לקחתי את יהוה בחשבון בכל הצעדים שנקטתי

נולדתי ב־19 במאי 1940 בעיירה אַמְיוּן שבלבנון,‏ וכעבור כמה שנים המשפחה שלנו עברה לעיר טריפולי.‏ גדלתי במשפחה אוהבת ויציבה שהכירה ואהבה את יהוה אלוהים.‏ הייתי הצעיר מבין חמישה ילדים,‏ שלוש בנות ושני בנים.‏ בעיני ההורים שלי הכסף לא היה הדבר הכי חשוב.‏ חיינו סבבו סביב לימוד המקרא,‏ אסיפות הקהילה והמאמץ לעזור לאחרים להכיר את אלוהים.‏

בקהילה שלנו היו כמה אחים משוחים.‏ אחד מהם היה מישל עבּוּד שהדריך את מה שנקרא אז שיעור הספר.‏ הוא הכיר את האמת בניו יורק והביא אותה ללבנון בתחילת שנות ה־20.‏ אני זוכר במיוחד כמה הוא העריך שתי אחיות צעירות שלמדו בגלעד — אן וגוון בִּיבֶר — וכמה הוא עזר להן.‏ הן הפכו לידידות טובות שלנו.‏ כעבור עשרות שנים התרגשתי לפגוש את אן בארצות הברית.‏ אחרי כמה זמן פגשתי גם את גוון,‏ שהתחתנה עם וילפרד גוּץ׳.‏ באותה תקופה הם שירתו בבית־אל בלונדון שבאנגליה.‏

מבשרים בלבנון

בצעירותי היו מעט עדי־יהוה בלבנון.‏ אבל שיתפנו אחרים בהתלהבות במה שלמדנו מהמקרא.‏ עשינו את זה למרות התנגדותם של מנהיגי דת שונים.‏ מקרים מסוימים זכורים לי במיוחד.‏

יום אחד אחותי סאנה ואני בישרנו יחד בבניין דירות,‏ ופתאום הופיע כומר בקומה שבה דיברנו עם הדיירים.‏ מישהו ודאי קרא לו.‏ הכומר התחיל להטיח באחותי עלבונות.‏ הוא נעשה אלים ודחף אותה במדרגות,‏ והיא נפצעה.‏ מישהו צלצל למשטרה,‏ וכשהשוטרים הגיעו הם דאגו באדיבות שמישהו יטפל בסאנה.‏ הם לקחו את הכומר לתחנת המשטרה,‏ ושם גילו שהיה לו אקדח.‏ מפקד התחנה שאל אותו:‏ ”‏מי אתה בכלל?‏ מנהיג דת או מנהיג כנופיה?‏”‏

מקרה אחר שאני זוכר היטב היה כשהקהילה שלנו שכרה אוטובוס כדי להגיע לעיירה מרוחקת ולבשר שם את הבשורה הטובה.‏ בישרנו בנעימים,‏ עד שהכומר המקומי שמע על מה שאנחנו עושים ואסף קבוצה גדולה של אנשים כדי לתקוף אותנו.‏ הם אפילו זרקו עלינו אבנים,‏ ואבא שלי נפצע.‏ אני זוכר שראיתי אותו כשכל הפנים שלו מכוסים בדם.‏ הוא חזר לאוטובוס יחד עם אימי,‏ וכולנו הלכנו אחריהם בדאגה.‏ אבל אף פעם לא אשכח את המילים שאמרה אימא שלי בזמן שהיא ניקתה את הפנים של אבא:‏ ”‏יהוה,‏ בבקשה תסלח להם.‏ הם לא יודעים מה הם עושים”‏.‏

