הנישואים הבלתי צפויים של בועז ורות
הגורן ליד בית לחם שקק פעילות. היה זה יום ארוך. ניחוח גרגרי השיבולים הקלויים העולה באוויר האביב מסמן לפועלים הרעבים שהגיעה העת לאכול. איש איש יוכל ליהנות כעת מפרי עמלו.
בועז, בעל קרקעות עשיר, משביע את רעבונו ומרווה את צמאונו. הוא יושב לנוח ליד ערימת תבואה גדולה. היום נוטה לערוב וכל אחד מחפש לו מקום נוח להניח בו את ראשו. בועז, לבו טוב עליו, מכסה את עצמו ושוקע בתרדמה.
פגישה חשאית
בחצות הליל מתעורר בועז מן הצינה והוא נחרד. אישה הסירה את הכסות מעל רגליו והיא שוכבת לצידו! חשכת הלילה מסתירה ממנו את זהותה, והוא מבקש לדעת: ”מי את?” האישה משיבה: ”אנוכי רות אמתך, ופרשת כנפך על אמתך, כי גואל אתה” (רות ג׳:1–9).
הם ממשיכים לשוחח ביחידות בחשיכה. אין זה ממנהגן של נשים לשהות כך בגורן (רות ג׳:14). למרות זאת, בועז מציע לה להישאר ולשכב למרגלותיו. מעט לפני שהשחר מפציע היא קמה ועוזבת, לבל יהיה נגדה פתחון פה.
האם היתה זו פגישה רומנטית? האם רות — אלמנה צעירה וענייה שהגיעה מארץ זרה — פיתתה את אדם אמיד זה? או שמא בועז ניצל את מצבה של רות ואת תחושת הבדידות שלה באותו הלילה? לא. כל מה שקרה שם היה למעשה ביטוי של נאמנות ואהבה כלפי אלוהים, והעובדות מאוד נוגעות ללב.
אך מי היא רות? מאילו מניעים פעלה? ומיהו אותו איש עשיר, בועז?
”אשת חיל”
שנים רבות לפני פרשה זו פקד רעב את ארץ יהודה. משפחה יהודייה בת ארבע נפשות — אלימלך, אשתו נעמי, ושני בניהם, מחלון וכליון — עקרו לארץ מואב הפורייה והדשנה. הבנים נשאו נשים מואביות, את רות ועורְפָּה. שלושת הגברים נפטרו במואב, ואז שמעו אלמנותיהן כי חל שיפור במצב בארץ ישראל. לפיכך נעמי — אלמנה אשר נפשה מרה עליה ולא היו לה עוד ילדים או נכדים — החליטה לשוב לארץ מולדתה (רות א׳:1–14).
בדרכם לארץ ישראל שכנעה נעמי את עורְפָּה לשוב לעמה. אז אמרה נעמי לרות: ”הנה שבה יבימתך אל עמה ואל אלוהיה. שובי אחרי יבימתך”. אך רות השיבה ואמרה: ”אל תפגעי בי לעוזבך... כי אל אשר תלכי אלך... עַמך עַמי ואלוהייך אלוהיי. באשר תמותי אמות ושם אקבר” (רות א׳:15–17). וכך חזרו לבית לחם אותן שתי אלמנות חסרות כול. אהבתה ודאגתה של רות לחמותה הרשימו מאוד את תושבי המקום עד כי אמרו עליה שהיא ”טובה [לנעמי] משבעה בנים”. אחרים תיארו אותה גם כ”אשת חיל” (רות ג׳:11; ד׳:15).
בתחילת ימי קציר השעורים בבית לחם אמרה רות לנעמי: ”אלכה נא השדה ואלקטה בשיבולים אחר אשר אמצא חן בעיניו” (רות ב׳:2).
רצה המקרה והיא הגיעה לשדה בבעלות בועז, קרוב משפחה של חמה אלימלך. רות ביקשה מן האחראי על הפועלים רשות ללקט. היא ליקטה בחריצות יוצאת דופן, והאחראי שיבח אותה לפני בועז (רות א׳:22 עד ב׳:7).
