מתי מוצדק לכעוס?
בקהלת ז׳:9 נאמר: ”כעס בחיק כסילים ינוח”. פסוק זה מראה שבמקום להיות רגישים יתר על המידה כשמישהו פוגע בנו, עלינו לגלות נכונות לסלוח.
אך האם קהלת ז׳:9 קובע שאסור לנו לכעוס על שום דבר ועל אף אחד? האם הכוונה היא שעלינו לסלוח על כל חטא ועוון, לא משנה מה מידת חומרתם, מבלי לעשות דבר בנידון? האם עלינו להתייחס בשוויון נפש למקרים שבהם פגענו בזולת במילים או במעשים, במחשבה שהנפגע צריך לסלוח לנו? ברור בעליל שזו אינה כוונת הדברים.
יהוה אלוהים הוא התגלמות האהבה, הרחמים, הסלחנות ואורך הרוח. ועם זאת, פעמים רבות נאמר במקרא שהוא כעס. כאשר העבירות היו חמורות, הוא גם נקט פעולה נגד החוטאים. הנה מספר דוגמאות.
חטאים שהכעיסו את יהוה
במלכים א׳. ט״ו:30 מסופר על חטאי ירבעם ”אשר החטיא את ישראל, בכעסו אשר הכעיס את יהוה”. בדברי הימים ב׳. כ״ח:25 מציין המקרא שאחז מלך יהודה ”עשה במות לקטר לאלוהים אחרים, ויכעס את יהוה אלוהי אבותיו”. דוגמה נוספת מופיעה בשופטים ב׳:11–14: ”ויעשו בני ישראל את הרע בעיני יהוה, ויעבדו את הבעלים. ... ויכעיסו את יהוה. ... ויחר אף יהוה בישראל, ויתנם בידי שוסים”.
היו דברים נוספים אשר הכעיסו את יהוה ושדרשו נקיטת צעדים תקיפים. למשל, בשמות כ״ב:17–19 נאמר: ”מכשפה לא תחיה. כל שוכב עם בהמה מות יומת. זובח לאלוהים יָחֳרם, בלתי ליהוה לבדו”.
יהוה לא סלח עד אין סוף על חטאיהם החמורים של בני ישראל כאשר המשיכו לחטוא נגדו מבלי לגלות חרטה אמיתית. אם החוטאים לא התחרטו באמת ובתמים ולא פעלו בדרך המעידה על חזרה בתשובה ועל ציות ליהוה, הוא בסופו של דבר גזר עליהם מוות. הדבר קרה בקנה מידה לאומי ב־607 לפה״ס כשנתן אותם בידי הבבלים, ופעם נוספת בשנת 70 לספירה כשנפלו בידי הרומאים.
כן, יהוה כועס לנוכח הדברים הרעים שאומרים ועושים בני אדם, ואפילו ממית חוטאים חסרי חרטה שחטאיהם גדולים וחמורים. אך האם יש להסיק מכך, לאור קהלת ז׳:9, שפסול מצידו לכעוס? ודאי שלא. הוא כועס בצדק על חטאים חמורים ותמיד שופט בצדק. המקרא מציין אודות יהוה: ”תמים פועלו, כי כל דרכיו משפט. אל אמונה ואין עוול; צדיק וישר הוא” (דברים ל״ב:4).
עבירות חמורות בין אדם לחברו
בתורה שנתן אלוהים לעם ישראל הקדום פורטו ההשלכות החמורות של עבירות חמורות שבין אדם לחברו. למשל, אם גנב חדר בלילה לבית ובעל הבית הרג אותו, לא רבצה על בעל הבית אשמת דמים. הוא היה קורבן חף מפשע לעבירה חמורה. לפיכך הכתוב מוסר: ”אם במחתרת [תוך כדי פריצה לבית] יימצא הגנב והוכה ומת, אין לו [לבעל הבית] דמים” (שמות כ״ב:1).
לאישה שנאנסה יש כל זכות לכעוס על העוול שנעשה לה, שהרי אונס הוא פשע חמור בעיני אלוהים. לפי תורת משה, גבר שאנס אישה דינו היה מוות, ”כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש, כן הדבר הזה” (דברים כ״ב:25, 26). אומנם אין אנו כפופים עוד לחוקי התורה, אך הכתוב עוזר לנו להבין מהי השקפתו של יהוה על עוול נוראי זה.
