פקוד את היתומים והאלמנות בצרתם
אין זה קשה להיווכח שאנו חיים בעולם חסר אהבה. בהתייחסו לטיב האנשים שיחיו ב”אחרית הימים”, כתב השליח פאולוס: ”יבואו זמנים קשים, כי יהיו האנשים אוהבי עצמם, ... קשוחי לב” (טימותיאוס ב׳. ג׳:1–3). מה נכונות מילים אלו!
אווירת המוסר של ימינו תורמת להיעדר רגשות חמלה בלבם של רבים. בני אדם פחות ופחות מבקשים את טובת הזולת, ובמקרים מסוימים אין הם מבקשים אף לא את טובתם של בני משפחותיהם.
אווירה זו משפיעה לרעה על רבים, אשר מפאת נסיבות שונות, נותרים חסרי כל. מספרם של האלמנות והיתומים גדל באופן קבוע מחמת מלחמות, אסונות טבע ונדידת פליטים המחפשים מקלט (קהלת ג׳:19). על־פי דו״ח של קרן החירום של האומות המאוחדות למען הילד, ”יש יותר ממיליון [ילדים] שהתייתמו או שהורחקו ממשפחותיהם כתוצאה ממלחמות”. אתה ודאי יודע שיש אימהות חד־הוריות רבות, שבני זוגן זנחו אותן או התגרשו מהן, והן מתמודדות עם המשימה הקשה לשרוד ולגדל את הילדים בגפן. המצב מחמיר בהתחשב בעובדה שבמדינות מסוימות קיים משבר כלכלי חריף ובעטיו רבים מן התושבים חיים חיי עוני מחפיר.
היש כל תקווה לאותם אנשים למודי צרות? כיצד ניתן להקל את סבלם של האלמנות והיתומים? האם בעיה זו תחוסל ביום מן הימים?
דאגה אוהבת בימי המקרא
דאגה לצרכים הפיסיים והרוחניים של האלמנות והיתומים היתה מאז ומתמיד חלק בלתי נפרד מעבודת אלוהים. בעת הקציר נאסר על בני ישראל לאסוף וללקט את מה שנותר בשדה. את מה שנשאר הותירו ל”גר, ליתום ולאלמנה” (דברים כ״ד:19–21). תורת משה ציוותה מפורשות: ”כל אלמנה ויתום לא תענון” (שמות כ״ב:21, 22). האלמנות והיתומים בימי המקרא היו מן העניים ביותר, משום שבמות הבעל והאב או במותם של שני ההורים, בני המשפחה השאירים נותרו לעתים עניים מרודים. איוב אמר: ”אמלט עני מְשווע ויתום ואין עוזר לו” (איוב כ״ט:12).
בימיה הראשונים של הקהילה המשיחית, היתה הדאגה לעניים ולנזקקים שאיבדו את הוריהם או לאלמנות שאיבדו את בעליהן ממאפייניה המובהקים של עבודת אלוהים האמיתית. מתוך דאגה עמוקה לרווחתם, כתב התלמיד יעקב: ”זאת היא עבודת אלוהים טהורה ותמימה לפני אלוהים אבינו: לפקוד את היתומים והאלמנות בצרתם, ולהישמר נקי מטומאת העולם” (יעקב א׳:27).
מלבד היתומים והאלמנות, הביע יעקב דאגה כנה לעניים ולמחוסרי הכל (יעקב ב׳:5, 6, 15, 16). את אותה התחשבות גילה גם השליח פאולוס. כשהוטלה עליו ועל בר־נבא המשימה לבשר נאמר להם בין השאר ’לזכור את העניים’. ”את זאת שקדתי לעשות”, אמר פאולוס במצפון נקי (גלטים ב׳:9, 10). בדיווח על מה שעשתה הקהילה המשיחית זמן קצר לאחר הקמתה נמסר: ”לא היה בהם איש שרוי במחסור... לכל איש ניתן כפי צורכו” (מעשי השליחים ד׳:34, 35). הסידור שיושם בעם ישראל הקדום ולפיו דאגו ליתומים, לאלמנות ולחסרי הכל, יושם גם בקהילה המשיחית.