מגן וגומל חסדים
בועז היה עובד יהוה מסור. מדי בוקר נהג לברך את הקוצרים במילים: ”יהוה עימכם”, והם השיבו לו: ”יברכך יהוה” (רות ב׳:4). משנודע לבועז על חריצותה של רות ועל נאמנותה לנעמי, נתן לה מעמד מיוחד בין המלקטים. הוא בעצם אמר לה: ’הישארי בשדותיי; אין צורך שתעברי לשדותיהם של אחרים. הישארי בקרבת נערותיי; את תהיי בטוחה איתן. ציוויתי על נעריי לא לגעת בך. אם תהיי צמאה הם ישאבו עבורך מים’ (רות ב׳:8, 9).
רות נפלה אפיים ארצה ואמרה: ’מדוע מצאתי חן בעיניך ואנוכי נוכרייה?’ בועז השיב: ”הוגד הוגד לי כל אשר עשית את חמותך אחרי מות אישך, ותעזבי אביך ואמך וארץ מולדתך ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום. ישלם יהוה פועלך, ותהי משכורתך שלמה” (רות ב׳:10–12).
בועז לא ניסה לשבות את לבה; דברי השבח שלו היו כנים. רות נהגה בחן ובצניעות והודתה לו על דברי החיזוק המנחמים. היא ראתה במעשיו חסד שאין היא ראויה לו והתחילה לעבוד בחריצות רבה עוד יותר. כשהגיעה שעת הארוחה קרא לה בועז באומרו: ”גוֹשי הלום, ואכלת מן הלחם וטבלת פתך בחומץ”. היא אכלה עד ששבעה והותירה מזון כדי להביא לנעמי (רות ב׳:14).
עד סוף היום ליקטה רות כאֵיפָה שעורים (כמות השווה ל־20 ליטר בערך). היא נשאה את אשר ליקטה ואת המזון שנותר והביאה את הכול הביתה לנעמי (רות ב׳:15–18). נעמי היתה מרוצה מאוד משפע המזון ושאלה אותה: ”איפה ליקטת היום? ... יהי מכירך ברוך”. כשנודע לנעמי שבועז הוא זה שגמל חסד לרות, אמרה: ”ברוך הוא ליהוה אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים. ... קרוב לנו האיש. מגואלנו הוא” (רות ב׳:19, 20).
מציאת ”מָנוֹחַ”
נעמי רצתה למצוא ”מנוח”, כלומר בית לכלתה, ולכן ניצלה את שעת הכושר כדי לתכנן בקשת גאולה, בהתאם לכתוב בתורת אלוהים (ויקרא כ״ה:25; דברים כ״ה:5, 6). היא נתנה לרות תוכנית פעולה יעילה ואפילו דרמטית במידת מה, והסבירה לה כיצד ללכוד את תשומת לבו של בועז. לאחר התדרוך, רות היתה מוכנה למשימה והגיעה בחסות החשיכה אל הגורן של בועז. היא מצאה אותו ישן שנת ישרים. רות הסירה את הכסות מעל מרגלותיו וחיכתה שיתעורר (רות ג׳:1–7).
כאשר בועז אכן התעורר, המעשה הסמלי של רות ללא ספק עזר לו להבין את חשיבות בקשתה ממנו ש’יפרוש כנפו על אמתו’. מה שעשתה גרם לאותו מבוגר משבט יהודה להיות מודע לתפקידו בתור גואל, הואיל והיה קרוב משפחה של מחלון, בעלה המנוח של רות (רות ג׳:9).
הביקור הלילי של רות לא היה צפוי. ועם זאת, תגובתו של בועז רומזת שבקשתה להיגאל לא היתה בשבילו הפתעה גמורה, והוא היה נכון למלא את מבוקשה של רות.
ייתכן שקולה של רות הסגיר חשש מסוים, ולכן בועז חיזק אותה באומרו: ”ועתה בתי אל תיראי, כל אשר תאמרי אעשה לך, כי יודע כל שער עמי כי אשת חיל את” (רות ג׳:11).
בועז ידע שמעשיה של רות טהורים, ודבריו משמשים ראיה לכך: ”ברוכה את ליהוה, בתי. היטבת חסדך האחרון מן הראשון” (רות ג׳:10). חסדה הראשון של רות היה כשגילתה אהבה מתוך נאמנות כלפי נעמי. חסדה האחרון היה כאשר הזדהתה בפני בועז, שהיה הרבה יותר מבוגר ממנה, משום שהיה גואלה. היא היתה מוכנה לגדל ילדים למען לא יאבד שמם של בעלה המנוח, מחלון, ושל נעמי.
