סיפור חיים

אור רוחני זורח במזרח התיכון

סיפורו של נג׳יבּ סאלם

במאה הראשונה לספירה זרח אורו של דבר־אלוהים מן המזרח התיכון והגיע אל כל קצווי תבל.‏ במאה ה־20 שב האור להאיר את המזרח התיכון.‏ הרשו לי לספר לכם כיצד אירע הדבר.‏

נולדתי ב־1913 בעיירה אַמְיוּן שבצפון לבנון.‏ זו היתה השנה האחרונה שבה שררו בעולם יציבות יחסית ושלווה,‏ שכן כעבור שנה פרצה מלחמת העולם הראשונה.‏ בתום המלחמה ב־1918 התברר שנגרמו ללבנון,‏ שנודעה אז בכינוי ”‏הפנינה של המזרח התיכון”‏,‏ נזקים כלכליים ומדיניים.‏

ב־1920 כשהוחזרו שירותי הדואר בלבנון,‏ הגיעו מכתבים מלבנונים שחיו בארצות אחרות.‏ ביניהם היו דודיי עבדאללה וג׳ורג׳ גנטוס.‏ הם כתבו לאביהם,‏ חבּיבּ גנטוס שהיה סבי,‏ וסיפרו לו על מלכות אלוהים (‏מתי כ״ד:‏14‏)‏.‏ סבי סיפר לתושבי העיירה על תוכן המכתבים ששלחו לו בניו,‏ והתושבים לעגו לו.‏ בקרב העיירה נפוצה השמועה שבניו של חבּיבּ לוחצים על אביהם למכור את אדמתו,‏ לקנות חמור ולהטיף את הבשורה.‏

האור מתחיל לזרוח

כעבור שנה,‏ ב־1921,‏ חזר מישל עבּוּד,‏ שחי בברוקלין,‏ ניו־יורק שבארה״ב,‏ אל טריפולי שבלבנון.‏ הוא נעשה לתלמיד מקרא,‏ כפי שנקראו אז עדי־יהוה.‏ רוב ידידיו וקרוביו של אח עבּוּד לא נענו למסר המקראי,‏ אך שני אישים בולטים חבקו את האמת בזכותו.‏ האחד היה פרופסור,‏ איברהים עטייה שמו והשני היה רופא שיניים,‏ חנה שמס.‏ ד״ר שמס פתח את ביתו ואת מרפאתו לאסיפות משיחיות.‏

הייתי נער בעת ביקורם של אח עבּוּד ואח שמס בעיירת מגוריי אַמְיוּן.‏ הביקור השפיע עלי עמוקות,‏ והתחלתי להתלוות לאח עבּוּד בפעילות ההטפה.‏ במשך 40 שנה היינו שותפים קבועים בשירות,‏ עד מותו של אח עבּוּד בשנת 1963.‏

בין השנים 1922 ל־1925 נפוץ אור האמת המקראית בכפרים רבים שבצפון לבנון.‏ כ־20 עד 30 איש נהגו להתכנס יחדיו בבתים פרטיים,‏ כמו בביתנו באַמְיוּן,‏ ולדון במקרא.‏ הכמרים שלחו ילדים שיכו על קופסאות פח ויצעקו כדי לשבש את האסיפות,‏ ולכן נפגשנו לעתים ביערות עצי האורן.‏

בצעירותי הדביקו לי את השם טימותיאוס,‏ בשל התלהבותי בשירות ונוכחותי בכל האסיפות המשיחיות.‏ מנהל בית־הספר הורה לי להפסיק ללכת ”‏לאסיפות האלו”‏.‏ סירבתי ולכן גירשו אותי מבית־הספר.‏

פעילות הטפה בארצות המקרא

זמן קצר לאחר טבילתי ב־1933,‏ התחלתי לשרת כחלוץ,‏ כינוי לעד־יהוה המבשר בשירות מלא.‏ היינו אז מעטים,‏ ובכל זאת בישרנו לא רק ברוב הכפרים שבצפון לבנון אלא גם הגענו לבירות ולפרבריה עד לדרום לבנון.‏ באותן שנים עשינו את דרכנו ברגל או על גבי חמור,‏ כפי שעשו ישוע המשיח ותלמידיו במאה הראשונה.‏

