סיפור חיים

‏”‏לא הייתי משנה דבר!‏”‏

סיפורה של גלאדיס אלן

לפעמים שואלים אותי,‏ ”‏אם היית יכולה לחיות את חייך מחדש,‏ מה היית משנה?‏”‏ אני יכולה לענות בכנות,‏ ”‏לא הייתי משנה דבר!‏”‏ הרשו לי להסביר מדוע אני מרגישה כך.‏

בקיץ של 1929,‏ כשהייתי בת שנתיים,‏ קרה דבר נפלא לאבי,‏ מתיו אלן.‏ הוא קיבל את הספרון מיליונים החיים עתה לא ימותו לעולם,‏ שיצא לאור מטעם תלמידי המקרא הבינלאומיים,‏ שמם של עדי־יהוה באותם ימים.‏ אחרי שקרא בשקיקה כמה עמודים בלבד,‏ אמר אבא,‏ ”‏זה הדבר הכי טוב שקראתי!‏”‏

זמן קצר לאחר מכן השיג אבא פרסומים נוספים שיצאו לאור מטעם תלמידי המקרא.‏ הוא לא בזבז אף רגע ומייד חלק עם השכנים את מה שלמד.‏ באזור הכפרי שבו גרנו לא היתה קהילה של עדי־יהוה.‏ לכן ב־1935,‏ מתוך מודעות לצורך בהתרועעות משיחית קבועה,‏ החליט אבא לעבור עם המשפחה לאורנג׳וויל שבאונטריו,‏ קנדה מכיוון שהיתה שם קהילה.‏

באותם ימים לא תמיד עודדו את הילדים לנכוח באסיפות הקהילה;‏ הם בדרך כלל נשארו מחוץ לאולם ושיחקו עד תום התוכנית.‏ זה בכלל לא מצא חן בעיני אבא שלי.‏ הוא חשב,‏ ”‏אם האסיפות טובות בשבילי,‏ הן מספיק טובות גם לילדיי”‏.‏ לכן למרות שהיה חדש בקהילה,‏ הוא אמר לי,‏ לאחי בוב,‏ לאחיותיי אֵלָה ורוּבּי לנכוח באסיפות ביחד עם המבוגרים,‏ וזה מה שעשינו.‏ לא עבר זמן רב והצטרפו אלינו ילדים של עדים נוספים.‏ הנוכחות באסיפות וההשתתפות בהן הפכו להיבט חשוב מאוד בחיינו.‏

אבא אהב את המקרא וידע להציג סיפורים מקראיים בצורה חיה.‏ כך הוא טבע על לוחות לבנו הצעיר לקחים חשובים,‏ ואני נזכרת בהם עד היום בהנאה רבה.‏ אחד הלקחים שעולה במוחי הוא שיהוה מברך את מי שמצייתים לו.‏

אבא לימד אותנו גם להשתמש במקרא כדי שנדע איך להגן על אמונתנו.‏ הלימוד היה בצורת משחק.‏ אבא היה אומר משהו כמו,‏ ”‏אני מאמין שכאשר אמות,‏ אעלה לשמים.‏ תוכיחו לי שאני טועה”‏.‏ רובי ואני היינו מחפשות במהירות בקונקורדנציה פסוקים שאפשר להקריא כדי להפריך אמונה זו.‏ אחרי שקראנו לאבא את הפסוקים שמצאנו,‏ הוא היה אומר,‏ ”‏מעניין,‏ אבל עדיין לא השתכנעתי”‏.‏ אז חזרנו לקונקורדנציה.‏ לעתים זה נמשך שעות עד שהתשובות שלנו הניחו את דעתו של אבא.‏ כך למדנו רובי ואני להסביר היטב את אמונתנו ולהגן עליה.‏

התגברות על חרדת אדם

למרות ההכשרה הטובה שקיבלתי בבית ובאסיפות הקהילה,‏ אני מודה שהיה לי קשה להתמודד עם היבטים מסוימים באורח החיים המשיחי.‏ בדומה לצעירים רבים,‏ לא נהניתי להיות שונה מאחרים,‏ ובמיוחד לא מחבריי לכיתה.‏ אמונתי נבחנה די מוקדם במסגרת מה שנקרא אז צעדות להפצת מידע.‏