גם כיום, אונס נחשב לפשע חמור שכרוך בעונשים כבדים. לקורבן יש זכות מלאה לדווח על כך למשטרה. בדרך זו מתאפשר לרשויות להעניש את הפושע. ובמקרה שמדובר באונס קטינים, ההורים יכולים לנקוט בצעדים אלו.
פגיעות קלות
עם זאת, לא כל עבירה ופגיעה מחייבות נקיטת פעולה מצד הרשויות. לפיכך, מן התבונה שלא נכעס ונתרעם לנוכח משגים קטנים יחסית של אחרים, אלא נגלה סלחנות. עד כמה עלינו לסלוח? השליח פטרוס שאל את ישוע: ”אדוני, כמה פעמים יחטא לי אחי ואסלח לו? האם עד שבע פעמים?” ישוע השיב לו: ”אינני אומר לך עד שבע פעמים אלא עד שבעים ושבע” (מתי י״ח:21, 22).
מאידך, עלינו לעבוד כל הזמן על האישיות המשיחית שלנו כדי להימנע כמה שיותר מלפגוע בזולת. למשל, האם אתה לעתים מדבר עם אחרים באופן בוטה, חסר טקט ומעליב? גישות כאלה בדרך כלל פוגעות באחרים. במקום לטעון שהקורבן נפגע שלא לצורך ולחשוב שעליו לסלוח, על הפוגע להבין שהוא הסיבה לכך שאותו אדם נעלב וכועס. מן הראוי שהפוגע ישתדל לרסן את מעשיו ואת דיבורו כדי לא לפגוע באחרים מלכתחילה. מאמצים בכיוון זה יצמצמו את המקרים שבהם נפגע ברגשות הזולת. המקרא מזכיר לנו: ”יש בוטה כמדקרות חרב, ולשון חכמים מרפא” (משלי י״ב:18). כשאנו פוגעים באחרים, אפילו בשוגג, התנצלות מצידנו עשויה לתרום רבות ליישור ההדורים.
דבר־אלוהים מציין שעלינו ’לחתור אל דברים שמביאים לידי שלום, ואל דברים שבאמצעותם יבנה איש את רעהו’ (רומים י״ד:19). כשאנו נוהגים באדיבות ובטקט, מתקיים בנו המשל: ”תפוחי זהב במשכיות כסף, דבר דבוּר על אופניו [בעיתו]” (משלי כ״ה:11). איזה רושם יפה ונעים מותירה צורת דיבור כזו! מילים רכות הנאמרות בטקט יכולות אפילו לשנות גישות נוקשות: ”לשון רכה תשבור גָּרֶם [עצם]” (משלי כ״ה:15).
לפיכך, דבר־אלוהים מייעץ לנו: ”יהיו נא דבריכם מלווים תמיד בחן ומתובלים במלח, באופן שתדעו איך להשיב לכל שואל” (קולוסים ד׳:6). לומר דברים ”מתובלים במלח” משמעו לדבר באופן נעים שיצמצם את הסבירות לפגיעה בזולת. משיחיים חותרים ליישם הן במוצא פיהם והן במעשיהם את דברי המקרא ’לבקש שלום ולרדוף אותו’ (פטרוס א׳. ג׳:11).
ברור אפוא כי משמעות הפסוק בקהלת ז׳:9 היא שאל לנו לכעוס על פגיעות קטנות יחסית. חלק מהפגיעות הן תולדה של אי־שלמות וחלקן אף נעשות בכוונה תחילה, אך אינן חמורות. אולם, כאשר הפגיעה היא חטא חמור, יש לנפגע סיבה מוצדקת לכעוס ואולי אף להחליט לנקוט צעדים מתאימים (מתי י״ח:15–17).
[תמונה בעמוד 14]
יהוה המית את בני ישראל חסרי החרטה ונתן אותם בידי הרומאים בשנת 70 לספירה
[תמונה בעמוד 15]
”תפוחי זהב... דבר דבוּר על אופניו”