ב־1936 חזר לביקור בלבנון יוּסף רחל,‏ עד־יהוה לבנוני שגר שנים רבות בארצות־הברית.‏ הוא הביא עימו מערכת קול ושני פונוגרפים.‏ העמסנו את הציוד בתוך מכונית פורד מודל 1931 ונסענו ברחבי לבנון וסוריה כדי להפיץ את בשורת המלכות באזורים נידחים.‏ את המגבר יכלו לשמוע עד למרחק של יותר מ־10 קילומטר.‏ אנשים עלו על גגות בתיהם כדי לשמוע את מה שתיארו כקולות מן השמים.‏ העובדים בשדות עזבו את עבודתם והתקרבו כדי להקשיב.‏

אחד ממסעותיי האחרונים עם יוּסף רחל היה באַלֶפּוֹ,‏ סוריה,‏ בחורף 1937.‏ לפני שובו לארצות־הברית,‏ נסענו גם לארץ ישראל.‏ שם ביקרנו בחיפה ובירושלים וכן גם בכפרים שונים.‏ אחד האנשים שפגשנו היה איברהים שיהדי שאותו היכרתי קודם לכן בהתכתבות.‏ איברהים התקדם עד אז בהבנת המקרא עד כדי כך שבשעת ביקורנו התלווה אלינו בפעילות ההטפה מבית לבית (‏מעשי השליחים כ׳:‏20‏)‏.‏

הייתי להוט להיפגש עם פרופסור חליל קוברוסי,‏ קתולי אדוק שלמד את המקרא עם עדי־יהוה בהתכתבות.‏ כיצד השיג את הכתובת של העדים בלבנון?‏ ובכן,‏ בחנות אחת בחיפה עטף המוכר את המצרכים שקנה חליל בנייר מתוך אחד הפרסומים של עדי־יהוה.‏ על הנייר היתה רשומה כתובתנו.‏ המפגש היה מהנה,‏ ומאוחר יותר,‏ ב־1939,‏ הוא בא לטריפולי ונטבל.‏

ב־1937 הגיעו לטריפולי פטרוס לגאקוס ואשתו.‏ בשנים שחלפו מאז,‏ בישרנו שלושתנו ברוב שטחי לבנון וסוריה ועברנו מבית לבית כדי לבשר את בשורת המלכות.‏ נכון לשנת 1943,‏ השנה שבה נפטר אח לגאקוס,‏ הגיע האור הרוחני לרוב הערים והכפרים שבלבנון,‏ בסוריה ובארץ ישראל.‏ היו פעמים שהיינו יוצאים כ־30 איש במכוניות או באוטובוסים ב־3 לפנות בוקר כדי להגיע לאזורים מרוחקים.‏

בשנות ה־40׳ תרגם איברהים עטייה את המצפה לערבית.‏ לאחר מכן,‏ העתקתי במו ידיי ארבעה העתקים של כתב העת ושלחתי אותם לעדים בישראל,‏ בסוריה ובמצרים.‏ בימים ההם,‏ ימי מלחמת העולם השנייה,‏ היתה התנגדות חריפה לפעילותנו,‏ אך המשכנו לשמור על קשר עם אוהבי האמת המקראית במזרח התיכון.‏ אני אישית שרטטתי מפות של ערים וכפרים,‏ ושמנו לנו למטרה להגיע אליהם עם הבשורה הטובה.‏

ב־1944,‏ בעיצומה של מלחמת העולם השנייה,‏ נשאתי לאשה את אבלין,‏ בתו של שותפי לחלוציות,‏ מישל עבּוּד.‏ הבאנו לעולם שלושה ילדים,‏ בת ושני בנים.‏

