 עותקים ב־146 שפות. העדים גם בנו או רכשו מרכזים מנהליים ב־110 ארצות כדי לארגן את הפעילות הבינלאומית שלהם להוראת המקרא. בנוסף, הם בונים אלפי מקומות התכנסות מקומיים ואולמות כינוסים לתועלתם של האנשים שבאים לקבל הדרכה מקראית נוספת.
הדאגה לצרכים הרוחניים של האנשים זוכה לעדיפות בעיני עדי־יהוה, אך הם אינם מזניחים את צורכיהם החומריים של אחיהם לאמונה. כאשר אחיהם סובלים עקב מלחמות, רעידות אדמה, בצורת וסערות, הם ממהרים לספק להם עזרה רפואית, לדאוג למזון, לביגוד ולצורכי מחייה אחרים. כל הסיוע הזה ממומן על־ידי תרומות של משיחיים כיחידים וכקהילות.
מתן תרומות מרצון הוא שיטה יעילה שגם מסירה עול כבד מעל כתפיהם של מיעוטי היכולת, כגון ז׳ניבל שהוזכר קודם לכן. לפני שהספיק למכור את הבית שלו, ביקרה אצלו מריה, עדת־יהוה המבשרת בשירות מלא. ”השיחה שהיתה לי איתה חסכה ממשפחתי הרבה צרות מיותרות”, מספר ז׳ניבל.
ז׳ניבל הבין שפעליו של אלוהים אינם נסמכים על מעשרות, ושהמעשר כבר אינו דרישה מקראית. הוא למד שהמשיחיים מבורכים כאשר הם נותנים בנדיבות, אך לא מוטלת עליהם חובה לתת מעבר למה שמשגת ידם.
נתינת תרומות ללא כפייה מסבה שמחה אמיתית לז׳ניבל. הוא מביע זאת כך: ”אולי אתן 10 אחוז ואולי לא, אבל אני מרוצה מהתרומה שלי ואני בטוח שגם יהוה מרוצה ממנה”.
[תיבה/תמונות בעמוד 6]
האם אבות הכנסייה הטיפו למתן מעשר?
”העשירים מקרבנו עוזרים לנזקקים... אלה שהפרוטה בכיסם והרצון בלבם נותנים כראות עיניהם” (אפולוגיה ראשונה, יוסטינוס מרטיר, בערך 150 לספירה).
”היהודים אכן היו צריכים להקדיש לו [לאלוהים] מעשר מרכושם, אך אלה שנקרא להם דרור נותנים את כל אשר להם למטרות האדון, ... כמעשה האלמנה הענייה אשר השליכה לתיבת האוצר של אלוהים את כל מחייתה” (”נגד הכפירות”, אירניאוס, בערך 180 לספירה).
”אף־על־פי שיש לנו תיבת אוצר, אין בה כספים לקניית ישועה, כדת אשר יש לה מחיר. באחד מימי החודש, כל אחד משלשל לתוכה, אם זהו רצונו, תרומה קטנה; אבל זאת רק בתנאי שהוא רוצה ורק אם הוא יכול: שכן אין הכרח; הכל נעשה ברצון” (אפולוגיה, טרטוליאנוס, בערך 197 לספירה).
”כאשר התרחבה הכנסייה וקמו מוסדותיה השונים, התעורר צורך לחוקק חוקים שיבטיחו מימון קבוע והולם של הכמורה. רעיון תשלום המעשר אומץ מן הברית הישנה... נראה כי החקיקה המוחלטת הקדומה ביותר בנושא כלולה באיגרת של הבישופים שהתאספו ב־567 לספירה בעיר טוּר וב[קאנונים] של ועידת מֵקוֹן ב־585” (האנציקלופדיה הקתולית).
[שלמי תודה]
מטבע, למעלה משמאל: .Est (Near Eastern History) Pictorial Archive
[תמונה בעמודים 4, 5]
נתינה מרצון מסבה שמחה
[תמונות בעמוד 7]
תרומות הניתנות מרצון משמשות למימון פעילות ההטפה, לסיוע במקרי חירום ולבניית מקומות התאספות