במקרה אחר ביקרנו קרובי משפחה בעיר מולדתנו.‏ שם,‏ בבית של סבא שלי,‏ פגשנו מנהיג דת בולט,‏ בישוף.‏ הבישוף ידע שההורים שלי עדי־יהוה.‏ הוא פנה אליי למרות שהייתי רק בן שש ושאל:‏ ”‏אתה,‏ למה אתה לא טבול?‏”‏ עניתי לו שאני עדיין ילד,‏ וכדי להיטבל אני צריך לדעת יותר על המקרא ולחזק את האמונה שלי.‏ הוא לא אהב את התשובה שלי ואמר לסבא שלי שהתחצפתי אליו.‏

אבל לא היו הרבה חוויות שליליות.‏ הלבנונים ככלל הם אנשים חברותיים ומכניסי אורחים.‏ לכן היו לנו הרבה שיחות מהנות על המקרא והרבה שיעורי מקרא.‏

מחליטים לעבור לארץ אחרת

עדיין הייתי בבית־ספר כשאח צעיר מוונצואלה ביקר בלבנון.‏ הוא נכח באסיפות בקהילה שלנו והתחיל לצאת עם אחותי וואפה.‏ בהמשך הם התחתנו ועברו לגור בוונצואלה.‏ במכתבים שלה וואפה ניסתה לשכנע את אבא שלי לעבור עם כל המשפחה לוונצואלה,‏ כי היא התגעגעה אלינו מאוד.‏ בסופו של דבר היא שכנעה אותנו לעבור.‏

הגענו לוונצואלה ב־1953 וגרנו בקרקס קרוב לארמון הנשיאות.‏ הייתי מאוד צעיר והתרגשתי לראות את הנשיא עובר לפעמים במכונית היוקרתית שלו.‏ אבל לא היה להורים שלי קל להסתגל למדינה,‏ לשפה,‏ לתרבות,‏ למזון ולאקלים.‏ למעשה,‏ הם בדיוק התחילו להסתגל לחיים חדשים כשמשהו נורא קרה.‏

טרגדיה נוראית

אבא שלי התחיל להרגיש לא טוב.‏ זה היה נראה לנו מוזר כי הוא היה אדם חזק ובריא.‏ לא זכרנו שהוא אי פעם היה חולה.‏ הוא אובחן כחולה בסרטן הלבלב ועבר ניתוח.‏ לצערנו הרב,‏ הוא מת אחרי שבוע.‏

קשה לתאר במילים כמה שבורים היינו.‏ הייתי רק בן 13.‏ היינו בהלם,‏ והרגשנו כאילו העולם שלנו חרב עלינו.‏ במשך תקופה מסוימת לאימא שלי היה קשה להתמודד עם העובדה שבעלה כבר לא היה שם.‏ אבל הבנו שצריך להמשיך הלאה,‏ ובעזרת יהוה הצלחנו להחזיק מעמד.‏ כשהייתי בן 16 סיימתי את הלימודים בתיכון בקרקס וממש רציתי לתרום לפרנסת המשפחה.‏

בינתיים אחותי סאנה התחתנה עם רובן אַרַאוּחוֹ שסיים ללמוד בבית־ספר גלעד וחזר לוונצואלה.‏ הם החליטו לעבור לניו יורק.‏ כשהמשפחה החליטה שאלך ללמוד באוניברסיטה,‏ הייתי יכול לעשות את זה שם כי היה לי איפה לגור.‏ אחותי וגיסי השפיעו מאוד על ההתקדמות הרוחנית שלי בזמן שגרתי איתם.‏ כמו כן,‏ היו הרבה אחים בוגרים בקהילה הספרדית בברוקלין שאליה השתייכנו.‏ שניים מהם שהכרתי והערכתי היו מילטון הנשל ופרדריק פראנץ;‏ שניהם שירתו בבית־אל בברוקלין.‏

