הניתן להציל את הכנסיות?
”בבריטניה עדיין מאמינים באלוהים, אבל לא מוכנים להתחייב לישוע”, אומר סטיבן טירוֹמְווי, כומר שלפני 20 שנה בערך שרד את הטיהורים האכזריים שנעשו בכנסייתו באוגנדה. כיום הוא מטיף במועדוני גברים בלידְס, אנגליה, ונושא דרשה בת עשר דקות לפני שהבינגו גונב ממנו את ההצגה.
מעבר לאוקיינוס האטלנטי נאבק ”המיסיון האנגליקני באמריקה”, גוף שהתארגן לאחרונה, במשבר רוחני דומה. ”בארצות־הברית קיימת האוכלוסייה הגדולה ביותר בעולם של דוברי אנגלית המנותקים מבחינה רוחנית ושאינם משוייכים לשום כנסייה”, מציין האתר הרשמי של המיסיון. ”אנו הופכים לשדה הזקוק לפעולות מיסיון”. משכשלו הניסיונות לשנות את הכנסייה מבפנים, הפר המיסיון החדש את המסורת וחבר למנהיגים מאסיה ואפריקה כדי להתחיל ב”פעילות מיסיונרית ענפה בארצות־הברית”.
אך מדוע מיסיונרים מאפריקה, אסיה ואמריקה הלטינית ’מצילים נפשות’ במדינות נוצריות באירופה ובצפון אמריקה?
מי מציל את מי?
ההתרחבות הקולוניאלית שפשטה במשך יותר מארבע מאות שנה באפריקה, באסיה, באוקיינוס השקט ובדרום אמריקה, הביאה עימה זרם בלתי פוסק של מיסיונרים אירופאים שמטרתם היתה להביא את דתם אל עובדי האלילים. המושבות האמריקניות שהוקמו על בסיס עקרונות משיחיים כביכול איחדו עם הזמן כוחות ולבסוף גברו על עמיתיהן האירופאים בכינון מרכזי מיסיון משלהן בעולם כולו. כיום המצב שב לקדמותו.
”מרכז הכובד [של הנצרות] משתנה”, אומר אנדרו וולס, מייסד וראש המרכז לחקר הנצרות בעולם הלא־מערבי. שמונים אחוז מכלל הטוענים להיות משיחיים היו בשנת 1900 אירופאים או צפון אמריקנים. כיום 60 אחוז מן המתיימרים לנהות אחר ישוע חיים באפריקה, באסיה ובאמריקה הלטינית. בדיווח עיתונאי שנמסר לאחרונה נאמר: ”כנסיות קתוליות באירופה מסתמכות על כמרים מן הפיליפינים ומהודו”. עוד דווח כי ”אחד מכל שישה כמרים המשרתים כיום בכנסיות קתוליות באמריקה הגיע מארץ זרה”. אוונגליסטים אפריקנים בהולנד, רובם מגאנה, רואים עצמם כ”כנסיית מיסיון ביבשת חילונית”. ומטיפי דת מברזיל יוצאים למסעי צלב בחלקים שונים בבריטניה. כותב אחד מציין: ”תנועת המיסיון הנוצרי נכנסה להילוך אחורי”.
העימות בפתח
סביר להניח שלמיסיונרים יש עבודה רבה באירופה ובצפון אמריקה העוברות תהליכי חילון. ”בסקוטלנד פחות מ־10 אחוזים מכלל הנוצרים פוקדים דרך קבע את הכנסיות”, נאמר בעיתון. האחוזים נמוכים יותר בצרפת ובגרמניה. על־פי אחד הסקרים, ”קרוב ל־40 אחוז מקרב האמריקנים ו־20 אחוז מהקנדים אומרים כי הם הולכים לכנסייה באופן קבוע”, מוסיף דיווח עיתונאי אחר. מנגד, הנוכחות בפיליפינים נאמדת ב־70 אחוז בקירוב, והמצב דומה בארצות מתפתחות אחרות.
חשוב לציין כי באי הכנסיות בחצי הכדור הדרומי נוטים להיות מסורתיים יותר מאשר תושבי חצי הכדור הצפוני. למשל, בסקרים שנערכים בקרב קתולים בארצות־הברית ובאירופה מביעים הנסקרים באופן עקבי חוסר אמון הולך וגדל בסמכות הכמורה ותובעים מעורבות רבה יותר של ציבור המאמינים ושוויון זכויות לנשים. מאידך, קתולים בחצי הכדור הדרומי תומכים תמיכה גורפת בעמדה המסורתית של הכנסייה בסוגיות אלו. ככל שהתנועה הדמוגרפית של הכנסייה נעה לכיוון דרום, ההתנגשות היא רק שאלה של זמן. פיליפ ג׳נקינז, מומחה להיסטוריה ודת, מנבא: ”קרוב לוודאי שבעוד עשור או שניים שום מרכיב ממרכיבי הנצרות הגלובאלית לא יכיר במקבילו כמשיחי מוחלט או אותנטי”.
וולס סבור שלנוכח המגמות הללו השאלה הבוערת היא ”כיצד יוכלו משיחיים מאפריקה, מאסיה, מאמריקה הלטינית, מצפון אמריקה ומאירופה לדור בכנסייה אחת ולהביע באופן אותנטי את אותה אמונה”. מה דעתך? היוכלו הכנסיות לשרוד בעולם מפולג? מהו הבסיס לאחדות משיחית אמיתית? המאמר הבא יציג תשובות מקראיות ויצביע על ראיות ברורות לכך שקהילה משיחית מאוחדת כבר פורחת בעולם כולו.
[תמונה בעמוד 4]
כנסייה לשעבר שהפכה למסעדה
[שלמי תודה]
AP Photo/Nancy Palmieri