”בואו אלי... ואני אמציא לכם מנוחה”
אסיפות המעוררות לאהבה ולמעשים טובים
מטורונטו ועד טוקיו, ממוסקבה ועד מונטבידאו, מיליוני עדי־יהוה והמתרועעים עימם מגיעים בהמוניהם לבתי התפילה שלהם מספר פעמים בשבוע. יש ביניהם גברים שעובדים קשה לפרנסת משפחותיהם, תשושים אחרי יום עבודה ארוך, נשים ואמהות חרוצות וילדיהן הקטנים, צעירים מלאי מרץ שבילו את שעות היום בבית־הספר, קשישים חלשים המתהלכים לאיטם בגלל כאבים שונים, אלמנות ויתומים אמיצי לב ונפשות נדכאות הזקוקות לנחמה.
עדיו של יהוה נעזרים בכל מיני אמצעי תחבורה — החל ברכבות נוסעים מהירות ועד לחמורים, מקרונות צפופים ברכבת התחתית ועד למשאיות. יש הנאלצים לחצות נהרות השורצים תנינים, ואילו אחרים צריכים להתמודד עם פקקי תנועה מורטי עצבים בערי הכרך. מדוע אותם אנשים משקיעים כל כך הרבה מאמצים?
בראש ובראשונה, משום שנוכחות והשתתפות באסיפות הקהילה מהוות דרכים חשובות לעבוד את יהוה אלוהים (עברים י״ג:15). אך השליח פאולוס הזכיר סיבה נוספת. הוא כתב: ”נשים לבנו איש אל רעהו, לעורר זה את זה לאהבה ולמעשים טובים. בל נזניח את התכנסותנו... כי אם נעודד איש את רעהו, ובייחוד בראותכם כי קרב היום” (עברים י׳:24, 25). פאולוס מבטא כאן את תחושתו של דוד, אחד מכותבי התהלים, ששר: ”שמחתי באומרים לי: ’בית יהוה נלך’” (תהלים קכ״ב:1).
מדוע המשיחיים שמחים לנכוח באסיפותיהם? משום שהנוכחים אינם רק צופים פאסיביים. אדרבה, באסיפות מתאפשר להם להכיר זה את זה. התכנסויות אלה מעניקות להם הזדמנויות לתת, ולא רק לקבל, וכן גם לעורר את רעיהם לגלות אהבה ולעשות מעשים טובים. כך הופכות האסיפות למועדים משובבי נפש. יתרה מזאת, אסיפות הקהילה הן אחת הדרכים שבאמצעותן מקיים ישוע את הבטחתו: ”בואו אלי... ואני אמציא לכם מנוחה [או ”מרגוע”, גינ׳]” (מתי י״א:28).
מקום מפלט של נחמה ודאגה
לעדי־יהוה יש סיבות טובות לראות באסיפותיהם מקומות מרגוע. קודם כול, ה”עבד הנאמן והנבון” מגיש באסיפות מזון רוחני בעתו (מתי כ״ד:45, דל’). האסיפות הן גם כלי חשוב שעוזר למשרתי יהוה להיות מורים כשירים ונלהבים של דבר־אלוהים. בנוסף, ניתן לפגוש באולם המלכות אנשים אוהבים הדואגים לזולת, וחברים איכפתיים שמוכנים ורוצים לעזור ולנחם בשעת צרה (קורינתים ב׳. ז׳:5–7).
כך קרה לפִילִיס, אשה שהתאלמנה כאשר היו שתי בנותיה בגיל חמש ושמונה. היא תיארה את המרגוע שאסיפות הקהילה העניקו לה ולבנותיה הקטנות: ”הנוכחות באולם המלכות היתה מאוד מעודדת, משום שהאחים תמיד גילו אהבה ודאגה אם בחיבוק, בשיחה על נקודה מקראית או בלחיצת יד. היה זה מקום שרציתי להיות בו תמיד” (תסלוניקים א׳. ה׳:14).
אחרי הניתוח שעברה מרי, אמר לה הרופא שיחלפו לפחות שישה שבועות עד שתחלים. מרי לא יכלה לבוא לאסיפות במהלך השבועות הראשונים של ההתאוששות. הרופא שלה הבחין שהיא לא שמחה כתמול שלשום. כשהבין שהיא לא באה לאסיפות, הוא עודד אותה לעשות כן. מרי הסבירה שבעלה, שאינו שותף לאמונתה, חושש לבריאותה ולא יסכים שתלך לאסיפות. הרופא רשם למרי מרשם ש”הורה” לה ללכת לאולם המלכות כדי לזכות לעידוד ולהתרועעות בונה. מרי מסכמת: ”אחרי שבאתי לאסיפה אחת, הרגשתי הרבה יותר טוב. התחלתי לאכול, ישנתי כל הלילה, לקחתי מינון נמוך יותר של תרופות לשיכוך כאבים, והחיוך חזר אל פניי!” (משלי ט״ז:24).
גם צופים מן הצד מבחינים באווירה האוהבת שבאסיפות הקהילה. סטודנטית אחת החליטה לבחון לעומק את עדי־יהוה כדי לכתוב עליהם עבודה באתנולוגיה. היא כתבה בעבודה על האווירה באסיפות: ”קבלת הפנים החמה... הרשימה אותי מאוד. ... החביבות של עדי־יהוה בלטה במידה רבה, ותכונה זו היא לדעתי המרכיב המשמעותי ביותר בסביבה זו” (קורינתים א׳. י״ד:25).
בעולם רדוף בעיות זה, הקהילה המשיחית היא כמו נווה מדבר רוחני. היא מקום מפלט של שלום ואהבה. כאשר תנכח באסיפות, תיווכח בעצמך עד כמה נכונים דברי המשורר: ”הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד!” (תהלים קל״ג:1).
[תיבה/תמונה בעמוד 25]
דאגה לצורך מיוחד
כיצד יכולים החירשים להפיק תועלת מאסיפות הקהילה? עדי־יהוה מקימים ברחבי העולם קהילות שפת סימנים. במהלך 13 השנים האחרונות, הוקמו בארצות־הברית 27 קהילות שפת סימנים ו־43 קבוצות. לפחות בעוד 40 ארצות יש כעת 140 קהילות שפת סימנים. פרסומים משיחיים הוכנו בקלטות וידיאו ב־13 שפות סימנים.
הקהילה המשיחית מעניקה לחירשים הזדמנות להלל את יהוה. אוֹדִיל מצרפת היתה קתולית אדוקה וסבלה מהתקפים של דיכאון עמוק ומחשבות על התאבדות. היא אסירת תודה על הידע המקראי שרכשה במסגרת אסיפות הקהילה. ”אני שוב בריאה ומלאה שמחת חיים”, היא אומרת, ”אך מעל לכול, מצאתי את האמת. עכשיו יש לי מטרה בחיים”.