עימדו שלמים ומשוכנעים לחלוטין

כינוסים — עדות משמחת לאחווה שבינינו

בגיל 50 ובמצב בריאותי לקוי,‏ לאחר מאסר שווא של כמעט שנה,‏ ג׳וזף פ.‏ רתרפורד משרת בשמחה כבֶּלְבּוֹי (‏נער שליח במלון)‏.‏ הוא נושא במרץ מזוודות ומלווה את אחיו לאמונה לחדריהם במלון.‏ שניים משותפיו למאסר — תלמידי מקרא — מחלקים מספרי חדרים להמונים הממתינים לקבלת מקומות לינה.‏ המקום שוקק חיים עד אחרי חצות.‏ אווירה מידבקת של התרגשות אופפת את כולם.‏ על שום מה ולמה?‏

השנה היא 1919,‏ ותלמידי המקרא (‏המוכרים כיום בשם עדי־יהוה)‏ מתאוששים מתקופה של רדיפות אכזריות.‏ כדי להחליף כוח,‏ הם מקיימים כינוס בסידר פוינט,‏ אוהיו שבארה״ב,‏ מ־1 עד ה־8 בספטמבר.‏ ביום האחרון של הכינוס,‏ המון מחושמל המונה 000,‏7 איש מקשיב בדריכות לאח רתרפורד הפונה בנימה אישית לכל אחד מבאי הכינוס ומעודד אותו במילים:‏ ”‏אתה שגריר של מלך המלכים ואדון האדונים,‏ ותפקידך להכריז ברבים.‏.‏.‏ את מלכותו המפוארת של אדוננו”‏.‏

עוד מימי עם ישראל הקדום נהגו משרתי אלוהים לערוך כינוסים (‏שמות כ״ג:‏​14–17;‏ לוקס ב׳:‏​41–43‏)‏.‏ התכנסויות אלו היו אירועים משמחים,‏ ועזרו לכל הנוכחים להתמקד בדבר־אלוהים.‏ בדומה לכך,‏ הכינוסים של עדי־יהוה בימינו מתמקדים בעניינים רוחניים.‏ אדם שצופה מן הצד יודה בכנות שהתכנסויות משמחות אלו הן עדות מוצקה לכך שהעדים מאוחדים בקשרים הדוקים של אחווה משיחית.‏

המאמצים לנכוח

המשיחיים כיום מבינים שהכינוסים הם פרקי זמן לריענון רוחני ולקבלת הדרכה מדבר־אלוהים.‏ הם רואים בהתכנסויות גדולות אלו אמצעים חיוניים המסייעים להם ’‏לעמוד שלמים ומשוכנעים לחלוטין בכל אשר לרצון אלוהים’‏ (‏קולוסים ד׳:‏12‏,‏ ע״ח‏)‏.‏ משום כך,‏ העדים תומכים בכל לב באסיפות אלו ועושים מאמצים כבירים כדי לנכוח בהן.‏

יש אשר נדרשים לאמונה רבה ומתגברים על מכשולים דמויי הרים כדי להגיע לכינוסים.‏ אחת מהן היא עדת־יהוה קשישה באוסטריה.‏ היא חולת סוכרת ויום יום מקבלת זריקות אינסולין,‏ ולמרות זאת הקפידה לנכוח בכל ימי הכינוס המחוזי שנערך בארצה.‏ למשפחת עדים ברוכת ילדים בהודו החיה בעוני מחפיר היה כמעט בלתי אפשרי להגיע לכינוס.‏ אחת מבנות המשפחה מצאה מוצא.‏ ”‏לא רציתי להחמיץ את הכינוס”‏,‏ היא אמרה,‏ ”‏אז מכרתי את עגילי הזהב שלי כדי לממן את הנסיעה.‏ זה היה שווה את זה.‏ ההתרועעות והחוויות חיזקו את אמונתנו”‏.‏

בפפואה ניו־גיני,‏ החליטה קבוצה של אנשים לא־טבולים לנכוח בכינוס המחוזי שנערך בעיר הבירה.‏ הם פנו לאדם בכפרם שהיה בבעלותו רכב ציבורי ושאלו כמה יגבה מהם עבור הנסיעה לכינוס.‏ הואיל והסכום שביקש היה מעל ומעבר ליכולתם,‏ סוכם כי יעבדו בביתו של האיש וישפצו את מטבחו.‏ כך הצליחו להגיע לכינוס המחוזי ולהפיק תועלת מכל התוכנית.‏

המרחק אינו מהווה מכשול בלתי עביר לעדי־יהוה הנחושים בדעתם לנכוח בכינוסים.‏ ב־1978 נערך כינוס בעיר לִיל שבצרפת.‏ בחור צעיר מפולין רכב 200,‏1 קילומטר על אופניו במשך שישה ימים כדי להגיע לכינוס.‏ בקיץ של 1997 ערכו שני עדים ממונגוליה מסע של 200,‏1 קילומטר כדי לנכוח בכינוס משיחי שהתקיים באירקוצק,‏ רוסיה.‏

אחווה אמיתית בפעולה

האחדות והאחווה השוררות בין העדים בכינוסים ניכרות בבירור לעיני צופים הוגנים מן הצד.‏ רבים מתרשמים מכך שאין משוא פנים בין באי הכינוסים ושקיימת חמימות אמיתית אפילו בין אנשים הפוגשים זה את זה אולי לראשונה בחייהם.‏

מדריך תיירים,‏ שהתלווה במשך שבוע ל־​קבוצת אחים אורחים בכינוס בינלאומי שנערך לאחרונה באוסטרליה,‏ רצה להאריך את שהותו עוד זמן מה כדי ליהנות מחברתם.‏ הוא התרשם מן האהבה והאחדות והתקשה להאמין שהם מסתדרים כל כך טוב איש עם רעהו,‏ שהרי רובם היו זרים זה לזה.‏ כשהיה עליו לעזוב,‏ פנה אליהם בכינוי ”‏אחים ואחיות”‏,‏ והחל להודות להם אך לא הצליח לסיים את דבריו כי דמעות חנקו את גרונו.‏

ב־1997 נערך בסרי לנקה באיצטדיון גדול הכינוס המחוזי הראשון בשלוש שפות.‏ התוכנית כולה הוגשה בו זמנית באנגלית,‏ בסינהלית ובטמילית.‏ בעולם שבו המתיחות האתנית רק הולכת וגוברת,‏ לא ניתן היה שלא להבחין בהתכנסות זו של שלוש קבוצות לשוניות.‏ שוטר אחד שאל את אחד האחים:‏ ”‏מי מנהל את הכינוס,‏ הסינהלים,‏ הטמילים או האנגלים?‏”‏ ”‏שום קבוצה אינה מנהלת את הכינוס”‏,‏ השיב האח.‏ ”‏כולנו מנהלים יחד את הכינוס”‏.‏ השוטר לא האמין.‏ בתפילת הסיום התפללו יחד כל שלוש הקבוצות ואמרו ”‏אמן”‏ שהדהד בכל האיצטדיון.‏ אז פרצו הנוכחים בתשואות רמות.‏ קשה היה למצוא בקהל אדם אשר לא ניקוו דמעות בעיניו.‏ כן,‏ הכינוסים הם אכן עדות משמחת לאחווה שבינינו (‏תהלים קל״ג:‏1‏)‏.‏a

‏[‏הערת שוליים]‏