כמובן, העזרה שניתנה היתה מוגבלת בהתאם ליכולתן של הקהילות. לא ביזבזו כספים, והסיוע ניתן אך ורק לנזקקים האמיתיים. אסור היה למשיחיים לנצל את הסידור הזה באופן בלתי הוגן, ולא הוטל על הקהילה משא מיותר. מסקנות אלו עולות מן ההוראות שנתן פאולוס בטימותיאוס א׳. ה׳:3–16. מפסוקים אלו מתברר שאם יש בידם של קרובי המשפחה לעזור, מחובתם לעשות כן. אלמנות נזקקות היו צריכות לעמוד בדרישות מסוימות כדי לקבל עזרה. כל זה משקף את הסידור החכם שדרכו דואג יהוה לנזקקים. עם זאת, הדבר גם מצביע על גישה מאוזנת לבל ינוצלו מעשי החסד האלו לרעה (תסלוניקים ב׳. ג׳:10–12).
דאגה ליתומים ולאלמנות בימינו
העקרונות שהנחו את משרתי אלוהים בעבר עדיין חלים על הקהילות של עדי־יהוה בדבר דאגה ומתן עזרה לאנשים במצוקה. אהבת אחים היא ממאפייני המשיחיים, כפי שאמר ישוע: ”בזאת ידעו הכל שתלמידיי אתם: אם תהיה אהבה ביניכם” (יוחנן י״ג:35). אם יש השרויים במחסור או שנפגעו מאסון, ממלחמה או מעימותים אזרחיים, יתר אגודת האחים להוטים להושיט להם סיוע רוחני וחומרי. הבה נבחן כמה מקרים כדי להראות כיצד מיושם הדבר הלכה למעשה.
פדרו אינו זוכר ממש את אמו. היא נפטרה כשהיה בן שנה וחצי בלבד. בגיל חמש התייתם גם מאביו. וכך נותרו לבדם פדרו ואֵחיו. עדי־יהוה נהגו לבקר אצל אביהם, וכך החלו פדרו ואחיו הגדולים לקבל שיעורי־מקרא ביתיים.
פדרו מספר: ”כעבור שבוע, התחלנו לנכוח באסיפות. חשנו שם באהבה שגילו כלפינו האחים. הקהילה היתה עבורי חוף מבטחים מפני שהאחים והאחיות העניקו לי אהבה וחיבה, כאילו היו הם הוריי”. פדרו זוכר שאחד מזקני־הקהילה הזמין אותו לביתו, והוא נהנה עם המשפחה משיחות ומבילויים. ”זיכרונות אלו שמורים בלבי”, אומר פדרו שהחל לבשר על אמונתו בגיל 11 ונטבל בגיל 15. חברי הקהילה עזרו גם לאחיו הגדולים, וגם הם התקדמו מבחינה רוחנית.
והנה סיפורו של דוד. הוא ואחותו התאומה ננטשו לאחר שהוריהם נפרדו. הסבא והסבתא ואחת הדודות גידלו אותם. ”כשגדלנו והבנו את מצבנו, היינו חסרי ביטחון ועצובים. היינו זקוקים למשענת. דודתי נעשתה לאחת מעדי־יהוה, ותודות לכך קיבלנו הדרכה מקראית. האחים התייחסו אלינו בחיבה ובידידות. הם אהבו אותנו ועודדו אותנו להציב לעצמנו מטרות רוחניות ולשרת את יהוה. בגיל עשר בערך, היה מגיע לביתי משרת עוזר ולוקח אותי לשירות. אח אחר נהג לכסות את ההוצאות שלי בכינוסים. והיה אח שעזר לי כדי שיהיה לי כסף לתרום באולם־המלכות”.
דוד נטבל בגיל 17, ולימים החל לשרת במשרד הסניף של עדי־יהוה במכסיקו. היום הוא אומר: ”יש זקני־קהילה שתורמים לחינוכי ונותנים לי עצות מועילות. כך התגברתי על חוסר הביטחון ועל הבדידות”.