בצעדות אלה הלכו קבוצות של אחים ואחיות לאורך הרחובות הראשיים של העיירה,‏ כשהם נושאים כרזות שעליהן מתנוססות סיסמאות.‏ בעיירה שלנו,‏ שהתגוררו בה כ־000,‏3 תושבים,‏ כולם הכירו את כולם.‏ במהלך אחת הצעדות,‏ הייתי בסוף הטור ונשאתי שלט שעליו התנוסס המשפט ”‏הדת הינה מלכודת והונאה”‏.‏ כמה ילדים מבית־הספר ראו אותי,‏ ומייד החלו לצעוד אחריי ולשיר את ההימנון,‏ ”‏אֵל נצור את המלך”‏.‏ מה עשיתי?‏ התפללתי בחוזקה ליהוה שיתן לי את הכוח להמשיך.‏ כאשר סוף סוף הסתיימה הצעדה,‏ מיהרתי לאולם המלכות כדי להחזיר את הכרזה שלי וללכת הביתה.‏ אבל האח האחראי אמר לי שמתחילה צעדה נוספת והם זקוקים לעוד מישהו שיחזיק כרזה.‏ אז יצאתי בשנית והפעם התפללתי ביתר חוזקה.‏ חבריי לכיתה כבר התייאשו ושבו לבתיהם.‏ התפילות לקבלת כוח הפכו לתפילות הודיה!‏ (‏משלי ג׳:‏5‏)‏.‏

ביתנו תמיד היה פתוח לאחים ואחיות בשירות מלא.‏ הם היו חבורה שמחה ונהנינו מאוד לארח אותם.‏ מאז שאני זוכרת את עצמי,‏ הציגו בפנינו ההורים את השירות המלא כקריירה הטובה מכול.‏

בעקבות העידוד שקיבלתי מהם,‏ התחלתי ב־1945 את הקריירה שלי בשירות המלא.‏ מאוחר יותר הצטרפתי לאחותי אֵלָה,‏ ששירתה כחלוצה בלונדון,‏ אונטֶריו.‏ נתקלתי שם בשיטת הטפה שחשבתי שלעולם לא אוכל לאמץ לעצמי.‏ האחים היו עוברים משולחן לשולחן בבארים המקומיים,‏ ומציעים ללקוחות את חוברות המצפה ונחמה (‏כיום עורו!‏‏)‏.‏ שמחתי שפעילות זו התנהלה בימי שבת אחר הצהריים,‏ כי היה לי את כל השבוע להתפלל לאלוהים שיתן לי את האומץ ללכת לשם!‏ נכון שלא היה קל לעשות זאת,‏ אך הגמול היה רב.‏

בנוסף לכך,‏ למדתי גם כיצד לחלק הוצאות מיוחדות של החוברת נחמה,‏ שעסקו ברדיפות של אחינו במחנות הריכוז,‏ לאנשי עסקים חשובים מקנדה כולל נשיאים של תאגידים גדולים.‏ לאורך השנים ראיתי כיצד יהוה תומך בנו כל עוד אנו מבקשים ממנו את הכוחות להתמודד.‏ כפי שאבא נהג לומר,‏ יהוה מברך את מי שמצייתים לו.‏

היענות להזמנה לשרת בקוויבק

בארבעה ביולי 1940 הוטל חרם על פעילותם של עדי־יהוה בקנדה.‏ אחרי תקופה מסוימת הוסר החרם,‏ אך עדיין סבלנו רדיפות בקוויבק,‏ פרובינציה רומית קתולית.‏ יצאנו למבצע הטפה מיוחד כדי להפיץ את העלון שנאתה הבוערת של קוויבק כלפי אלוהים,‏ ישוע והחירות‏,‏ היא אות קלון לקנדה כולה.‏ העלון הכיל מסר תקיף,‏ ומטרת המבצע היתה לעורר בציבור מודעות לרדיפות שעברו אחינו שם.‏ נתן ה.‏ נור,‏ חבר בגוף המנהל של עדי־יהוה,‏ נפגש עם מאות חלוצים בעיר מונטריאול,‏ כדי להבהיר להם מה תהיינה ככל הנראה ההשלכות של הפעילות.‏ אח נור אמר לנו,‏ שהשתתפות במבצע צפויה להסתיים במעצר.‏ וזה בדיוק מה שקרה.‏ במשך השנים נעצרתי 15 פעם.‏ כשיצאנו לשירות הקפדנו לקחת איתנו בתיק מברשת שיניים ומסרק לשיער,‏ למקרה שנצטרך לבלות את הלילה בבית המעצר.‏