שיתוף פעולה עם השליחים

זמן קצר לאחר תום המלחמה,‏ הגיעו ללבנון הבוגרים הראשונים של גלעד,‏ בית־ספר להכשרת שליחים.‏ כתוצאה מכך,‏ נוסדה הקהילה הראשונה בלבנון,‏ והתמניתי למשרת הקהילה.‏ ב־1947 ביקרו בלבנון נתן ה.‏ נור ומזכירו,‏ מילטון ג.‏ הנשל,‏ וחיזקו את ידי האחים.‏ לא חלף זמן רב והגיעו שליחים נוספים,‏ שהושיטו לנו עזרה רבה בארגון הפעילות ובניהול אסיפות הקהילה.‏

באחד ממסעותינו לאיזור מרוחק בסוריה,‏ נתקלנו בהתנגדות מצד הבישוף המקומי.‏ הוא האשים אותנו בהפצת ספרות ציונית.‏ למרבה האירוניה,‏ לפני 1948 כינו אותנו הכמרים ”‏קומוניסטים”‏.‏ במקרה הזה עצרו אותנו וחקרו אותנו במשך שעתיים,‏ שבמהלכן הזדמן לנו לתת עדות נפלאה.‏

השופט,‏ שהמקרה הובא לפניו,‏ אמר:‏ ”‏אני אומנם מקלל את הזָקָן [‏כינוי לבישוף]‏ שהטיח בכם את ההאשמות האלו,‏ אך עלי גם להודות לו על שנתן לי את ההזדמנות לפגוש אתכם וללמוד על תורתכם”‏.‏ הוא התנצל על האי־נוחות שנגרמה לנו.‏

כעבור עשר שנים בדרכי באוטובוס לבירות,‏ שוחחתי עם אדם שישב לצדי,‏ מהנדס חקלאות.‏ האיש הקשיב מספר דקות,‏ ואמר ששמע דברים דומים מפי חבר בסוריה.‏ מי היה החבר?‏ אותו שופט שדן בענייננו עשר שנים קודם לכן!‏

בשנות ה־50׳ ביקרתי אצל העדים בעיראק ובישרתי איתם מבית לבית.‏ נסעתי גם פעמים רבות לירדן ולגדה המערבית.‏ ב־1951 נסענו קבוצה של ארבעה עדים לבית־לחם.‏ ערכנו שם את סעודת האדון.‏ בתחילת אותו יום נסעו כל הנוכחים באוטובוס לנהר הירדן,‏ ו־22 איש נטבלו כסמל להקדשתם ליהוה.‏ בכל פעם שנתקלנו בהתנגדות באיזור,‏ אמרנו:‏ ”‏באנו לספר לכם שאחד מילידי המקום ימלוך על העולם כולו!‏ למה אתם כועסים?‏ אתם צריכים לשמוח!‏”‏

הטפת הבשורה לנוכח קשיים

תושבי המזרח התיכון הם על־פי־רוב אנשים טובי לב,‏ ענווים ומכניסי אורחים.‏ רבים מקשיבים בעניין לבשורת מלכות אלוהים.‏ הרי אין דבר מעודד יותר מאשר לדעת שבקרוב תתגשם הבטחת המקרא:‏ ”‏האלוהים יהיה [‏עם משרתיו]‏,‏ וימחה כל דמעה מעיניהם והמוות לא יהיה עוד;‏ גם אבל וזעקה וכאב לא יהיו עוד”‏ (‏ההתגלות כ״א:‏​3,‏ 4‏)‏.‏

נוכחתי שרוב המתנגדים לפעילותנו אינם באמת מבינים אותה ואת הבשורה שאנו נושאים.‏ כמורת הנצרות לא חסכה במאמצים כדי להציג אותנו באור מסולף.‏ ולכן,‏ במרוצת מלחמת האזרחים שפרצה בלבנון ב־1975 ושנמשכה יותר מ־15 שנה,‏ התמודדו העדים עם קשיים רבים.‏

