האם אמונתך מניעה אותך לפעולה?
שר המאה היה משוכנע שישוע יכול לרפא את השיתוק ממנו סבל עבדו. אבל הוא לא הזמין את ישוע לביתו, אולי משום שחש שאינו ראוי לכך או משום שהיה גוי. במקום זאת, שלח אליו שר המאה כמה מזקני היהודים כדי לומר לו: ”אדוני, אינני ראוי לכך שתבוא בצל קורתי. רק דַּבֵּר דָּבָר וירפא נערי”. ישוע שם לב שהשר האמין ביכולתו לרפא אפילו ממרחק ופנה להמון שהלך אחריו: ”אמן אומר אני לכם, אצל שום איש בישראל לא מצאתי אמונה כזאת” (מתי ח׳:5–10; לוקס ז׳:1–10).
פרשה זו יכולה לעזור לנו להתמקד ביסוד חשוב של האמונה. אמונה אמיתית אינה דבר פסיבי; היא מלווה במעשים. יעקב, מכותבי המקרא, הסביר: ”האמונה, אם אין בה מעשים, מתה היא כשלעצמה” (יעקב ב׳:17). עובדה זו מתבררת אף יותר כשאנו בוחנים דוגמה ממשית הממחישה מה עלול לקרות כאשר האמונה הופכת להיות עקרה.
ב־1513 לפה״ס נקשר עם ישראל ליהוה אלוהים בברית התורה. כמתווך הברית מסר משה לבני ישראל את דבר אלוהים: ”אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי, והייתם לי... גוי קדוש” (שמות י״ט:3–6). לפיכך, קדושת ישראל הייתה תלויה בצייתנות.
מאות שנים מאוחר יותר, החלו היהודים לייחס חשיבות רבה יותר ללימוד התורה מאשר ליישום עקרונותיה. בספרו, חייו ודורו של ישוע המשיח (The Life and Times of Jesus the Messiah) כתב אלפרד אדרסהיים: ”[הרבנים] ’גדולי העולם’ קבעו מימים ימימה כי הלימודים קודמים למעשים”.
כמובן, בני ישראל נצטוו לשקוד על לימוד דרישות אלוהים. אלוהים עצמו הביע זאת: ”והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך. ושיננתם לבניך ודיברת בם, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשוכבך ובקומך” (דברים ו׳:6, 7). אך האם אי פעם התכוון יהוה שחשוב יותר ללמוד תורה מאשר לעשות מעשים שעולים עימה בקנה אחד או שהתורה עצמה מצביעה עליהם? הבה נראה.
לימוד מעמיק
מתן חשיבות רבה ללימוד התורה היה אולי הגיוני עבור בני ישראל, שכן מסורת יהודית אחת החזיקה באמונה שאלוהים עצמו שוקד על לימוד התורה שלוש שעות מדי יום. לפיכך, נהיר לך מדוע יהיו יהודים שיאמרו ’שאם אלוהים עצמו שוקד על לימוד התורה, קל וחומר שיצירי כפיו עלי אדמות יהיו שקועים ראשם ורובם בעשייה דומה’.
במאה הראשונה לספירה האובססיה שאחזה ברבנים לנתח ולפרש את התורה עיוותה כליל את חשיבתם. ”הסופרים והפרושים... אומרים הם ואינם עושים”, ציין ישוע. ”הם קושרים משאות כבדים ומעמיסים אותם על שכמי האנשים, אך אינם רוצים להניע אותם אף באצבעם” (מתי כ״ג:2–4). אותם מנהיגי דת העמיסו על כתפיהם של פשוטי העם חוקים וכללים לאין ספור, אך בצביעותם מצאו לעצמם פרצות ובלבד שלא יצייתו לאותם חוקים. גדולה מזו, אותם גברים שהתמקדו בלימוד מעמיק ’הזניחו את הדברים החשובים יותר שבתורה — את המשפט, את החסד ואת האמונה’ (מתי כ״ג:16–24).
כמה אירוני שבחפשם דרכים להקים צדקתם, הפרו בסופו של דבר הסופרים והפרושים את אותה התורה שלטענתם קיימו! מאות שנות התפלמסות סביב מילים וסביב פרטים שוליים אחרים שבתורה לא קירבו אותם כהוא זה לאלוהים. ההשפעה הייתה דומה לסטייה מן האמונה שנגרמה ממה שהשליח פאולוס מכנה — ”דיבורים תפלים”, ”פִירכוֹת” [סתירות] ו”דעת” כוזבת (טימותיאוס א׳. ו׳:20, 21). בעיה חמורה אחרת הייתה ההשפעה של המחקרים האינסופיים עליהם. הם לא זכו בסוג האמונה שהניעה אותם לפעול נכונה.
