וידוי המוביל לריפוי
”כי החרשתי בָּלו עצָמָי בשאגתי כל היום. כי יומם ולילה תִכבד עלי ידך. נהפך לְשַדי בחרבוֹני קיץ” (תהלים ל״ב:3, 4). מילים מרות אלו אולי מבטאות את הכאב הרגשי העמוק שחש דוד מלך ישראל, כאב שהביא על עצמו על שום החלטתו להסתיר חטא חמור שעשה ולא להתוודות.
דוד היה איש אשכולות. הוא היה לוחם אמיץ, מדינאי מוכשר, משורר ומוסיקאי. למרות זאת, הוא לא נשען על יכולותיו אלא על אלוהים (שמואל א׳. י״ז:45, 46). המקרא מתאר אותו כאדם שלבבו היה ”שלם עם יהוה” (מלכים א׳. י״א:4). אך הוא ביצע חטא נפשע במיוחד, ואולי על כך רמז במזמור ל״ב. יש לנו הרבה מה ללמוד אם נבחן את הנסיבות שהובילו אותו לחטא. נדון במלכודות שיש להישמר מפניהן וניווכח בצורך להתוודות על חטאינו לשיקום היחסים עם אלוהים.
מלך נאמן נופל במלכודת החטא
עם ישראל נלחם בעמונים, ואילו דוד ישב בירושלים. ערב אחד בעודו מטייל בנחת על גג ארמונו הבחין באשה טובת מראה מאוד רוחצת מעל גג אחד הבתים השכנים. במקום לשלוט ביצריו החל לחמוד אותה. לאחר שנודע לו שזו בת־שבע אשת אוריה, חייל בצבאו, זימן אותה אליו ונאף עימה. ברבות הימים הודיעה בת־שבע לדוד שהיא בהיריון (שמואל ב׳. י״א:1–5).
דוד היה במלכוד. אם ייחשף חטאם צפוי לשניהם עונש מוות (ויקרא כ׳:10). על כן, הוא זמם מזימה. הוא החזיר את אוריה, בעלה של בת־שבע, משדה הקרב. לאחר שחקר אותו באריכות על דבר המלחמה, הורה לו לשוב לביתו. דוד קיווה שכך יתקבל הרושם שאוריה הוא אבי הילד שבת־שבע נושאת ברחמה (שמואל ב׳. י״א:6–9).
למגינת לבו של דוד, אוריה לא ירד לבקר את אשתו. אוריה טען שלא יעלה על הדעת שהוא ישוב לביתו בשעה שהצבא סובל את תלאות הקרב. בעתות מלחמה, לא קיימו הגברים יחסי מין, אפילו לא עם נשיהם. היה על החיילים להישמר טהורים מבחינה דתית (שמואל א׳. כ״א:6). אחר כך, הזמין דוד את אוריה לארוחה ונתן לו לשתות לשוכרה, ולמרות זאת לא הלך אוריה אל אשתו. נאמנותו של אוריה הבליטה את חומרת חטאו של דוד (שמואל ב׳. י״א:10–13).
עניבת החנק שלתוכה נכנס דוד מפאת חטאו הלכה והתהדקה מסביב לצווארו. מרוב ייאוש לא ראה דוד אלא דרך מוצא אחת. הוא שלח את אוריה חזרה לקרב ומסר בידיו הודעה אל יואב שר הצבא. כוונת המסר הקצר היתה ברורה: ”הבו את אוריה אל מול פני המלחמה החזקה ושבתם מאחריו וניכָּה ומת”. במשיכת קולמוס נראה היה שהמלך רב העוצמה כיסה על מעלליו ושלח את אוריה אל מותו (שמואל ב׳. י״א:14–17).
מייד עם תום תקופת אבלה של בת־שבע על בעלה, נשא אותה דוד לאשה. הזמן חלף והילד נולד. בכל אותה תקופה לא דיבר דוד על חטאיו. ייתכן שניסה להצדיק את מעשיו בינו לבין עצמו. הרי אוריה מת מוות מכובד במלחמה כמו אחרים, לא כן? האם לא הפר הוא את פי המלך כשסרב ללכת אל אשתו? ’הלב העקוב’ ינסה להצדיק חטאים בכל מיני נימוקים (ירמיהו י״ז:9; שמואל ב׳. י״א:25).