אייבל, זקן־קהילה בקהילה במכסיקו שיש בה כמה אלמנות נזקקות, מספר: ”אני משוכנע שהדבר החשוב ביותר שהאלמנות זקוקות לו הוא תמיכה רגשית. לפעמים הן עוברות תקופות של דיכאון; הן חשות בדידות. לכן, חשוב מאוד לתמוך בהן ולהקשיב להן. אנחנו [זקני־הקהילה] מבקרים אצלן לעתים תכופות. חשוב להקדיש להן זמן ולטפל בבעיותיהן. זה מסייע להן למצוא נחמה מבחינה רוחנית”. עם זאת, יש צורך לעתים בעזרה כלכלית. ”אנחנו כיום בעיצומה של בניית בית לאחות אלמנה”, סיפר אייבל לפני זמן מה. ”אנחנו מקדישים לכך כמה שבתות וכמה ימי חול בשעות אחר הצהריים”.
באשר לניסיונו במתן עזרה ליתומים ולאלמנות, מספר זקן־קהילה אחר: ”אני סבור שיתומים זקוקים אפילו יותר מאלמנות לאהבה משיחית. שמתי לב שלעומת ילדים ובני נוער שיש להם שני הורים, יתומים נוטים יותר לחוש דחויים. הם זקוקים לגילויים רבים יותר של חיבה לבבית. מומלץ לפנות אליהם אחרי האסיפות ולברר לשלומם. יש אח נשוי בקהילה שהתייתם כשהיה ילד קטן. אני תמיד מברך אותו לשלום בחמימות באסיפות, והוא מחבק אותי. זה מחזק את האהבה המשיחית שבינינו”.
יהוה ”יציל אביון”
הביטחון ביהוה הוא מן הגורמים ההכרחיים בהושטת עזרה לאלמנות וליתומים. הכתוב אומר: ”יהוה שומר את גרים, יתום ואלמנה יעודד” (תהלים קמ״ו:9). הפתרון המוחלט לבעיות מן הסוג הזה יבוא אך ורק באמצעות מלכות אלוהים שבידי ישוע המשיח. מחבר התהלים תיאר בלשון נבואית את שלטון המשיח וכתב: ”כי יציל אביון מְשווע, ועני ואין עוזר לו. יחוס על דל ואביון, ונפשות אביונים יושיע” (תהלים ע״ב:12, 13).
ככל שקץ הסדר העולמי הנוכחי הולך וקרב, גוברים הלחצים המופעלים על המשיחיים ככלל (מתי כ״ד:9–13). מן ההכרח שיום יום יראו המשיחיים דאגה רבה יותר זה לזה ו’יאהבו איש את רעהו אהבה עזה’ (פטרוס א׳. ד׳:7–10). אחים משיחיים, ובייחוד זקני־הקהילה, חייבים לגלות דאגה וחמלה כלפי היתומים. ונשים בוגרות בקהילה יכולות להעניק תמיכה רבה לאלמנות ולהיות להן מקור נחמה (טיטוס ב׳:3–5). לאמיתו של דבר, כל אחד יכול לתרום את חלקו ולגלות בפועל דאגה לאחרים השרויים במצוקה.
משיחיים אמיתיים אינם ’מונעים את רחמיהם’ ב’ראותם את אחיהם במחסור’. הם מקפידים לעשות כדברי השליח יוחנן: ”ילדיי, אל נא נאהב במילים ובדיבור, כי אם בפועל ובאמת” (יוחנן א׳. ג׳:17, 18). אם כן, הבה ’נפקוד את היתומים והאלמנות בצרתם’ (יעקב א׳:27).
[קטע מוגדל בעמוד 10]
”אל נא נאהב במילים ובדיבור, כי אם בפועל ובאמת” (יוחנן א׳. ג׳:18).
[תמונות בעמוד 10]
משיחיים אמיתיים דואגים ליתומים ולאלמנות מבחינה חומרית, רוחנית ורגשית