מוחות עתירי ידע, לבבות חסרי אמונה
מה גדול היה הפער בין מחשבות מנהיגי הדת היהודים לבין מחשבותיו של אלוהים! זמן קצר לפני כניסתם של בני ישראל לארץ ההבטחה, ציין בפניהם משה: ”שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנוכי מעיד בכם היום, אשר תצוום את בניכם לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת” (דברים ל״ב:46). ברור אם כן, שעם אלוהים לא אמור היה להפוך לעם של לומדי תורה ותו לא, אלא לעושיה.
פעם אחר פעם, הפר עם ישראל את נאמנותו ליהוה. במקום לפעול כיאות, בני ישראל ’לא האמינו לו ולא שמעו בקולו’ (דברים ט׳:23; שופטים ב׳:15, 16; דברי הימים ב׳. כ״ד:18, 19; ירמיהו כ״ה:4–7). בסופו של דבר פעלו היהודים בחוסר אמונה משווע כשדחו את ישוע כמשיח (יוחנן י״ט:14–16). לכן, דחה יהוה אלוהים את ישראל והפנה את תשומת לבו לגויים (מעשי השליחים י״ג:46).
עלינו להיזהר פן ניפול באותה מלכודת — לחשוב שביכולתנו לשרת את אלוהים במוחות עתירי ידע אך בלבבות חסרי אמונה. במילים אחרות, לימוד המקרא כורך בתוכו הרבה יותר מלימוד אקדמי. על הידע המדויק לחדור ללבנו ולהשפיע על חיינו לחיוב. האם יהא זה הגיוני ללמוד לטפל בגינת ירק ולעולם לא לשתול זרעים? אומנם ניתן לרכוש ידע מסוים על טיפוח גינה אך אף פעם לא נקצור מכך דבר! בדומה לכך, האנשים הלומדים את דרישות אלוהים דרך לימוד המקרא צריכים לאפשר לזרעי האמת להגיע ללבם כדי שזרעים אלה ינבטו ויניעו אותם לפעולה (מתי י״ג:3–9, 19–23).
”הייו עושי הדבר”
השליח פאולוס אמר כי ”האמונה באה בשמיעה” (רומים י׳:17). התקדמות טבעית זו שתחילתה בשמיעת דבר־אלוהים ועד לאמונה בבנו ישוע המשיח, מקנה לנו את התקווה לחיי נצח. דרוש הרבה יותר מהאמירה הפשוטה ’אני מאמין באלוהים ובמשיח’.
ישוע הפציר בתלמידיו לאמץ את סוג האמונה שתניע אותם לפעולה: ”בזאת יפואר אבי: שתעשו פרי לרוב ותהיו לי לתלמידים” (יוחנן ט״ו:8). יעקב, אחיו למחצה של ישוע כתב מאוחר יותר: ”הייו עושי הדבר ולא רק שומעים” (יעקב א׳:22). אך כיצד נדע מה לעשות? במילים ובדוגמה אישית ביטא ישוע את מה שעלינו לעשות כדי להשביע את רצון אלוהים.
בהיותו על הארץ פעל ישוע נמרצות על מנת לקדם את ענייני המלכות ולפאר את שם אביו (יוחנן י״ז:4–8). באיזו דרך? אנשים רבים זוכרים אולי את ניסי הריפוי של ישוע למען החולים והנכים. אך ספר הבשורה על־פי מתי מבהיר מהי הדרך העיקרית: ”ישוע עבר בכל הערים והכפרים כשהוא מלמד בבתי הכנסת, מבשר את בשורת המלכות”. ראוי לציין שישוע לא בישר רק לכמה חברים או מכרים כבדרך אגב או למי שנתקל בהם במקום מגוריו. הוא לא חסך מאמצים והשתמש בכל האמצעים שעמדו לרשותו כדי להגיע לאנשים ”בכל הגליל” (מתי ד׳:23, 24; ט׳:35).
ישוע הדריך גם את תלמידיו להשתתף במלאכת עשיית התלמידים. ואכן, הוא הציב עבורם דוגמה מושלמת לחיקוי (פטרוס א׳. ב׳:21). ישוע הורה לתלמידיו הנאמנים: ”לכו ועשו תלמידים מאנשי כל העמים, הטבילו אותם בשם האב והבן ורוח הקודש, ולמדו אותם לשמור את כל מה שציוויתי אתכם” (מתי כ״ח:19, 20, ע״ח).
יש להודות שפעילות ההטפה מציבה אתגר אמיתי. ישוע עצמו העיר: ”הנני שולח אתכם ככבשים בין זאבים” (לוקס י׳:3). נטייתנו הטבעית לנוכח התנגדות היא לסגת במטרה לחסוך מעצמנו צער או דאגה מיותרים. כך אירע בליל מעצרו של ישוע. הפחד אחז בתלמידים והם ברחו. מאוחר יותר באותו ערב, התכחש פטרוס שלוש פעמים לישוע (מתי כ״ו:56, 69–75).