רוב הפעילות התנהלה בהתחלה בשעות הלילה,‏ כדי לא למשוך תשומת לב מיותרת.‏ נהגתי לשאת אספקה גדולה של עלונים בתיק,‏ שהיה תלוי על צווארי ומוסתר מתחת למעילי.‏ התיק היה נפוח מרוב עלונים ונראיתי כאילו שאני בהיריון.‏ לפעמים זה דווקא פעל לטובתי כשנסעתי אל שטח ההטפה בחשמלית צפופה.‏ יותר מפעם אחת קרה שאדם אדיב נתן לי,‏ האישה ”‏ההרה”‏,‏ לשבת במקום שלו.‏

כעבור זמן מה התחלנו להפיץ את העלונים בשעות היום.‏ השארנו עלונים בשלושה או ארבעה בתים ואז עברנו לאזור אחר.‏ זה בדרך כלל עבד יפה.‏ אך כאשר כומר היה מגלה שאנחנו באזור,‏ ידענו שהצרות בדרך.‏ פעם אחת,‏ כומר הסית המון של 50 או 60 מבוגרים וילדים להשליך עלינו עגבניות וביצים.‏ מצאנו מחסה בביתה של אחות משיחית,‏ ונאלצנו להעביר אצלה את הלילה בשינה על הרצפה.‏

היה צורך רב בחלוצים שיבשרו לדוברי הצרפתית בקוויבק.‏ לכן בדצמבר 1958 התחלנו אני ואחותי רובי ללמוד את השפה.‏ לאחר מכן נשלחנו לבשר בכמה אזורים דוברי צרפתית בפרובינציה.‏ בכל אזור התנסינו בחוויות מיוחדות.‏ באחד האזורים עברנו מבית לבית שמונה שעות ביום במשך שנתיים מבלי שאיש יפתח לנו את הדלת!‏ האנשים פשוט ניגשו לדלת וסגרו את הווילון.‏ אבל לא הרמנו ידיים.‏ כיום יש בעיירה זו שתי קהילות משגשגות.‏

יהוה דאג לנו לכול

בשנת 1965 נפתחה בפנינו האפשרות לשרת כחלוצות מיוחדות.‏ באחד המקומות שבהם שירתנו,‏ הבנו את מלוא המשמעות של דברי פאולוס בטימותיאוס א׳.‏ ו׳:‏8‏:‏ ”‏כאשר יש לנו מזון ובגדים,‏ נסתפק נא בהם”‏.‏ היינו צריכות לדבוק בתקציב נוקשה למדי כדי לעמוד בכל ההוצאות.‏ הקצבנו כסף לחימום,‏ לשכר דירה,‏ לחשמל ולמזון.‏ אחרי כל ההוצאות הללו,‏ נשארו לנו בסוף החודש 25 סנט לבזבוזים.‏

לא היה לנו הרבה כסף,‏ אז יכולנו להשאיר את החימום דלוק רק למשך שעות ספורות בלילה,‏ כך שהטמפרטורה בחדר השינה לא עלתה על 15 מעלות צלזיוס,‏ ולעתים אף היתה נמוכה יותר.‏ יום אחד ביקר אצלנו בנה של אישה שלמדה את המקרא עם רובי.‏ הוא בטח סיפר אחר כך לאמו שאנחנו קופאות מקור,‏ כי מאז היא התחילה לשלוח לנו מדי חודש עשרה דולר לקניית סולר,‏ כדי שנוכל להשאיר את החימום דלוק כל הזמן.‏ לא הרגשנו שחסר לנו דבר.‏ עשירות לא היינו,‏ אבל תמיד היו לנו את הצרכים הבסיסיים.‏ כל מה שנשאר לנו מעבר לכך נחשב בעינינו לברכה.‏ עד כמה נכון הכתוב בתהלים ל״ז:‏25‏:‏ ”‏לא ראיתי צדיק נעזב,‏ וזרעו מבקש לחם”‏!‏