בתקופה מסוימת נתתי שיעורי־מקרא לבני משפחה שהיו פוקדים את הכנסייה בקביעות.‏ התקדמותם הטובה בלימוד האמיתות המקראיות הכעיסה את הכמרים.‏ לילה אחד הסיתה קבוצה דתית מקומית את חבריה לפרוץ לחנות של המשפחה ולהרוס אותה.‏ הם שרפו סחורה בשווי של לפחות 000,‏10 דולר.‏ באותו לילה הם חטפו אותי.‏ שוחחתי עם מי שעמד בראשם והסברתי לו שמשיחיים אמיתיים לא יתנהגו בצורה ברברית כזו.‏ בתגובה ציווה על הנהג לעצור את הרכב ונתן לי ללכת.‏

בפעם אחרת נחטפתי על־ידי ארבעה אנשי צבא.‏ לאחר איומים רבים,‏ אמר לי המנהיג שהוא עומד לירות בי,‏ אך לפתע שינה את דעתו והם שחררו אותי.‏ שניים מהם יושבים היום בכלא בעוון רצח ושוד,‏ והשניים האחרים הוצאו להורג.‏

הזדמנויות נוספות לתת עדות

פעמים רבות טסתי מארץ לארץ.‏ בטיסה אחת מבירות לארצות־הברית,‏ ישבתי ליד צ׳ארלס מלק,‏ שר החוץ הלבנוני לשעבר.‏ הוא הקשיב לי היטב והעריך כל פסוק שהקראתי לו מתוך המקרא.‏ לבסוף סיפר לי שלמד בבית־ספר בטריפולי והמורה שלו היה איברהים עטייה,‏ האיש שחמי הכיר לו את האמת המקראית!‏ מר מלק אמר שאיברהים לימד אותו לכבד את המקרא.‏

בטיסה אחרת ישבתי ליד נציג פלשתינאי שנשלח לארגון האומות המאוחדות.‏ בישרתי לו את הבשורה הטובה על מלכות אלוהים.‏ הוא הכיר לי את משפחת אחיו בניו־יורק,‏ וביקרתי אצלם לעתים תכופות.‏ היה לי גם קרוב משפחה שעבד במטה האו״ם בניו־יורק.‏ פעם אחת שוחחתי איתו במשרדו שלוש שעות שבמהלכן נתתי לו עדות על מלכות אלוהים.‏

אני בן 88 ועדיין יש בכוחי לשאת בתפקידים בקהילה.‏ אשתי,‏ אבלין,‏ עודה משרתת את יהוה לצדי.‏ בתנו נישאה למשגיח נודד של עדי־יהוה,‏ המשרת כיום כזקן־קהילה באחת הקהילות בבירות.‏ גם בתם היא עדת־יהוה.‏ בננו הקטן ואשתו הם עדי־יהוה,‏ וגם בתם בָּאמת.‏ באשר לבני הבכור,‏ האמת המשיחית הושרשה בלבו,‏ ואני מקווה שביום מן הימים הוא יחזור לחיות על־פיה.‏

ב־1933 נתמנתי לשרת כחלוץ — החלוץ הראשון במזרח התיכון.‏ לא יכולתי למצוא מסלול חיים טוב יותר מאשר לשרת את יהוה כחלוץ בכל 68 השנים שחלפו מאז.‏ אני נחוש בדעתי להמשיך להתהלך באור הרוחני שיהוה מספק.‏

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

נג׳יבּ ב־1935

‏[‏תמונה בעמוד 24]‏

עם הרכב ובו מערכת הקול בהרי לבנון,‏ 1940

‏[‏תמונות בעמוד 25]‏

למעלה משמאל בכיוון השעון:‏ נג׳יבּ,‏ אבלין,‏ בתם,‏ אח עבּוד ובנו הראשון של נג׳יבּ,‏ 1952

למטה (‏שורה קדמית)‏:‏ האחים שמס,‏ נור,‏ עבּוד והנשל בביתו של נג׳יבּ,‏ בטריפולי,‏ 1952

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

נג׳יבּ עם אשתו,‏ אבלין