צעדים מוטעים המובילים לחטא
כיצד יכול היה דוד, אוהב הצדק, להידרדר לניאוף ולרצח? דומה כי זרעי החטא נזרעו במשך פרק זמן מסוים. אולי אנו תוהים מדוע לא היה דוד עם אנשיו במבצע הצבאי נגד אויבי יהוה. במקום זאת, נח דוד בארמונו, הרחק משדה הקרב והרחק מאירועי המלחמה שיכלו להסיר מלבו את התאווה השלילית שפיתח כלפי אשת חייל נאמן. בדומה לכך, מעורבות פעילה בעניינים רוחניים, בענייני קהילה ובפעילות ההטפה היא כיום הגנה למשיחיים האמיתיים (טימותיאוס א׳. ו׳:12).
מלכי ישראל נצטוו לכתוב משנה תורה ולקרוא בה יום יום. המקרא גם מסביר מדוע: ”למען ילמד ליראה את יהוה אלוהיו לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החוקים האלה לעשותם. לבלתי רוֹם לבבו מאחיו ולבלתי סוּר מן המצווה ימין ושמאל” (דברים י״ז:18–20). סביר להניח שדוד לא פעל על־פי מצווה זו בתקופה שקדמה לביצוע חטאיו החמורים. לימוד המקרא והרהורים קבועים בדבר־אלוהים יעזרו לנו בלי ספק להתגונן מפני עשיית הרע בזמנים קשים אלו (משלי ב׳:10–12).
יתרה מזו, הדיבר האחרון בעשרת הדיברות מציין מפורשות: ”לא תחמוד אשת רעך” (שמות כ׳:17). עד אותה עת כבר היו לדוד מספר נשים ופילגשים (שמואל ב׳. ג׳:2–5). אך זה לא עצר בעדו מלחמוד אשה מושכת אחרת. פרשה זו מזכירה לנו את חומרת דבריו של ישוע: ”כל המביט באשה מתוך תאווה אליה כבר נאף אותה בלבו” (מתי ה׳:28). אל נשתעשע בתאוות פסולות אלא נמהר לסלק אותן משכלנו ומלבנו.
חרטה ורחמים
הסיפור הגלוי על חטאו של דוד אינו מצוי במקרא לצורך סיפוק סקרנות שאינה במקומה. פרשה זו מקנה לנו הזדמנות להיות עדים לביטוי עז ומרגש של אחת ממעלותיו של יהוה — מידת הרחמים (שמות ל״ד:6, 7).
לאחר שבת־שבע ילדה את בנה, שלח יהוה את הנביא נתן להתייצב לפני דוד. זה היה צעד של רחמים. אילו לא היתה פנייה אל דוד והוא היה שומר על שתיקתו, ייתכן שלבו היה מתקשה בנכלי החטא (עברים ג׳:13). למרבה השמחה, דוד נענה לרחמי אלוהים. דבריו החכמים והברורים של נתן עוררו בו נקיפות מצפון, והוא הודה בענווה כי חטא לאלוהים. מזמור נ״א, שקשור לחטאו של דוד עם בת־שבע, נכתב לאחר שהביע חרטה והתוודה על חטאו החמור. אל נרשה שלבנו יתקשה אם ניפול בחטא חמור (שמואל ב׳. י״ב:1–13).