חרף ההתנגדות לפעילותנו,‏ היה לי העונג לראות כיצד אנשים שניהלתי איתם שיעורי מקרא מגיעים לידיעת האמת.‏ היו ביניהם כאלה שבחרו בקריירה בשירות המלא,‏ וזה במיוחד הסב לי אושר.‏

התמודדות עם קשיים נוספים

נשלחנו לקורנוול,‏ אונטריו,‏ ב־1970.‏ כשנה אחרי שהגענו לקורנוול,‏ חלתה אמי.‏ אבא נפטר עוד ב־1957 ואני ושתי אחיותיי טיפלנו באמא בתורנות עד מותה ב־1972.‏ החלוצות המיוחדות ששירתו איתנו,‏ אֵלָה ליסיצה ואן קוֹוָלֶנְקוֹ,‏ עזרו לנו לשמור על יציבות ותמכו בנו באהבה באותם ימים קשים.‏ הם דאגו לתלמידי המקרא שלנו וטיפלו בהתחייבויות אחרות בעת היעדרותנו.‏ הדברים הכתובים במשלי י״ח:‏24 אכן נכונים:‏ ”‏יש אוהב דָבֵק מאח”‏.‏

כן,‏ החיים מלאים בבעיות ואתגרים.‏ אך בעזרת ידו התומכת של יהוה,‏ יכולתי להתמודד איתם בהצלחה.‏ אני עדיין מאושרת במסגרת השירות המלא.‏ בוב,‏ שנפטר ב־1993,‏ הקדיש יותר מ־20 שנה לשירות החלוצי,‏ ועשר שנים מתוכן שירת לצד אשתו דוֹל.‏ אחותי הגדולה,‏ אלה,‏ שנפטרה באוקטובר 1998,‏ שירתה כחלוצה למעלה מ־30 שנה וגילתה תמיד את רוח החלוציות.‏ ב־1991 אובחנה אצל אחותי השנייה,‏ רובי,‏ מחלת הסרטן.‏ למרות זאת,‏ היא ניצלה את כוחותיה המוגבלים בהטפת הבשורה.‏ היא גם לא איבדה את חוש ההומור שלה ממש עד הבוקר שבו נפטרה,‏ ב־26 בספטמבר 1999.‏ אף־על־פי שאחיותיי כבר אינן איתי,‏ עדיין יש לי משפחה רוחנית המורכבת מאחים ואחיות,‏ והם עוזרים לי לא לאבד את חוש ההומור.‏

כשאני מביטה לאחור,‏ מה כבר הייתי משנה?‏ אומנם לא התחתנתי,‏ אך זכיתי להורים אוהבים,‏ לאח ולאחיות שהאמת היתה במקום הראשון בחייהם.‏ אני מצפה בכליון עיניים לראות אותם בקרוב בתחיית המתים.‏ כבר עכשיו אני יכולה להרגיש את אבא מחזיק אותי בזרועותיו,‏ ולראות את דמעותיה של אמי בשעה שאנו מתחבקות.‏ אֵלָה,‏ רובי ובוב ידלגו מרוב שמחה!‏

בינתיים,‏ אני נחושה בדעתי לנצל את בריאותי ואת הכוחות שנותרו לי כדי להלל את יהוה ולתת לו כבוד.‏ השירות המלא במסגרת החלוציות הוא אורח חיים נפלא ועתיר ברכות.‏ אפשר לתאר זאת כפי שתיאר המשורר את מי שמתהלך בדרכי יהוה:‏ ”‏אשריך וטוב לך”‏ (‏תהלים קכ״ח:‏​1,‏ 2‏)‏.‏

‏[‏תמונות בעמוד 26]‏

אבא אהב את המקרא.‏ הוא לימד אותנו להשתמש בו כדי להגן על אמונתנו

‏[‏תמונה בעמוד 28]‏

משמאל לימין:‏ רובי,‏ אני,‏ בוב,‏ אֵלָה,‏ אמא ואבא ב־1947

‏[‏תמונה בעמוד 28]‏

בחזית,‏ משמאל לימין:‏ אני,‏ רובי ואֵלָה בכינוס מחוזי ב־1998