המלחמות משנות את פניהן
מאז ומתמיד התאפיינו המלחמות בברוטאליות. מראשיתן גבו הן את חייהם של חיילים והמיטו סבל על אזרחים. אלא שבשנים האחרונות המלחמות משנות את פניהן. באיזה מובן?
המלחמות כיום הן בעיקרן מלחמות אזרחים — מאבקים הניטשים בין פלגים של תושבי אותה מדינה. טבען של מלחמות אזרחים להימשך זמן רב, להסב נזק ממושך וקשה לאוכלוסייה ולזרוע הרס במדינה בהיקף נרחב יותר מאשר במלחמות בין אומות. ”מלחמות אזרחים הן אכזריות ועקובות מדם והן מובילות לאלפי אבידות בנפש, להתקפות מיניות, לעקירת תושבים מבתיהם, ובמקרים הקיצוניים, להשמדת עם”, מציין ההיסטוריון הספרדי חוליאן קזנובה. כאשר הזוועות נעשות בין שכנים, הפצעים אינם ממהרים להגליד.
מאז תום המלחמה הקרה, פרצו יחסית מעט מלחמות בין צבאות של עמים. ”כל הסכסוכים המזוינים בין 1990–2000, למעט שלושה, היו סכסוכים פנימיים”, מדווח מכון סטוקהולם לחקר השלום בעולם (SIPRI).
סכסוכים פנימיים נראים אולי פחות מסוכנים ואינם זוכים לסיקור נרחב בתקשורת הבינלאומית, אבל אין בזה כדי להמעיט מעוצמת הכאב והחורבן שממיטים מעשי איבה אלה. מיליונים קיפדו את חייהם בסכסוכים פנימיים. בשני העשורים האחרונים מצאו קרוב לחמישה מיליון איש את מותם רק בשלוש ארצות שסועות מלחמה — אפגניסטן, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו וסודאן. בבלקן התלקחו קרבות אתניים קשים במחיר דמים של קרוב ל־000,250 איש, ומלחמת גרילה ממושכת בקולומביה הפילה 000,100 חללים.
האכזריות של מלחמת האזרחים ניכרת יותר מכול בהשפעתה על ילדים. בעשור האחרון נהרגו יותר משני מיליון ילדים בסכסוכים אזרחיים, על־פי נתוני הנציבות העליונה של האו״ם לענייני פליטים. שישה מיליון ילדים נוספים נפצעו. יותר ויותר ילדים נעשים חיילים. ילד־חייל מספר: ”אימנו אותי ונתנו לי רובה. נטלתי סמים. הרגתי אזרחים. המון אזרחים. זו היתה פשוט מלחמה. ... מילאתי פקודות. ידעתי שזה לא בסדר. לא רציתי לעשות את זה”.
ילדים רבים בארצות שבהן מלחמת אזרחים הפכה ללחם חוק גדלים מבלי לדעת טעמו של שלום. הם חיים בעולם שבו בתי־הספר חרבים והדו־שיח מתנהל דרך קני הרובים. דונג׳ה בת ה־14 אומרת: ”נהרגו כל כך הרבה אנשים... אתה כבר לא יכול לשמוע את שירת הציפורים, אלא רק את קולות הילדים הבוכים על אמא או אבא, על אח או אחות שמתו להם”.
מה הם הגורמים?
מה מצית את מלחמות האזרחים האכזריות? שנאה על רקע אתני ושבטי, הבדלי דת, אי־צדק ותסיסה פוליטית הם מבין הגורמים המרכזיים. החמדנות מהווה אף היא גורם שורשי — חמדנות לכוח ותאוות בצע. מנהיגים פוליטיים, המוּנעים על־פי־רוב מכוח החמדנות, מחרחרים שנאה המלבה את אש המלחמה. דו״ח מטעם SIPRI קובע כי רבים מן המעורבים בסכסוכים מזוינים ”פועלים מתוך אינטרס אישי”. הדו״ח מוסיף: ”החמדנות לובשת צורות רבות, החל מסחר רחב היקף ביהלומים המנוהל על־ידי מפקדי צבא ופוליטיקאים ועד ביזת כפרים בידי בני נוער חמושים ברובים”.
זמינותם של כלי נשק זולים אך קטלניים תורמת למרחץ הדמים. בערך 000,500 מקרי מוות בשנה — בעיקר של נשים וילדים — מיוחסים לנשק ”קל”. בארץ אחת באפריקה ניתן לרכוש רובה קלצ׳ניקוב במחיר תרנגולת. למרבה הצער, במקומות מסוימים הרובים נפוצים כמעט כמו תרנגולות. מעריכים כי בעולם כולו יש כיום 500 מיליון כלי נשק קלים — 1 לכל 12 איש.
האם ההתנגשויות האזרחיות יהיו ממאפייניה העיקריים של המאה ה־21? הניתן לרסן את מלחמות האזרחים? האם בני האדם יפסיקו בסופו של דבר להקיז דם? המאמר הבא יעסוק בשאלות אלו.
[תיבה בעמוד 4]
המחיר הטרגי של מלחמות אזרחים
במלחמות אזרחים אכזריות (למרות השימוש בכלי נשק פשוטים), 90 אחוז מן החללים הם אזרחים ולא לוחמים. ”מתברר שיותר ויותר ילדים נמצאים על הכוונת ואינם נהרגים במקרה”, מציינת גראסה מַשֶל, מומחית של מזכ”ל האו״ם בנושא השפעת הסכסוכים המזוינים על ילדים.
האונס הפך לטקטיקה צבאית. באזורים מוכי מלחמה המורדים אונסים כמעט כל נערה שהם מוצאים בכפרים שעליהם הם פושטים. מטרתם לזרוע בהלה או להרוס קשרי משפחה.
המלחמות מולידות רעב ומחלות. מלחמת אזרחים משמעה שזורעים מעט וקוצרים במשורה, ששירותי הבריאות מצטמצמים או מושבתים כליל ושמעט מאוד סיוע בינלאומי מגיע לידי הנזקקים. ממחקר שנערך על מלחמת אזרחים אחת באפריקה התברר כי 20 אחוז מן הקורבנות מתו ממחלות ו־78 אחוז מרעב. רק 2 אחוזים נהרגו ישירות בקרבות.
מדי 22 דקות בממוצע מישהו מאבד גפה או נהרג ממוקש יבשתי. ההערכות אומרות כי בין 60 ל־70 מיליון מוקשים יבשתיים פזורים ביותר מ־60 ארצות.
התושבים נאלצים להימלט מבתיהם. יש כיום בעולם כולו 50 מיליון פליטים ועקורים — מחציתם ילדים.
[שלמי תודה בתמונה בעמוד 2]
שער: ילד: Photo by Chris Hondros/Getty Images
[שלמי תודה בתמונה בעמוד 3]
Photo by Chris Hondros/Getty Images