שאלות של קוראים
האם לפי ירמיהו ז׳:16 אלוהים אוסר על משיחיים להתפלל למען חוטא חסר חרטה שסולק מהקהילה המשיחית?
לאחר שהכריז את משפטו נגד יהודה הסוררת, אמר יהוה לירמיהו: ”ואתה, אל תתפלל בעד העם הזה, ואל תישא בעדם רינה ותפילה ואל תפגע בי, כי אינני שומע אותך” (ירמיהו ז׳:16).
מדוע אסר יהוה על ירמיהו להתפלל בעד עם ישראל? ללא ספק היה זה בגלל חטאיהם המחפירים נגד תורתו. בפרהסיה וללא בושה הם ’גנבו, רצחו, ונאפו ונשבעו לשקר וקיטרו לבעל והלכו אחרי אלוהים אחרים’. לכן יהוה אמר לאותם יהודים לא נאמנים: ”והשלכתי אתכם מעל פני, כאשר השלכתי את כל אחיכם, את כל זרע אפרים”. מכאן שלא היה ראוי שירמיהו, או כל אחד אחר, יתפלל ליהוה למען יבטל את משפטו (ירמיהו ז׳:9, 15).
ברוח דומה, השליח יוחנן כתב בעניין תפילות שהן לרצון אלוהים. תחילה, הוא הבטיח למשיחיים: ”אם נבקש דבר כרצונו ישמע אותנו” (יוחנן א׳. ה׳:14). ואז המשיך לדון בנושא התפילות למען אחרים: ”איש אם יראה את אחיו חוטא חטא שאיננו חטא־מוות. יתפלל והוא יתן לו חיים, לאותם שלא חטאו חטא־מוות. יש חטא־מוות; על זה אינני אומר שיתפלל” (יוחנן א׳. ה׳:16). ישוע גם דיבר על חטא ש”לא ייסלח”, כלומר חטא נגד רוח הקודש (מתי י״ב:31, 32).
האם ניתן להבין מכך שכל חוטא חסר חרטה שסולק מהקהילה המשיחית ביצע ’חטאי־מוות’ ואסור להתפלל בעדו? לא בהכרח. במקרים מסוימים העבירות אינן בבחינת חטאים שדינם מוות. ולמען האמת, קשה לקבוע אם הן אכן כאלה. דוגמה מובהקת לכך היא מנשה, מלך יהודה. הוא הקים מזבחות לאלילי כזב, הקריב את בניו, עסק בספיריטיזם והציב פסל בהיכל יהוה. למעשה, המקרא מספר שמנשה והעם עשו את ”הרע מן הגויים אשר השמיד יהוה מפני בני ישראל”. ובשל כל המעשים הללו, העניש יהוה את מנשה והוליך אותו בנחושתיים לבבל (מלכים ב׳. כ״א:1–9; דברי הימים ב׳. ל״ג:1–11).
חטאיו של מנשה היו אומנם חמורים ביותר. אך האם היו חטאי־מוות? נראה שלא, הואיל והמקרא ממשיך לספר עליו: ”וּכְהָצֵר לו, חילה את פני יהוה אלוהיו, וייכנע מאוד מלפני אלוהי אבותיו. ויתפלל אליו, וייעתר לו וישמע תחינתו וישיבהו ירושלים למלכותו; וידע מנשה כי יהוה הוא האלוהים” (דברי הימים ב׳. ל״ג:12, 13).
לפיכך, אל לנו למהר להסיק שהפרט אשם בחטא־מוות רק משום שנודה מהקהילה. אפשר שיידרש זמן מה עד שיתגלו נסתרות לבו. למעשה, הובהר פעמים רבות שמטרת הנידוי היא לגרום לחוטא להתפכח בתקווה שיתחרט וישוב בתשובה.
מכיוון שהאדם כבר אינו חבר בקהילה, ייתכן שמקורביו, כגון בן או בת זוג או בני משפחתו, יהיו הראשונים להבחין בשינויים כלשהם שחלו במצב לבו. אלה המבחינים בשינויים עשויים להסיק שהחוטא לא ביצע חטא־מוות. אולי הם ירצו להתפלל שהוא ישאב כוח מדבר־אלוהים שנכתב בהשראה ושיהוה ינהג בחוטא כראות עיניו (תהלים מ״ד:22; קהלת י״ב:14).
אולי מעטים יוכלו לראות מספיק הוכחות לכך שהחוטא התחרט, אך הדבר נבצר מחברי הקהילה ככלל. אם מישהו יזכיר את המנודה בתפילה פומבית, זה עלול לעורר תהיות בקרב השומעים, להטריד אותם ואפילו להכשילם. לכן, מי שחש צורך להזכיר את החוטא בתפילה, צריך לעשות זאת בפרטיות ולהשאיר את המשך הטיפול בעניין לזקנים האחראיים בקהילה.
[תמונה בעמוד 31]
יהוה סלח למנשה על חטאיו החמורים כאשר הוא נכנע מלפניו
[שלמי תודה בתמונה בעמוד 30]
רפרודוקציה מתוך nach der deutschen Uebersetzung D. Martin Luther’s ,Illustrirte Pracht - Bibel/Heilige Schrift des Alten und Neuen Testaments