כשהשנה הראשונה שלי באוניברסיטה בניו יורק התקרבה לסיומה,‏ התחילו להיות לי ספקות לגבי מה שאני רוצה לעשות בחיים.‏ קראתי מאמרים בחוברת המצפה על משיחיים שהציבו לעצמם מטרות טובות וחשבתי ברצינות על אותם מאמרים.‏ ראיתי שהחלוצים וחברי בית־אל בקהילה שלנו שמחים מאוד ורציתי להיות כמותם.‏ אבל עדיין לא הייתי טבול.‏ תוך זמן קצר הבנתי כמה חשוב שאקדיש את החיים שלי ליהוה.‏ עשיתי את זה וב־30 במרס 1957 סימלתי את ההקדשה שלי בטבילה.‏

החלטות חשובות

אחרי שנקטתי את הצעד החשוב הזה חשבתי על צעד נוסף שאני רוצה לנקוט — להיכנס לשירות המורחב.‏ עם הזמן רציתי יותר ויותר לעשות את זה,‏ אבל יכולתי לראות שיהיה קשה לנקוט את הצעד הזה.‏ איך אוכל לשלב את החלוציות עם לוח הזמנים שלי באוניברסיטה?‏ התכתבתי הרבה עם המשפחה שלי בוונצואלה והסברתי לאימא שלי ולאחים ולאחיות שלי שהחלטתי להפסיק את הלימודים,‏ לחזור לוונצואלה ולהפוך לחלוץ.‏

חזרתי לקרקס ביוני 1957.‏ אבל יכולתי לראות שהמצב של המשפחה שלי לא טוב.‏ הם היו זקוקים למפרנס נוסף.‏ תהיתי איך אוכל לעזור.‏ הציעו לי עבודה בבנק,‏ אבל מאוד רציתי להיות חלוץ.‏ אחרי הכול,‏ בשביל זה חזרתי.‏ הייתי נחוש לשלב בין השניים.‏ במשך כמה שנים עבדתי בבנק במשרה מלאה ובמקביל שירתי כחלוץ.‏ אף פעם לא הייתי כל כך עסוק,‏ וכל כך שמח.‏

מה שהוסיף לשמחה שלי היה כשפגשתי את סילביה,‏ אחות גרמנייה יפה שאוהבת מאוד את יהוה,‏ והתחתנתי איתה.‏ היא עברה עם ההורים שלה לוונצואלה.‏ עם הזמן,‏ הבאנו לעולם שני ילדים,‏ הבן שלנו מישל (‏מייק)‏ והבת שלנו סמירה.‏ כמו כן,‏ התחלתי לטפל באימא שלי.‏ היא עברה לגור איתנו.‏ למרות שהייתי צריך להפסיק את החלוציות כדי לדאוג למחויבויות המשפחתיות שלי,‏ שמרתי על רוח החלוציות.‏ סילביה ואני שירתנו כחלוצים עוזרים במהלך החופשות שלנו כל פעם שהתאפשר לנו.‏

צעד חשוב נוסף

הילדים עדיין היו בבית־ספר כשקרה לי מה שמוזכר בתחילת המאמר.‏ אני חייב להודות שהחיים שלי היו מאוד נוחים,‏ ונחשבתי לאדם מכובד בחוגי הבנק.‏ אבל רציתי שיראו אותי בעיקר כמשרת יהוה.‏ המחשבות שהיו לי באותו יום לא הרפו ממני.‏ לכן אשתי ואני ישבנו ודיברנו על המצב הכלכלי שלנו.‏ אם אפסיק לעבוד בבנק,‏ אקבל סכום מצטבר חד־פעמי.‏ לא היו לנו חובות,‏ ולכן חשבנו שאם נפשט את החיים שלנו,‏ יהיה לנו מספיק כסף לתקופה די ארוכה.‏

לא היה קל לעשות את הצעד הזה,‏ אבל אשתי היקרה ואימי תמכו בי לגמרי.‏ לכן החלטתי לחזור לשירות המורחב.‏ איזו התרגשות!‏ הדרך שלפניי הייתה סלולה.‏ אבל תוך זמן קצר קיבלנו חדשות שהפתיעו את כולנו.‏