גואל שחזר בו
למחרת בבוקר קורא בועז לקרוב משפחה, המכונה ”פלוני אלמוני”, שהוא קרוב לנעמי יותר מבועז. לעיני התושבים וזקני העיר אומר בועז: ’אגלה אוזניך למען תגאל מנעמי את חלקת השדה אשר לבעלה אלימלך ותימכר’. בועז ממשיך: ’האם תגאל? אם לא, אגאל אותה אני’. בתגובה אומר אותו פלוני אלמוני שבכוונתו לגאול (רות ד׳:1–4).
אך לפלוני אלמוני נכונה הפתעה! בועז מצהיר קבל עם ועדה: ”ביום קנותך השדה מיד נעמי, ומאת רות המואביה אשת המת, קניתה להקים שם המת על נחלתו”. אותו קרוב משפחה חושש פן ישחית את נחלתו שלו והוא מוותר על זכות הגאולה באומרו: ”לא אוכל לגאול לי” (רות ד׳:5, 6).
המנהג קבע שמי שמסרב לגאול צריך לחלוץ את נעלו ולתיתה לרעהו. לכן כאשר אומר הגואל לבועז ”גאל לך אתה”, הוא חולץ את נעלו. אז אומר בועז לזקנים ולכל העם: ”עדים אתם היום כי קניתי את כל אשר לאלימלך ואת כל אשר לכליון ומחלון מיד נעמי. וגם את רות המואביה אשת מחלון, קניתי לי לאישה להקים שם המת על נחלתו... עדים אתם היום” (רות ד׳:7–10).
כל העם אשר בשער אמרו לבועז: ”יתן יהוה את האישה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה, אשר בנו שתיהם את בית ישראל; ועשה חיל באפרתה וקרא שם בבית לחם” (רות ד׳:11, 12).
בברכת העם נושא בועז את רות לאישה. היא יולדת לו את עובד, וכך נעשים רות ובועז לאבותיו של דוד המלך ולפיכך גם של ישוע המשיח (רות ד׳:13–17; מתי א׳:5, 6, 16).
’משכורת שלמה’
לאורך כל הסיפור, החל מברכת השלום הראשונה אל הקוצרים ועד לקבלת האחריות לשמור על שם נחלתו של אלימלך, בולט בועז כאדם משכמו ומעלה — איש פעלים סמכותי. במקביל, הוא מתאפיין בשליטה עצמית, באמונה וביושרה. בועז היה גם אדם נדיב, טוב לב, מוסרי וציית באופן מלא למצוותיו של יהוה.
רות בולטת בזכות אהבתה ליהוה, החסד שעשתה עם נעמי, חריצותה וצניעותה. אין פלא שאנשים ראו בה ”אשת חיל”. היא לא אכלה ”לחם עצלות”. בזכות עמלה הרב יכלה לתמוך בחמותה הנזקקת (משלי ל״א:27, 31). אין ספק שרות התנסתה בחדוות הנתינה כאשר דאגה במסירות לנעמי (מעשי השליחים כ׳:35; טימותיאוס א׳. ה׳:4, 8).
אילו דוגמאות יפות אנו מוצאים בספר רות! נעמי שמורה בזיכרונו של יהוה. רות קיבלה ’משכורת שלמה’ בתור חוליה בשושלת היוחסין של ישוע המשיח. בועז זכה ל”אשת חיל”. ואשר לנו, אנו קוראים על דמויות אלו ורואים בהן דוגמאות לאמונה מופתית.
[תיבה בעמוד 26]
זיק של תקווה
אם אתה מרגיש לפעמים שאתה חי בימים טרופים, סיפורה של רות יכול לתת לך ניצוץ של תקווה. סיפור המעשה בולט בחשיבותו בתקופת השופטים. ספר רות מתאר כיצד הביא יהוה, באמצעות אלמנה צנועה מארץ מואב, להולדתו של מלך לעמו. אמונתה של רות זרחה באותם ימים כקרן אור בוהקת.
מקריאת מגילת רות תוכל לפתח ביטחון בכך שלא חשוב עד כמה המצב קשה, אלוהים תמיד ידאג למשרתיו ויגשים את מטרותיו.