אלוהים סלח לדוד, אך עם זאת הטיל בו מוסר ולא חסך ממנו את השלכות חטאו (משלי ו׳:27). היש דרך טובה מזו? אילו התעלם אלוהים מכל דבר, היה מתערער האמון בערכים שלו. הוא היה מאבד מכוח השפעתו כמו הכהן הגדול עלי, אשר נהג בכפפות של משי עם בניו המרושעים והניח להם להמשיך לעשות את מעשיהם הרעים (שמואל א׳. ב׳:22–25). עם זאת, אין אלוהים חוסך מאדם מלא חרטה את חסדו. רחמיו הם כמו מים קרים מרעננים, והם יעזרו לחוטא לעמוד בהשלכות חטאו. החמימות הקורנת מסלחנותו של אלוהים וההתרועעות הבונה עם עובדי אלוהים יש בהן סגולות ריפוי. על בסיס קורבן הכופר של המשיח יכול המתחרט לטעום מ”עושר חסד האלוהים” (אפסים א׳:7).
”לב טהור” ו’רוח חדשה’
לאחר שהתוודה דוד הוא לא שקע בתהומות של חוסר ערך עצמי. התבטאויותיו במזמורי התהלים שחיבר לאחר הווידוי מעידים על ההקלה שחש ועל נחישותו לשרת את אלוהים בנאמנות. ראה, למשל, את מזמור ל״ב. בפסוק 1 כתוב: ”אשרי נְשׂוּי־פשע, כְּסוי חטאה”. חוטא המתחרט בכנות מלאה עשוי להיות מאושר, ואין זה משנה מה חומרת החטא. אחת הדרכים להביע כנות זו היא לקבל את מלוא האחריות על מעשיו, כפי שעשה דוד (שמואל ב׳. י״ב:13). הוא לא ניסה להצטדק לפני יהוה או לגולל את האשמה לפתחם של אחרים. בפסוק 5 נאמר: ”חטאתי אודיעך, ועווני לא כיסיתי. אמרתי: ’אודה עלֵי פשָעַי ליהוה’ ואתה נשאת עוון חטאתי”. וידוי אמיתי מביא לידי הקלה, והאדם חדל לסבול ייסורי מצפון בשל חטאי העבר.
לאחר שהתחנן לסליחת יהוה, ביקש דוד: ”לב טהור ברא לי, אלוהים, ורוח נכון חַדֵש בקרבי” (תהלים נ״א:12). בקשתו ל”לב טהור” ול’רוח חדשה’ מראה שדוד היה מודע לנטייה השלילית שקיננה בתוכו, ושהוא זקוק לעזרת אלוהים כדי לטהר את לבו ולפתוח בהתחלה חדשה. במקום לשקוע ברחמים עצמיים הוא גמר אומר להתקדם בשירות אלוהים. הוא התפלל: ”אדני [יהוה] שפתיי תפתח, ופי יגיד תהילתך” (תהלים נ״א:17).
מה היתה תגובת יהוה לחרטתו הכנה של דוד ולמאמציו ההחלטיים לשרתו? הוא נתן לדוד הבטחה מחממת לב זו: ”אשכילך ואורך בדרך־זוּ תלך. אִיעֲצָה עליך עיני” (תהלים ל״ב:8). במילים אלו מבטיח יהוה להקדיש תשומת לב אישית לרגשותיו ולצרכיו של המתחרט. יהוה דאג להשכיל את דוד, כלומר, לתת לו תובנה נוספת — היכולת לראות מבעד לפני השטח. אם יעמוד בעתיד בפני פיתוי יהיה בכוחו לראות מראש את השלכות מעשיו ואת השפעותיהם על הזולת ולפעול בתבונה.
פרק זה בחייו של דוד הוא מקור עידוד לכל מי שנפלו במלכודת החטא החמור. אם נתוודה על חטאינו ונגלה חרטה אמיתית, נוכל לשקם את הנכס היקר ביותר שבידינו, את יחסינו עם יהוה אלוהים. הכאב הרגעי והבושה שאולי נצטרך לעבור עדיפים פי כמה וכמה מייסורי השתיקה או מההשלכות האיומות של דבקות בקו פעולה מרדני (תהלים ל״ב:9). יש לנו אפשרות ליהנות ממחילתו הלבבית של אל אוהב ורחום, ”אב הרחמים ואלוהי כל נחמה” (קורינתים ב׳. א׳:3).
[תמונה בעמוד 31]
דוד חשב שאם ישלח את אוריה אל מותו יוכל לחמוק מהשלכות חטאו