הפתעה משמחת!‏

יום אחד הרופא שלנו אמר שסילביה בהיריון.‏ איזו הפתעה זו הייתה עבור שנינו!‏ כל כך שמחנו;‏ אבל חשבתי על ההחלטה שלי לשרת כחלוץ.‏ איך זה ישפיע עליה?‏ מהר מאוד השלמנו עם זה מבחינה שכלית ונפשית והתחלנו לצפות לחבר נוסף במשפחה.‏ אבל מה לגבי התוכנית שלי לשרת כחלוץ?‏

אחרי שדיברנו על המטרות שלנו,‏ החלטנו לדבוק בתוכנית המקורית.‏ הבן שלנו גבריאל נולד באפריל 1985,‏ וביוני 1985 התפטרתי מהעבודה בבנק וחזרתי לחלוציות הרגילה.‏ עם הזמן נפלה בחלקי הזכות לשרת כחבר בוועד הסניף.‏ אבל הסניף לא היה בקרקס,‏ כך שהייתי צריך לנסוע מרחק של בערך 80 קילומטר יומיים או שלושה בשבוע.‏

מעבר נוסף

משרד הסניף היה ממוקם בעיירה לה ויקטוריה,‏ לכן החלטנו כמשפחה לעבור ללה ויקטוריה כדי להיות קרובים יותר לבית־אל.‏ זה היה צעד רציני בשבילנו.‏ אין מילים לתאר כמה אני מעריך את מה שעשתה המשפחה שלי.‏ הגישה שלהם עזרה לי מאוד.‏ אחותי בַּהה הסכימה לטפל באימא שלנו.‏ מייקל היה נשוי,‏ אבל סמירה וגבריאל עדיין גרו בבית.‏ אז כדי לעבור ללה ויקטוריה הם היו צריכים להשאיר מאחור את החברים שלהם מקרקס.‏ כמו כן,‏ סילביה היקרה הייתה צריכה להסתגל מהחיים בעיר שוקקת לחיים בעיירה קטנה.‏ וכולנו היינו צריכים להתרגל לבית קטן יותר.‏ כן,‏ המעבר מקרקס ללה ויקטוריה דרש מכולנו לעשות שינויים.‏

אבל המצב שוב השתנה.‏ גבריאל התחתן וסמירה הייתה יכולה לדאוג לעצמה.‏ לכן ב־2007 סילביה ואני הוזמנו להצטרף למשפחת בית־אל,‏ זכות שאנחנו נהנים ממנה עד היום.‏ מייק,‏ בננו הבכור,‏ משמש כזקן־קהילה ומשרת כחלוץ יחד עם אשתו מוניקה.‏ גם גבריאל הוא זקן־קהילה,‏ והוא משרת באיטליה יחד עם אשתו אמברה.‏ סמירה משרתת כחלוצה,‏ והיא גם עוזרת בבית־אל כמתנדבת רחוקה.‏

הייתי עושה את זה שוב

עשיתי הרבה צעדים חשובים בחיים,‏ ואין לי שום חרטות.‏ הייתי מקבל את אותן החלטות שוב.‏ אני מעריך מאוד את המשימות והזכויות הרוחניות הרבות שהיו לי בשירות יהוה.‏ לאורך השנים ראיתי כמה חשוב לשמור על יחסי ידידות הדוקים עם יהוה.‏ לא משנה אם הצעדים שאנחנו צריכים לעשות קטנים או גדולים,‏ הוא יכול להעניק לנו את השלום ה”‏נשגב מכל בינה”‏ (‏פיל׳ ד׳:‏6,‏ 7‏)‏.‏ סילביה ואני נהנים מהשירות המקודש שלנו בבית־אל ומרגישים שיהוה בירך את הצעדים שנקטנו בחיים,‏ שהרי לקחנו אותו בחשבון כשעשינו את הצעדים האלה.‏