מה קורה לכנסיות?
לתושבי אמריקה הלטינית, ממקסיקו בצפון ועד צ׳ילה בדרום, יש הרבה מן המשותף מבחינה תרבותית. הדור המבוגר באמריקה הלטינית זוכר שבעבר שלטה בכיפה רק דת אחת — הדת הקתולית. דת זו נכפתה בכוח הזרוע בידי הכובשים הספרדים במאה ה־16. בברזיל שלטה פורטוגל הקתולית שהייתה מעצמה קולוניאלית. במשך 400 שנה תמכה הכנסייה הקתולית בממשלות שבשלטון בתמורה לתמיכה כלכלית והכרה בה כדת הרשמית.
אולם, בשנות ה־60 של המאה העשרים, הבינו מספר כמרים קתולים שבשל תמיכתם באליטה השלטת, הם מאבדים את תמיכת העם. על כן החלו להתגייס לטובת העניים, במיוחד על־ידי קידום מה שנודע כתיאולוגיית השחרור. התנועה החלה את דרכה באמריקה הלטינית במחאה על העוני שהיו נתונים בו הרבה מאוד קתולים.
למרות מעורבות הכמורה בתנועות פוליטיות פופולריות, פנו מיליונים עורף לכנסייה הקתולית לטובת כנסיות אחרות. זרמים המשלבים בטקסיהם מחיאות כפיים ושירה נלהבת של מזמורי הלל או יוצרים אווירה של קונצרט רוק, גדלים ומתרבים במהירות. ”התנועה האוונגליסטית באמריקה הלטינית מקיפה מספר עצום של כנסיות”, אומר דנקן גרין, בספרו פניה של אמריקה הלטינית (Faces of Latin America). ”בדרך כלל מדובר בכנסיות המשמשות במה לכומר אחד. כאשר קהילת המאמינים גדלה היא לרוב מתפלגת לכנסיות חדשות”.
אירופה מפנה גבה לכנסיות
במשך יותר מ־600,1 שנה הייתה רוב אירופה נתונה לשליטת ממשלות שהציגו עצמן משיחיות. האם הדת באירופה משגשגת כיום במאה ה־21? בשנת 2002 כתב הסוציולוג ברוס סטיב בספרו אלוהים מת — תהליכי החילון במערב (God is Dead—Secularization in the West) על הנעשה בבריטניה: ”במאה התשע־עשרה היו כמעט כל טקסי הנישואין דתיים”. אולם, בשנת 1971 רק 60 אחוז מטקסי הנישואין באנגליה היו דתיים ובשנת 2001 עמד שיעורם על 31 אחוז בלבד.
על רקע מגמה זו ציין הכתב לענייני דת של העיתון דיילי טלגרף: ”כל הזרמים הדתיים המרכזיים, החל מהכנסייה האנגליקנית והכנסייה הקתולית וכלה בכנסייה המתודיסטית והכנסיות הרפורמיות המאוחדות, מצויים בתהליך שקיעה מתמשך”. בהתייחסו לדו״ח מסוים אמר: ”בהתחשב בעובדה שרק שני אחוזים מהאוכלוסייה נוכחים בטקסי יום ראשון, הכנסיות בבריטניה צפויות להיעלם עד 2040”. גם בהולנד נשמעות התבטאויות דומות.
”אין ספק שבעשורים האחרונים הפכה מדינתנו לחילונית יותר”, מציין דו״ח מטעם המשרד לתכנון חברתי ותרבותי של הולנד. ”הצפי הוא שעד 2020 ל־72 אחוז מהאוכלוסייה לא תהיה בכלל שום שייכות דתית”. בעיתון גרמני באינטרנט נאמר: ”יותר ויותר גרמנים פונים לכשפים ולתורת הנסתר בחיפוש אחר הנחמה שבעבר מצאו בכנסיות, בעבודה ובמשפחה. ... כנסיות ברחבי המדינה נאלצות לסגור את שעריהן בשל היעדר קהל מאמינים”.
מי שעדיין פוקדים את הכנסיות באירופה, בדרך כלל אינם הולכים לשם כדי לדעת מה אלוהים מצפה מהם. בדו״ח שנתקבל מאיטליה נמסר: ”האיטלקים תופרים את דתם לפי מידותיהם”. סוציולוג אחד באיטליה אומר: ”אנחנו לוקחים מהאפיפיור את מה שמתאים לנו”. אותו הדבר ניתן לומר על הקתולים בספרד, שבה האמונה הדתית מפנה את מקומה לפולחן הצרכנות ולחיפוש אחר גן עדן כלכלי — כאן ועכשיו.
מגמות אלו עומדות בניגוד מוחלט לדרך המשיחית שישוע ותלמידיו לימדו ויישמו. ישוע לא הציע דת בנוסח ”קפיטריה” או ”מזנון” שבה אתה בורר לעצמך מה לטעמך ומה לא. ישוע אמר: ”מי שרוצה לבוא אחריי, שיתכחש לעצמו ויישא את [”עמוד הוקעתו”, ע״ח] יום יום וילך אחריי”. הוא לימד שדרך החיים המשיחית כרוכה בהקרבה עצמית ובמאמצים (לוקס ט׳:23).