בנוסף לכך, תופתע ודאי לדעת כי אפילו השליח פאולוס סיפר שהוא נאבק כדי לבשר את הבשורה הטובה. הוא כתב לקהילת תסלוניקי: ”התחזקנו באלוהינו להגיד לכם את בשורת אלוהים בנסיבות של מאבקים רבים” (תסלוניקים א׳. ב׳:1, 2).
פאולוס ועמיתיו השליחים הצליחו להתגבר על כל פחד שהוא לדבר על מלכות אלוהים, וגם אתה יכול לעשות כן. כיצד? הצעד החשוב ביותר הוא להישען על יהוה. אמונה שלמה ביהוה תניע אותנו לפעולה ויעלה בידינו לעשות את רצונו (מעשי השליחים ד׳:17–20; ה׳:18, 27–29).
יש שכר לעמלך
יהוה מודע היטב למאמצינו בעודנו משרתים אותו. הוא יודע לדוגמה מתי אנו חולים או יגעים. הוא מודע לכך כשאנו חשים חוסר ביטחון. כאשר נטל כלכלי רובץ על כתפינו או כאשר נראה כי בריאותנו או רגשותינו בוגדים בנו, יהוה מודע למצבנו (דברי הימים ב׳. ט״ז:9; פטרוס א׳. ג׳:12).
יהוה ודאי שמח מאוד שחרף היותנו בלתי מושלמים וחרף קשיים, אמונתנו מניעה אותנו למעשים. הרגשות מלאי הרוך שחש יהוה כלפי משרתיו הנאמנים אינם רגשות פסיביים — הם נתמכים בהבטחה. השליח פאולוס כתב בהשראת אלוהים: ”אלוהים לא יעוות צדק ולא ישכח את פועלכם ואת האהבה שהראיתם למען שמו בכך ששרתּם את הקדושים ועודכם משרתים אותם” (עברים ו׳:10).
ביכולתך לסמוך על התיאור המקראי המציג את יהוה כ”אל אמונה ואין עוול” וכמי ש”נותן גמול לדורשיו” (דברים ל״ב:4; עברים י״א:6). לדוגמה, אישה מקליפורניה, ארה״ב, נזכרת: ”אבי שירת בשירות המלא עשר שנים לפני שהקים משפחה. נהניתי לשמוע את סיפוריו כיצד יהוה תמך בו בשירות. פעמים רבות הוציא את הדולר האחרון שהיה לו למלא דלק כדי לצאת לשירות. ולא אחת כאשר חזר הביתה מהשירות הופתע למצוא מצרכים ליד פתח ביתו”.
בנוסף לתמיכה חומרית, ”אב הרחמים ואלוהי כל נחמה” מספק לנו תמיכה רגשית ורוחנית (קורינתים ב׳. א׳:3). ”כשנשענים על יהוה חשים שביעות רצון”, מעירה עדה אחת, שהתנסתה בלא מעט נסיונות במשך השנים. ”הנסיונות מספקים לך הזדמנות לבטוח ביהוה ולראות אותו בפעולה כאשר הוא מושיט לך יד לעזרה”. תוכל לפנות בענווה ל”שומע תפילה” תוך ביטחון שהוא ישים לב לדאגותיך (תהלים ס״ה:3).
קוצרים רוחניים זוכים לשפע ברכות ולגמול רב (מתי ט׳:37, 38). פעילות הכרזת הבשורה השפיעה לחיוב על בריאותם של רבים ועשויה להשפיע באותה מידה גם עליך. חשוב מכך, הכרזת הבשורה לזולת עוזרת לנו לבסס יחסים טובים עם אלוהים (יעקב ב׳:23).
המשך לעשות את הטוב
אם אחד ממשרתי אלוהים מקיש שיהוה מאוכזב ממנו מפאת תשישות או גיל המונעים ממנו בדרך זו או אחרת לעשות את כל מה שהיה רוצה לעשות בשירות, אזי מסקנתו אינה נכונה. הוא הדין לגבי מי שמוגבלים עקב בריאות לקויה, אחריות משפחתית או עקב נסיבות אחרות.
זכור כי כאשר חש השליח פאולוס שחולי או מכשול מצרים את צעדיו הוא ’התחנן שלוש פעמים אל האדון להסירו ממנו’. במקום לרפא את פאולוס כדי שיעשה יותר בשירות יהוה, אמר לו אלוהים: ”די לך חסדי, כי בחולשה תושלם גבורתי” (קורינתים ב׳. י״ב:7–10). אם כן, הייה סמוך ובטוח שאביך שבשמים מעריך את כל מה שאתה עושה בקידום ענייניו חרף נסיבות קשות (עברים י״ג:15, 16).
בוראנו האוהב אינו דורש מאיתנו יותר ממה שנוכל לתת. הוא פשוט מבקש שיהיה לנו סוג אמונה שיניע אותנו למעשים.
[תמונה בעמוד 26]
האם היה די בלימוד התורה?
[תמונות בעמוד 29]
על אמונתנו להיות מלווה במעשים