שיווק הדת בצפון אמריקה
להבדיל מהמצב בקנדה — שבה לדעת המשקיפים נוטה הציבור להיות ספקני בנוגע לדת — הציבור בארצות־הברית מתייחס לדת בצורה רצינית. על־פי מכונים גדולים לסקרי דעת קהל, לפחות 40 אחוז מהנסקרים טוענים שהם הולכים לכנסייה מדי שבוע, אם כי מספירת הנוכחות מתברר שהנתון האמיתי הוא קרוב יותר ל־20 אחוז. למעלה מ־60 אחוז אומרים שהם מאמינים שהמקרא הוא דבר־אלוהים. אולם התלהבותם מכנסייה זו או אחרת לרוב אינה מאריכה ימים. רבים מבאי הכנסיות בארצות־הברית מחליפים את דתם בקלות. אם מטיף מאבד את הפופולריות או את הכריזמה שלו, הוא יכול מהר מאוד לאבד את קהילת מאמיניו, ובתוך כך לאבד גם הכנסה נכבדה!
מספר כנסיות לומדות שיטות עסקיות כדי ”לשווק” טוב יותר את טקסי הדת שלהן. הכנסיות שוכרות באלפי דולרים את שירותיהן של חברות ייעוץ. ”זאת הייתה השקעה מצוינת”, צוטט כומר מרוצה אחד בדו״ח על אותן חברות. מגה־כנסיות, המונות אלפי מאמינים, עושות חיל מבחינה כלכלית ולוכדות את תשומת לבם של עיתונים ומגזינים כלכליים כגון הוול סטריט ג׳ורנל והאקונומיסט. מקורות אלה מדווחים שהמגה־כנסיות בדרך כלל מציעות ”’שירותי קנייה מרוכזת’ לגוף ולנשמה”. במתחם הכנסייה יש במקומות רבים מסעדות, בתי קפה, מכוני יופי, סאונות ומתקני ספורט. מוקדי המשיכה כוללים תיאטרון, ביקורי ידוענים ומוזיקה עכשווית. אבל מה מלמדים הכמרים?
כצפוי, ’בשורת השפע’ היא הנושא הפופולרי. למאמינים נאמר שהם יהיו עשירים ובריאים אם יתרמו ביד רחבה לכנסייה. ובאשר לערכי המוסר, אלוהים מוצג לרוב כסובלני. סוציולוג אחד אומר: ”הכנסיות האמריקניות מרפאות את הנפש ואינן שיפוטיות”. הזרמים הפופולריים מתמקדים בדרך כלל במתן עצות להצלחה בחיים. יותר ויותר אנשים חשים בנוח במסגרת כנסיות שאינן מזוהות עם זרם מרכזי זה או אחר ושבהן עיקרי אמונה הנחשבים לפלגניים, כמעט ואינם עולים על הפרק. לעומת זאת, עניינים פוליטיים נידונים פעמים רבות בצורה ברורה ומפורשת. המעורבות בפוליטיקה הסבה לאחרונה מבוכה רבה לכמה אנשי דת.
האם ישנה התעוררות דתית בצפון אמריקה? כתב העת ניוזוויק דיווח ב־2005 על הפופולריות של ”טקסים המתאפיינים בצעקות, בהתעלפויות וברקיעות רגליים”, ועל מנהגים דתיים אחרים, ועם זאת ציין: ”בלי קשר למה שקורה פה, אין כאן עלייה חדה במספר באי הכנסיות”. אחת התשובות הנעשות יותר ויותר שכיחות בסקרים היא: ”אין לי שום שייכות דתית”. כנסיות מסוימות גדלות רק מכיוון שאחרות מידלדלות. נאמר כי אנשים נוטשים ”בהמוניהם” את הדתות המסורתיות ופונים עורף לטקסים, למוזיקת העוגב ולכמרים עטויי גלימות.
בדיוננו הקצר ראינו שהכנסיות באמריקה הלטינית מתפלגות לפלגים שונים, הכנסיות באירופה מאבדות את קהל מאמיניהן והכנסיות בארצות־הברית זוכות לתמיכה משום שהן מציעות בידור וריגושים. כמובן, יש גם יוצאים מן הכלל, אבל התמונה הכללית היא שהכנסיות נלחמות בשיניים כדי לשמור על הפופולריות שלהן. האם זה אומר שהדת שייסד ישוע הולכת ונחלשת?
[תיבה/תמונה בעמוד 6]
”סופרמרקט של דתות”
ראש שירותי ההשמה הלאומיים של הכנסייה הקתולית בצרפת צוטט כמי שאמר: ”אנחנו עדים ליצירת סופרמרקט של דתות. אנשים יוצאים לקניות, ואם הם לא מוצאים כנסייה שתהיה לרוחם, הם פונים למקום אחר”. במחקרה על דתות אירופה, אמרה פרופסור גרייס דייבי מאוניברסיטת אֶקְזֶטֶר בבריטניה: ”אנשים פשוט ’בוחרים ומערבבים’ מהמגוון המוצע להם. הדתות, כמו הרבה דברים אחרים, נכנסו לעולם האפשרויות, סגנונות החיים וההעדפות”.
[תמונה בעמודים 4, 5]
גרפיטי בכניסה לכנסייה, נאפולי, איטליה
[שלמי תודה]
Doug Scott/age fotostock©
[תמונה בעמודים 4, 5]
רבים במקסיקו נוטשים את הכנסייה הקתולית